"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (ח, ב)
הרגיל בנר זוכה לבנים תלמידי חכמים – איתא בגמ' (שבת כ"ג.): "הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים". והנה ישנם ג' מצוות הנעשות ע"י הדלקת נר, ומסגולתן שהמהדר בהן שיהיה נר יפה, יזכה על ידן לבנים צדיקים ותלמידי חכמים. והן: נר שבת, נר חנוכה ונרות בית המקדש – בית הכנסת. בנר שבת ובנר חנוכה ראוי להדר שיהיו המנורה והפמוטים נאים ומהודרים, ושיהיו הנרות גדולים ויפים, וההדלקה תהיה בזמן הנכון עם כל הלכותיה כדין. ובעניין נרות ביהכ"נ, אשרי מי שיהדר להיות ראשון בביהכ"נ, שיהיה הוא מדליק את נורות החשמל, וגם נוהגים אנשי מעשה להתנדב את חשבון החשמל של ביהכ"נ כדי לזכות לסגולת בנים תלמידי חכמים, וכלל הוא שככל שיהדר האדם יותר בענייני הנרות – יזכה לבנים יותר מאירים וצדיקים.
ובאמת ישנה עוד מצוה חשובה הנעשית ע"י תיקון נרות, ועל ידה יכול לזכות האדם לבנים טובים וחשובים, והוא מה שאמרו חז"ל (תנחומא תצוה סי' ח) 'מפני מה זכה שאול למלכות? מפני שהיה זקנו מדליק לרבים במבואות האפלין'. היינו במקומות האפלים ברשות הרבים, מי שמתקן שם אורות להאיר עיני האנשים בחשיכה זכותו גדולה מאוד, וזוכה לבנים שיאירו עיני הרבים במעשיהם הטובים. גם בזמננו אפשר לקיים מצוה חשובה זו, ובמיוחד בחדרי מדרגות, או במחסנים ומקלטים בבניינים המשותפים, שקורה שנורות החשמל שרופות, ואימה חשיכה גדולה נופלת על מי שמזדמן שם, שמגשש בחושך ואף נתקל במכשולים. אשרי מי ששם לבו, ואינו מחכה לוועד-הבית, אלא טורח להאיר מקומות אלו.
והנה ידוע מנהג ישראל שהנשים נותנות צדקה בזמן הדלקת נרות
והנה ידוע מנהג ישראל שהנשים נותנות צדקה בזמן הדלקת נרות, ומתפללות על בנים צדיקים ותלמידי חכמים. באמת ענין זה מועיל בכל מצוה שיש בה סגולה לדבר מסוים, שע"י עשיית המצווה נפתחים שערי שמים לגבי אותו הדבר, ואז היא השעה הנכונה להתפלל ולבקש מהקב"ה, כי יתכן שהשערים ייפתחו לו והוא לא ייקח מהם כלום.
משל למי שפותחים לפניו תיבה המליאה כסף וזהב לרוב, אם לא יושיט ידיו וייקח בפועל, יצא ריקן כלעומת שבא. לכן כשעושים מצוה המסוגלת לעניין מסוים, כגון הדלקת נרות, צריך לצרף למצווה את התפילה כדי שימלאו חופניו מהשפע הטוב. וגם האנשים כשמשתתפים עם נשותיהם במצות הדלקת נר שבת ע"י שמכינים ומסדרים את הנרות ומצחצחים הפמוטים, מה מאוד ראוי לצרף באותו זמן גם תפילה מעומק הלב, וכן כשמתעסקים במצות נר חנוכה ובהדלקת נר ביהכ"נ, ואף כשדואג לתאורה במקום אפל לרווחת הרבים, רצוי מאוד לבקש ולהתפלל באותו זמן, ויזכה לבנים ת"ח ומאירי עיני ישראל.
והלבוש (סי' תפז) כתב שאין מזכירים שבת ב'יעלה ויבוא', משום שאינה בכלל הכתוב 'וביום שמחתכם ונזכרתם'
"וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם" (י, י)
שיטות הראשונים בחיוב שמחה בשבת – איתא ב'ספרי': 'וביום שמחתכם – אלו השבתות'. וב'בית יוסף' (סי' רפא) הביא שב'שבלי הלקט' (ס' פב) כתב בשם רבי אביגדור כהן צדק, שעל כך סמכו לומר 'ישמחו במלכותך', וכן יש לומר 'וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך'. ועוד הביא ה'בית יוסף' (סי' תרפח) שבירושלמי (מגילה פ"א ה"ד) אמרו שאין עושים סעודת פורים בשבת, כיון שנאמר 'לעשות אותם ימי שמחה', פרט לשבת ששמחתו כבר בידי שמים, דשמחת שבת אינה מתקנת מרדכי אלא בידי שמים היא. אכן מאידך התוס' (מו"ק כג: ד"ה מ"ד) הביאו שבירושלמי (שם פ"ג ה"ה) מבואר שאין שמחה בשבת, שהרי אמרו שם שהטעם שאין אבלות בשבת הוא משום שנאמר בה 'ברכה', ולא מהטעם שאין אבלות נוהגת ביו"ט, שהוא משום ימי שמחה, כי נאמר 'ושמחת בחגך', ולא בשבת.
וכן כתבו הגאונים וה'טור' (סי' ת"כ) שאומרים צידוק הדין במנחה בשבת, כי אין שמחה בשבת. ומתוך כך כתב רע"א (שו"ת סי' א) שבשבת יש חיוב אכילה רק מדין כבוד ועונג, ולא מצד חיוב שמחה, שאינו אלא ביו"ט, ואף במנהגי מהרי"ל כתוב שלא לומר 'וישמחו בך בשבת', כי אין שמחה בשבת, והלבוש (סי' תפז) כתב שאין מזכירים שבת ב'יעלה ויבוא', משום שאינה בכלל הכתוב 'וביום שמחתכם ונזכרתם'. ולכשתמצי לומר, אין כאן מחלוקת אם יש שמחה בשבת, והכל מודים במציאות השמחה בשבת, אלא שחלוקה במהותה, כי בעוד השמחה ביו"ט באה דרך ציווי 'ושמחת בחגך', הרי שבשבת היא טבועה בעיצומו של יום, והוא תוארו 'יום שמחתכם', ובה ישמחו 'קוראי עונג', ולכך יש לבאר מה היא השמחה בימים טובים המתקיימת במצוותיהם, ומהי השמחה בשבת, אשר אין צריכה פעולה לקיומה.
'בשביעי ישב הקב"ה על כיסא שמחה והעביר לפניו שר של שמים בשמחה גדולה, ושר של ארץ בשמחה גדולה'
על מה השמחה בשבת – איתא במדרש (בראשית רבתי ח"א עמ' שסט): 'בשביעי ישב הקב"ה על כיסא שמחה והעביר לפניו שר של שמים בשמחה גדולה, ושר של ארץ בשמחה גדולה', והולך ומונה שם שמות שרים רבים שעברו לפני הקב"ה 'בשמחה גדולה', עד ש'היו כולם עומדין בשמחה גדולה במעון של שמחה, ושחקין ומשמחין ומרקדין ומנגנים ומקלסין לפניו בכל מיני קילוס ובכל מיני זמר ובכל מיני שבח והלל, והיה ערבות רקיע מלא שמחה, ואף אדם הראשון העלהו הקב"ה לשמי שמים העליונים לשוש ולשמוח בשמחתה של שבת, והכל היו שמחין בה, ואף אדם הראשון שש ושמח עמהן, והיא הייתה תחילה וראש לכל השמחות כולם'. וכן הוא בזוהר (ח"ג קה.) 'דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא, חדוותא דכל חדוון, חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח'.
הרי שהשבת היא שורש השמחות, והיינו כי מהות השמחה היא שלימות, וכפי שביאר המהר"ל (דרך חיים פ"ו מ"ב, נצח ישראל כג לב), 'כאשר הנמצאים בשלימות נאמר (תהלים ק"ד) "ישמח ה' במעשיו", שהם שלמים'. ומהות השמחה בשלימות היצירה, היא בהיותה ראויה לתכליתה – להשראת השכינה בתחתונים, וכמו שכתב הגר"א (שה"ש א ד, ג יא) ש'שמחת לבו' היא בבניין המשכן והמקדש, שאז הייתה לפניו שמחה כיום שנבראו בו שמים וארץ, והטעם לכך הוא כי 'אין שמחה אלא בחופה' (סוכה כה:), שהיא מקום הראוי לייחוד. נמצא שחלוק תוכן שמחתה של השבת משמחת שאר ימים טובים, כי כל ימים טובים שנקבעו על גילויי הארות מהנהגת הייחוד לישראל, ולכך הצטוו לקיים בהם הנהגות של שמחה במצוותיהם, כנענוע הלולב, ואף הנהגות המביאות לשמחה, כאכילת בשר ויין, ובגדי צבעונין, אך שמחת השבת – היא בעיצומו של יום, שהוא החופה לייחוד השי"ת וישראל, ולכך אין צורך בשום מצוה והנהגה של שמחה, אלא קיום העונג בסעודותיה הוא פועל יוצא מהשמחה.
ובזה מיושב מה שאמרו (ערכין י:) שאין אומרים 'הלל' בשבת, לפי שאינו מועד. והקשה הגרי"פ (על הרס"ג ח"א רנה:): הרי דעת הרמב"ן (סהמ"צ שורש א) שחיוב אמירת הלל במועדות הוא מדין שמחה, ואם יש מצות שמחה בשבת, למה לא יאמרו הלל כנהוג בשמחה? ברם, לאמור, אף שעיצומו של יום הוא יום שמחה, הלא כיון שאינו מועד על גילוי ייחודי, אלא כולו יום של שלימות, לא שייכת בו מצווה על הגברא לבטא שמחתו, אלא להיכלל בה, וזה ע"י עונג שבת. וראה מנהגי מהרי"ל (יו"ט מו) שאין להתענות ביו"ט תענית חלום, ואף שמתעניין בשבת דכתיב בה 'וקראת לשבת עונג', היינו כי יש לו עונג שמתבטל החלום בתענית.
אכן ברגלים נאמרה 'שמחה', ואין שמחה אלא בבשר ויין, לכן אסור להתענות בהם. ויש לבאר כוונתו כמבואר, דבשבת אין צורך לעשות קיום לשמחה, אלא שהעונג הוא פועל יוצא ממנה, וכל שיש לו עונג אין שמחת היום נפגמת, ורק ביו"ט שצריך קיום שמחה, אי אפשר בלא אכילה. והרמ"ע מפאנו (שו"ת סי' עח) כתב: אין קידוש לבנה בשבת, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, ותמה הב"ח (סי' תכו), שהרי התוס' (מו"ק כג:) כתבו שאין שמחה נוהגת אלא ביו"ט, דכתיב 'ושמחת בחגך', ולא בשבת. ולאמור הוא מיושב כמין חומר, כי כל מה שאין חיוב שמחה בשבת, הוא לגבי קיום השמחה במצוות והנהגות, אך כיון שעיצומו של יום הוא יום שמחה, ודאי שיש בו איסור של עירוב שמחה אחרת, וכמו שביארו תוס' (מו"ק ח: ד"ה לפי) שהטעם שאין מערבין שמחה בשמחה הוא כדי שיהא לבו פנוי לכל שמחה בפני עצמה, וזה ודאי שצריך להיות פנוי לקבלת שמחת השבת, אף שלגודל עניינה אינה כשמחת המועדות, אלא היא עצם מציאות היום, ולכך אין בה צד עבודה הנצרך כדי לתת לה ביטוי (אספקלריא, 'בואי שבת' הרב ח.שולביץ)