"והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", (י"ב, ג)
הכבוד שהאדם מקבל בעולם הזה מנכה לו מאוד משכרו בעולם הבא, כי בעבור כל הנאה שנהנה האדם בעולם הזה מנכים לו בעולם הבא, ובפרט מנכים בעבור הנאת הכבוד כי היא הנאה רוחנית ביותר, וכמו שהזהיר בספר חסידים סי' פ"ד "אל תשמח לבך אם יכבדוך כי לפי הכבוד והנאה שיש לו לאדם בעוה"ז על מעשיו מנקין מזכיותיו בעוה"ב", ועל כן יש לאדם לזרז עצמו לקיים כפשוטו מאמר הכתוב (מיכה ו, ח') "והצנע לכת עם אלוקיך".
ובשעה שנסע הקדוש החפץ חיים למוסקבה עבור ישיבתו, שלח מקודם מכתב לאחד ממכיריו במוסקבה והודיע לו מתי יבוא, אך הזהירו שיסתיר יום בואו מהציבור כדי שלא יבואו לכבדו, ולאחר מכן שאל אותו יהודי את החפץ חיים מדוע מנע מהם מלקבל פניו ולחלוק את הכבוד הראוי לחכמי התורה, והשיב לו החפץ חיים, שכשם שקוגל שמכינים אותו עבור יום השבת, אי אפשר לאוכלו בערב שבת, כי האוכל בערב שבת לא יהיה לו קוגל בשבת, כך גם הכבוד, הוא קוגל שמיועד ליום שכולו שבת, ומי שנהנה מהכבוד בעולם הזה לא יישאר לו מה ליהנות בעולם האמת.
ומעידים על החפץ חיים שביקשו ממנו באסיפת רבנים לומר דברי פתיחה, ולא רצה לקבל הכיבוד לדבר הראשון עד שהעירו לו שמגיע לו לדבר ראשון מפני שהוא כהן וזקן שבחבורה, ואז התחיל החפץ חיים לדבר בבכי ממש, ואמר "אני לא רב ולא ר"מ רק מוכר ספרים, ואני מקבל הרבה כבוד בחיי, ומפחד אני שמא לא נשאר לי חלק לעתיד לבוא, תשאירו לי מעט ותדעו שאני יודע בעצמי שלא מגיע לי כלום ולכן תפסיקו לכבד אותי", וגעה בבכיה ממש כשאמר כן.
וכעי"ז שמעתי שהמהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל נראה בחלום לאחר פטירתו לאחד ממנהלי ישיבתו, ואמר לו שבשמים לא מתחשבים לא בישיבת חכמי לובלין ולא בדף היומי, אלא בודקים אותו רק אם היה עניו ושפל ברך, עכ"ד. ונראה בביאור הדברים, שאם הוא בעל רוח גבוהה ומחפש כבוד, מנכים לו בעולם העליון הרבה משכרו מחמת הנאת הכבוד שנהנה בעולם הזה, וכמעט לא נשאר לו עוד זכויות לקבל בעדם שכר, ולכן בעיקר בודקים אם היה שפל ברך, ואם לא נהנה מהכבוד בעולם הזה, אז יקבל שכר על כל פעולותיו, הן בהקמת ישיבת חכמי לובלין והן בשאר פעלותיו.
וכבר אמר הגה"צ רבי ישראל סלנטר זצ"ל שהעולם הזה הוא כמו מלון יקר מאוד הפתוח לכל אחד לבוא לאכול שם, אבל לאחר שאוכלים צריכים לשלם חשבון יקר על כל פרט קטן ממה שנהנו בו, וכך גם העולם הזה פתוח לכל אחד ליהנות בו כפי שירצה, אבל לאחר מכן יש זמן חשבון, ולאחר פטירת האדם באים עמו בחשבון על כל הנאה והנאה, וצריך לשלם מחיר יקר מאוד על כל הנאה, כי בעבור כל הנאה בעולם הזה מנכים בעולם הבא, וביותר מנכים בעבור הנאת הכבוד כי היא הנאה רוחנית ביותר, (וע"ע בדברינו בחומש ויקרא כ"ג כ"ב).
במעלת הענווה
דע שהגאווה אין לה מקום עפ"י שכל כלל, שהרי כל מה שיש לאדם זהו מתנת שמים מהקב"ה, וא"כ במה יתגאה האדם, והלא אינו עושה אלא מה שבחוק טבעו לעשות, וכמוש"כ הרמב"ן באיגרת לבנו בזה"ל "אם בחכמה הוא מתפאר הלא לאלוקים היא", ואדרבה, מי שזוכה באמת להיות גדול בתורה, אינו מתגאה במה שיש לו, אלא חושש תמיד שלא השתמש מספיק בכוחותיו המיוחדים שניתנו לו, ומייסר עצמו על מה שאינו נוהג כפי שנתבע ממנו.
ובאמת הגאווה היא גם הוכחה לעניות בתורה, שכפי מה שקצרה בינת האדם בהבנת התורה, כך יתגאה יותר, בהיותו סבור שהוא ברוב חכמתו הצליח להשיג את חכמת התורה, ומאידך כמה שמשיג האדם יותר ויותר בחכמת התורה, כן מתגבר אצלו יותר ויותר מידת הענווה בראותו כמה קצרה השגתו לעומת עומק חכמת התורה.
וזהו סוד הדבר שמשה רבינו היה העניו הגדול ביותר מכל האדם אשר על על פני האדמה, ומפני שמשה רבינו הגיע למדריגה הגבוהה ביותר במין האנושי שהקב"ה דיבר עמו לבדו פה אל פה, וכיון שהוא היה בעל דרגה יותר ויותר מכל כל שאר בני אדם, לכן באותה המידה הוא גם היה עניו יותר משאר בני אדם, שכך הוא הכלל שלפי גודל מדרגת האדם, כן מתגבר אצלו מידת הענווה. והדברים מפורשים בזוה"ק (ח"ג, פרשת שלח, קסיח ע"א) "מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר". ("מי שעניו הוא גדול, ומי שגדול הוא עניו"].
ועובדא הוי אצל מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל, שבא אליו אברך אחד וטען לו מדוע הקב"ה חילק בינו לבין כל אדם, שהגר"ח קיבל כשרונות עצומים ויכול להשיג כל דבר עמוק בנקל, ואילו הוא צריך לעמול בקושי להבין דברים פשוטים בתורה, והשיב לו הגר"ח, דלו יהי כדבריו שהכשרונות שלו הם פי מאה משל אדם רגיל, מ"מ הרי באותה המידה גם חיוביו הם פי מאה מאדם רגיל, כי חיוב האדם לנצל את כל כוחותיו שניתנו לו, וכפי מידת הכשרונות והיכולות כן הוא מידת חיוב האדם, וא"כ נמצא דאדרבה, מי שמקבל כשרון גדול יותר מחבירו, אינו מרוויח ריווח שיוכל להקל ראש ולהיפטר בנקל מחיוביו, אלא אדרבה החיובים מוטלים עליו הרבה יותר מכל אחד, (ויסוד הדברים מבוארים באיגרת הרמב"ן. עיי"ש].
שמעתי שהמשגיח דפוניבז' הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל נשאל פעם מהו סוד הצלחתו של ראש ישיבת פוניבז' הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל ששמועותיו וחידושיו ושיעוריו התפרסמו בכל רחבי עולם התורה, והשיב המשגיח זצ"ל שסוד הצלחתו היה נעוץ בענוותנותו הגדולה, כי מצד גאונותו הגדולה היו עוד גאונים כמותו שחידושיהם לא נעשו נכסי צאן ברזל בכל רחבי עולם התורה, אבל רבי שמואל היה מיוחד גם בענוותנותו ובמידותיו, ומכוח זה זכה שחידושיו התפזרו והתפרסמו בכל רחבי עולם התורה ונעשו אבן יסוד בעולם הישיבות.
(ביאורים והנהגות)