הרגשתי שאני מועל בתפקידי. שמתי לב שיש כמה ילדים בכיתה שאין לי שום קשר איתם. ממש כלום. הם מקשיבים בשיעור, הם יודעים ברמה סבירה, מקבלים ציונים סבירים במבחנים וזהו. ניסיתי 'לשבור את הראש', מה עושים כדי לייצר קשר של רב ותלמיד.

"זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא"   (ד כד)

הרב עמרם בינעט

דבר ידוע ומפורסם הוא שהקב"ה בחר בשבט לוי וקירב אותו אליו ביתר שאת, לאחר שבחטא העגל בני לוי לא נטלו חלק.

עוד במצרים שבט לוי היה נבדל משאר השבטים, בני לוי מלכתחילה לא הלכו לעבוד עם פרעה ואנשיו ולכן גם לא היו משועבדים כמו שאר השבטים.

בא הקב"ה ואומר לבני ישראל, לא עוד עבודת ה' ביד הבכורות. מעתה אני לוקח את העבודה ומעביר אותה לשבט לוי. הם יהיו כהנים, הם יהיו לווים, הם יגורו במרכז המחנה, מסביב למשכן, מחנה לוויה. השבט החשוב מכל השבטים.

ואז מגיעה חלוקת התפקידים. מילא הכהנים קיבלו את העבודה המשמעותית, מקריבים קורבנות, זורקים את הדם, הם אומרים את הווידוי עם מי שמביא קרבן חטאת, להם נותנים את הביכורים, יש להם עבודה חשובה מאוד, כל אחד היה רוצה להיות כהן.

אבל הלווים מקבלים מה? עבודה. לסחוב קרשים, למשוך עגלות, לבנות, להרכיב, לפרק ולהקים. ואחר שנבנה בית המקדש? חלקם היו משוררים שזאת עבודה מרוממת מאוד לנגן בבית המקדש את כל שירי הרגש, הנגנים עומדים על במה מיוחדת וכולם רואים את עבודתם, זה משהו מיוחד. אבל היו גם לווים שהיו שוערים, לפתוח את השער ולסגור אותו, לסחוב משאות ולעשות את מה שנחשב ל'עבודה שחורה'.

זו מצוה וזו שכרה? הם אותם בני לוי בדיוק כמו הכהנים וכמו הלווים המשוררים, למה הם צריכים לעבוד 'עבודת עבודה ועבודת משא'???

כעין זה אני רוצה לשאול אתכם שאלה נוספת, שכבר שאלו אותה רבים וטובים ממני. חז"ל אומרים לנו רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות…

רבותי, אם אני רוצה לפנק את הילד שלי אני אומר לו "שלוימי, בשבוע הקרוב אתה משוחרר מהצורך לעזור בבית". ממתי להרבות תורה ומצוות זה משהו שעושים למישהו שאוהבים?

הורים רבים מתלוננים על כך שהקשר שלהם עם ילדיהם קלוש למדי. זה קורה בעיקר כשהילדים מגיעים לגילאי העשרה והקשר שלהם עם ההורים הולך ומתעמם, לפעמים יש אפילו סוג של ריחוק ובזמן שבני הנוער בדרך כלל חיים עם זה בשלום, להורים זה מאוד מציק, אלא שהם לא יודעים איך לשבור את המחיצות ולייצר קירוב.

כמובן שהמצב הבריא הוא שהקשר בין ההורה והילד נשאר אמיץ ואיתן מרגע שהילד נולד ולמשך כל ימי חייהם. הבעיה שכשהילד גדל סוג הקשר שהיה בעבר כבר פחות מתאים, ומאחר וזה קורה בהדרגתיות, לא תמיד ההורים מצליחים לשנות את הגישה שלהם לילד בהתאם לגיל ולבגרות המתפתחת, ואז הם תופסים יום אחד שהקשר עם הילד חמק להם מבין האצבעות.

האמת שזה נושא לסדרה של ספרים. כל מחנך יגיד לכם שיש לו עצה אחרת איך להתמודד עם זה, איך למנוע את זה ואיך להתגבר על זה. גם לי יש כמה רעיונות, אבל האמת שזה מאוד אינדיבידואלי, לכל ילד צריך לגשת אחרת ולכל ילדה צריך לדבר בשפה אחרת.

אני חושב לתת פה איזה טריק קטן שלמדתי מניסיוני

מה שכן, אני חושב לתת פה איזה טריק קטן שלמדתי מניסיוני. אני השתמשתי בזה גם כמחנך כתה, וזה עבד יפה מאוד, אבל אפשר להשתמש בזה גם בבית בהתאמה הנדרשת כמובן.

זה קרה אחרי שבאחת השנים הראשונות שלי כמלמד, הרגשתי שאני מועל בתפקידי. שמתי לב שיש כמה ילדים בכיתה שאין לי שום קשר איתם. ממש כלום. הם מקשיבים בשיעור, הם יודעים ברמה סבירה, מקבלים ציונים סבירים במבחנים וזהו. אני לא יודע מה הם עושים, אני לא יודע מה הם אוהבים, לא ברור לי מי החברים הטובים שלהם ואיך הם מרגישים בכיתה. ממש כלום.

ניסיתי 'לשבור את הראש', מה עושים כדי לייצר קשר של רב ותלמיד. ניסיתי לפנות אליהם בשיעור לעודד אותם לענות על שאלות חלק ענו, חלק התחמקו או פשוט הסמיקו ושתקו בבושה. לא הצלחתי לייצר קשר.

ואז הקב"ה הבריק לי רעיון. החלטתי לתת להם תפקידים! אחד מיניתי להיות אחראי לפתוח כל יום את המגירה שלי ולבדוק שיש לי מספיק לורדים וספוג למחוק את הלוח וכו'. אחד אחר מיניתי להיות אחראי על ניקוי הלוח, אפילו הבאתי לו תרסיס עם חומר ניקוי וערימה של מטליות, והוא צריך לוודא שהלוח מבריק. השלישי קיבל תפקיד להיות המזכיר שלי, כל פעם שאני מבטיח לילדים לעשות משהו או שאני צריך לברר משהו, הוא רושם את זה בפנקס מיוחד שקניתי לו, והוא צריך להזכיר לי בהפסקה שלא אשכח. לרביעי כבר לא היה לי רעיון, אז מיניתי אותו להביא את התיק שלי מחדר המלמדים לכיתה.

זה עבד כמו קסם! הם היו צריכים לדבר איתי על העניינים הטכניים ותוך כדי כבר הרחבתי את השיחה גם לענייני הכיתה והחברה וההשקעה בלימודים ובתוך שבועיים או שלושה כבר לא היה ילד אחד בכיתה שהרגשתי שהוא מנותק ממני.

לשנה אחרת כבר למדתי לקח, וכבר מהיום הראשון של שנת הלימודים נתתי לכל ילד תפקיד. הכנתי מראש רשימה של תפקידים שגירדתי מתחת לרצפה, וב"ה היה לי מספיק תפקידים לחלק לכולם. כל אחד קיבל מינוי 'מחזיק תיק אספקת נייר טואלט', 'מחזיק תיק שיפור פני הכתה', 'מחזיק התיק של הרבי…', 'מחזיק תיק ניקוי פני הלוח'.

לאחר מכן השתמשתי במינויים הללו כדי לתחזק קשר עם כל ילד, וב"ה זה עבד מצוין.

אם הבחור בן ה-17 יידרש לקלף תפוחי אדמה

זה יכול לעבוד גם בבית, אם הבחור בן ה-17 יידרש לקלף תפוחי אדמה ולעזור לאמא שלו להעמיד את הטשולנט או הקוגל, תתפתח ביניהם שיחה. אם הילדה בת ה-15 תצטרף לאמא שלה לקנייה ותעזור לה לסחוב את השקיות הביתה תתפתח ביניהן שיחה, אם הילד יעזור לאבא שלו לכרוך ספרים או לבנות אתה סוכה או כל דבר אחר, זה יקרב ביניהם.

אבל צריכים לעשות זאת בחכמה, ולוודא שמדובר בדברים שנעשים תוך אינטראקציה בין הצדדים, אם אתה נותן לבן שלך משימה ללכת לקנות עלון 'באר הפרשה' כל יום שישי, זה לא יקרב אותו אליך, כי הוא הולך לבד ואין ביניכם אינטראקציה בזמן שהוא עושה זאת. ותן לחכם ויחכם עוד.

 

דומני שכעת כבר ברורה התשובה לשתי השאלות ששאלנו. מי שמשרת את הקב"ה פותח את השער וסוגר, סוחב מים וחוטב עצים כדי להקריב לקב"ה קרבנות, מעמיס קרשים על עגלות וסוחב את השולחן והמזבח, הוא מרגיש שהוא משרת את הקב"ה וממילא מתחזק הקשר שלו עם הקב"ה.

הקשר עם הקב"ה זה עיקר העיקרים, זה התענוג הכי גדול שיש לאדם. ההרגשה הזאת, שאני נמצא בידיים שלו והוא עושה איתי כרצונו, זאת הרגשה מרוממת ומחזקת. זאת הרגשה מפנקת!

הקב"ה נתן לבני לוי מתנה מאוד מיוחדת. יש להם קשר אתו, יש להם תפקיד.

אבל איך כותב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל? "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם  – הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללווים".

או במילותיו של רבי חנניא בן עקשיא, "לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".