הרב ישראל ליוש
"לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ט ז)
ראויה היתה פרשה זו להאמר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי [רש"י]
זכותם של השואלים 'למה נגרע?' גדולה עד מאוד! הנה הם זוכים בעבור זה לדרגתו העצומה של משה רבינו ע"ה, מוסר התורה לדורות, שפרשה אחת בתורה נאמרה על ידם. וכל זאת בעבור בקשה שלכאורה על פי השכל הישר והלכות התורה כלל אינה מגיעה להם. הרי לקרבן פסח יש זמן, י"ד בניסן, ובזמן הזה הם היו טמאים ולא יכלו לעשותו, מדוע שהתורה תקבע להם זמן חדש? וכי יש ענין באתרוגים אחרי סוכות, או בתקיעת שופר אחרי ראש השנה? וכי יעלה על דעת מאן דהוא לבקש השלמות ומועד ב' למצוות שקיומן תלו בזמן?!
אלא שונה קרבן פסח משאר מצוות התורה, מצוה זו דומה לברית מילה, כי שתיהן מבטאות את הברית והקשר שבין הקב"ה וישראל, ואכן הן מצוות עשה יחידות שהמבטלן נענש כרת, כי בזאת הוא מראה שאינו חפץ בברית זו, וביטול קיומן הוא מרידה בעיקר ושורש יסודי היהדות והאמונה.
לכן כל כך היה חשוב לטמאים הללו להקריב קרבן פסח. אכן, הם יכלו להיפטר בטענה צודקת וישרה על פי התורה: 'אונס רחמנא פטריה', אך הם לא חיפשו להיפטר, הם חיפשו להתחבר. נפשם כמהה להיכלל בברית האהבה בין קוב"ה וישראל. הרי זה דומה לחתן שייאנס ולא יוכל לבוא לחתונתו, וכי הוא ישמח בטענת 'אונס רחמנא פטריה'?! הוא הרי יעשה כל אשר בידו כדי ליישב את טענת האונס ולבוא לחתונתו, לכרות את ברית אהבתו! כך הרגישו האנשים אשר היו טמאים לנפש בי"ד ניסן, הם לא חיפשו תירוצים, הם לא ניצלו את טענת האונס, הם ניסו לישב אותה ולהקריב קרבן פסח, קרבן ה' המבטא את הברית והקשר בין העם ואלוקיו.
הסיפור הבא הוא על יהודי צדיק, ירא ה', שלא חיפש קולות ותירוצים, ובעבור זאת זכה לבן שהאיר את העולם בתורתו… רבי רפאל לנדא חשוך בנים היה, אך מעולם לא התייאש, הוא הרבה בתפילות ובמעשי צדקה, וקיווה להי"ת שיושיעו מצרתו.
הוא עסק למחייתו במכירת יי"ש, ומטבע הדברים רוב לקוחותיו היו גויים. הכומר המקומי שקינא בהצלחתו, עשה כל שביכולתו להפריע לו בעבודתו. תחילה שידל את חבריו הגויים שלא לקנות יי"ש אצל היהודי, ומשלא צלחה מזימתו, וחבריו לא שמרו לו אמונים והמשיכו לקנות יי"ש אצל רבי רפאל, עבר לשלב הבא…
הוא ידע שבערב פסח, מוכר היהודי את חמצו לגוי, ופנה לקונה הקובע ושידל אותו שלא לקנות את חמצו של רבי רפאל. קונה החמץ הקבוע השתכנע, ואכן כשרבי רפאל בא אליו כדרכו בערב פסח על מנת לערוך את הסכם המכירה, סירב הקונה ולא הסכים לחתום. השעה היתה מאוחרת, סוף זמן מכירת חמץ כבר קרוב, ורבי רפאל ניסה למצוא קונה אחר, אך הכומר ברשעותו עקב אחרי רבי רפאל ושידל את כל הגויים שלא לקנות ממנו את החמץ…
לא יהודי כרבי רפאל יפול ברוחו, בהגיע סוף זמן המכירה, הפקיר רבי רפאל את כל תוצרת החנות המלאה בחמץ, והכריז כי כולם יכולים לבוא ולשתות חינם אין כסף, כל החמץ מופקר כדין…! והשאיר את החנות פתוחה למשך כל ימי הפסח…
שש ושמח התיישב רבי רפאל לשולחן ליל הסדר, לאחר שזכה שלא להיכשל באיסור חמץ בפסח, ורק באמצע הסעודה סיפר על כך לרעייתו.
בתום ימי הפסח, משהבין שחנותו ריקה מסחורה, פנה אל סוחר היי"ש וביקש ממנו לרכוש ממנו סחורה חדשה. התפלא הסוחר: "הרי לא מכבר קנית ממני הרבה יי"ש, וכי כבר נגמר לך כל הסחורה?". רבי רפאל סיפר לו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכומר הרשע. או אז אמר לו הסוחר כי אינו מסכים למכור לו סחורה כלל, "הרי עדיין לא שלמת לי על הסחורה הקודמת, ומי יודע אם בכלל נשאר לך משהו בחנות, וכי רק את היי"ש רוקנו לך הגויים? הרי הם לבטח שברו את החביות, בזזו את כל תכולת החנות, מאין יהיה לך לשלם על הסחורה הקודמת? ובוודאי שלא על הסחורה החדשה!"
תוך כדי הדברים, הציע הסוחר כי הם יגשו לחנות ויעריכו את הנזקים. כאשר הגיעו לפתח חנות, ראו שם שני כלבים אימתניים שומרים על הסף, וכשראו הכלבים את רבי רפאל הסתלקו מהפתח…
הגויים שעברו שם, ספרו לרבי רפאל שבמשך כל ימי החג, עמדו שם הכלבים ומנעו מהם להיכנס לחנות, למרות שהסחורה היתה מופקרת…
עמדו הסוחר ורבי רפאל משתאים, מהללים ומודים על הנס הגדול שקרה לעיניהם. אמר הסוחר לרבי רפאל: "הנה רואה אתה כי עשה ה' עמך נס ואינך צריך לרכוש יי"ש חדש, לך מכור את היי"ש ופרע את חובך…"
"אכן ארע לנו נס גדול" – אמר רבי רפאל – "אך התורה לא בשמים היא, אסור לי למכור את החמץ, שכן זהו חמץ שעבר עליו הפסח…"
כששמעה זאת הרבנית, הציעה שישאלו את פי הרב כיצד עלינו לנהוג בי"ש שנשמר ע"י הכלבים. הם פנו להגאון רבי אריה ליב צינץ זצ"ל והוא השיב כי מותר ליהנות מהיי"ש.
פסק הדין לא הניח את דעתו של רבי רפאל, והוא החליט כי אינו רוצה להקל באיסור כה חמור. הוא הלך אל החנות, פתח את ברזי החביות ושפך את כל היי"ש שהיה בתוכן…
כששמע זאת רבי לייבוש, אמר: "מובטחני שבזכות זה יתברך רבי רפאל בבן שיאיר את העולם בתורתו"
ואכן לתקופת השנה נולד לו בנו, הלא הוא הגה"ק רבי אברהם מטשכנוב זי"ע.
הגאון רבי אפרים זיצ'יק זצ"ל מצא בשאלת 'למה נגרע?' נקודה מעניינת! הרי אנשים אלו בחרו להיטמא למת, משום שהם רצו לעסוק בטיפול במת מצוה, מצוה נדירה שאין עליה קופצים, ובכך וויתרו על חגיגת קרבן פסח…
הקרבת קרבן פסח, היתה מסיבה גדולה, בה עם ישראל כולו נחלק למשפחות, שר, זימר והודה לקב"ה על הניסים העצומים שחוו ביציאת מצרים, שיבחו והיללו על החרות האמיתית שזכו אחר שנות שיעבוד וגלות נוראה תחת ידם הרעה של המצריים… והנה כמה אנשים צדיקים מוותרים על החגיגה הגדולה, ומתנדבים לטפל במת מצוה, מצוה חשובה ונדירה, מצוה שהיא עצמה בבחינת 'מת מצוה'…
על מעשה אצילי שכזה, מגיעה להם הזדמנות שניה לקרבן פסח גם עבורם, ומגיעה להם גם זכות שהפרשה הזו תיאמר על ידם…
זכורני מאורע מימי נעורי, מספר הרב זייצ'יק, והוא נחרת על לוח ליבי… היה זה בשנים הראשונות שלאחר המהפכה ברוסיה, כאשר נאלצו הישיבות לברוח, וביניהן ישיבת 'נוברדהוק' שמצאה את מנוחתה במדינת 'פולין'.
זו היתה תקופה מיוחדת במינה, מעיד הרב זייצ'יק, אל הישיבה התמזגו בחורים מכמה ישיבות וממדינות שונות. והאוירה היתה רוממה ונשגבה… רוח התורה והמוסר היו בשיא המדרגה!
והנה בחג הסוכות, כאשר מפלס השמחה גאה לרקיעים, בלב ליבה של השמחה והשתפכות הנפש, ניגש אלי אחד מראשי החבורה, ובקשני להפסיק את שמחתי ולצאת לבקר בחור בעל תשובה שחזר לתלמודו, וחלה בפתאומיות. היה עלי לשרתו ולשמשו במשך כל היום כולו… זו היתה משימה קשה מאוד עבורי, בחור בגילי ובמצבי, דבק הייתי בשמחת החג ובדיבוק חברים, ובכל זאת ויתרתי על הכל וקיימתי מצוות ביקור חולים ועזרה לזולת…
זכרון המאורע לא מש מליבי, מסיים הרב זייצ'יק, והוא מעורר בי בזעיר אנפין את ציור הניסיון של האנשים שנטמאו למת מצוה וויתרו על חגיגת קרבן הפסח.