"וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ו כז)
סיפר נכדו רבי ירוחם: בשנתו האחרונה של הסבא בה נזקק לכמה מטפלים ועוזרים, היה ביניהם אח רפואי מסור ונאמן מאד שכולנו קראנו לו בשמו 'שוקי'. והנה יום אחד מבחין רבינו שעל שולחן הסלון מונח ספר 'חובת הלבבות', ובמענה לשאלתו של מי הספר הזה, אמרו לו שהוא שייך לאח שוקי. לקח רבינו את הספר ופתח אותו, ומשראה כי אכן בעמוד השער מופיע שמו של הלה, קרא לו רבינו ואמר: "אתה לומד בספר חובת הלבבות? אם כן אתה מאוד חשוב, אתה תלמיד חכם… כולם קוראים לך פה 'שוקי', אבל אני אקרא לך מהיום ר' יהושע"!
ואכן, מאז ואילך הקפיד רבינו תמיד לקרוא לו: ר' יהושע!
לבל ישכח בתוך כל המהומה לגשת תיכף אל הכלה ולאחל לה 'מזל טוב'…
במסיבת התנאים של אחד מתלמידיו בה השתתף, מיד אחר שבירת הצלחת כנהוג, פנה רבינו אל החתן המוקף בחברים ובני משפחה נרגשים ברגע הבולט ביותר של השמחה, ואמר לו לבל ישכח בתוך כל המהומה לגשת תיכף אל הכלה ולאחל לה 'מזל טוב'…
בתבונתו ובעירנותו לכבוד ולצרכי הזולת, ידע רבינו שני דברים. האחד, שהדבר נחוץ מאד להרגשתה של הכלה, ומאידך, לכך שבסערת השמחה בחיק המשפחה והחברים, עלול החתן 'לשכוח מעצמו' ולא לזכור את חובתו בשעה זו שהיא ראשית הכל להיות 'מענטש' ועירני, ולגלות התחשבות ברגשות הכלה! (מפי בעל המעשה רבי אלימלך שטרן שליט"א)
אוהב את שכניו
על יחסיו לשכניו מעידים שכנים כי מנהגו היה להפליא. לכל שמחה שערכו היה מגיע, גם במרומי גילו המתקדם, אף אם היה זה 'קידוש' בשבת שהצריך הליכה למרחק. פעם הבחין כי אחת מילדות הבניין שברה את רגלה, ובתחילה התעניין לדעת כיצד אירע הדבר, ושאל על כל פרטי ההתרחשות, ולאחר מכן מדי כמה ימים היה דורש לדעת מה שלומה ואיך מתקדם איחוי השבר.
מששמע פעם כי ההמתנה של הבחורים במדרגות הבניין לפני כל שיעור מפריעה מעט לאחד השכנים, הודיע תיכף לתלמידים שמעתה ואילך לא יעמדו במדרגות [-כי אם בחצר].
בשלהי ימיו נקש בן השכנים – שכבר נשא אישה והתגורר במקום אחר, בדלת ביתו, וכשהרבנית פתחה לפניו את הדלת הודיע הלה על הולדת בתו. תיכף היא קראה לרבינו מן החדר, ובבואו ממש יצא מגדרו בתחושת ההשתתפות בשמחת בן השכנים "כאילו הוא בן משפחה" (כעדות בעל המעשה הרב משה אייכל שיחי')
"רד תעזור להם"
מספר חכ"א: פעם נשאתי ברחובה של עיר חפץ כבד מאד (כמדומה שהיה זה ארון) עם אמי שתחי', ולפתע אני מבחין ברכב הנעצר לידינו, כשהנהג – שאיני מכירו כלל – יורד ממנו כדי לעזור לנו. התפלאתי קימעא מה ראה על ככה לעצור תוך כדי נסיעה כדי לסייע לאנשים הזרים לו, אבל הלה לא הותירני בפליאתי והסביר תיכף שהוא מסיע עתה ברכבו את הראש ישיבה – רבי דוד, שמשהבחין בנו תוך כדי נסיעתם מבעד חלון הרכב וראה כיצד אנו מתאמצים בנשיאת הארון, הורה לנהג לעצור תיכף ולרדת, כדי להחליף את האשה בנשיאת המשא הכבד מכפי כוחה וכבודה.
ונותנים באהבה זה לזה
עובדא מעניינת המדברת בעד עצמה ורבות ניתן ללמוד ממנה, היה רבינו מספר: בבית האבא מרן הגרי"ז פרי הבננה האחרון שנותר במטבח, תמיד היה נרקב…
וכל כך למה?
כי בעוד שהיו כמה בננות בבית הרי כל אחד מבני הבית נטל מהם כרצונו, אבל את הבננה האחרונה [-או כל פרי אחר], תמיד חינכו שאין צריך לקחת לעצמו, וכל אחד חשב שיהא עבור השני, ולפיכך הייתה האחרונה נרקבת תמיד ומתקלקלת, כשכל אחד מותיר אותה עבור רעהו, וחוזר חלילה… (מפי רבי יעקב אוחיון שליט"א)
"ביתנו יהיה כהפקר"
יותר משהיה ביתו של רבינו רשות היחיד שלו, היה הוא פתוח לתלמידים, הן לשם שמיעת השיעורים תמידין כסדרן שהיו ממלאים את חללו מזן אל זן מבלי להותיר מקום פנוי, והן להיוועץ או להתברך מפיו ולשטוח שאלות וספיקות, כשרבינו חש חובה מיוחדת כלפי תלמידיו לפתוח בפניהם את ביתו ולהידרש לכל ענייניהם. מטבע הדברים, הפכו סדרי הבית בעקבות כך להיות משועבדים לצרכי התלמידים, והצורך הפרטי של בני הבית נפגע מפני צרכי הרבים הנכנסים ויוצאים תדיר.
והנה תלמיד פלוני ששאל פעם את הרבנית תחי' אם אין הוא מפריע לה בכך שהוא מגיע לבית פעמים רבות, והדבר בהכרח 'מסיג' את גבולה, נענה על ידה בדברים הבאים:
"אתה שואל אם אתה מפריע בהימצאותך כאן בבית?! ובכן, כבר מאז החתונה קיבלנו על עצמנו [-רבינו ולבחל"ח היא], שהבית שלנו יהיה הפקר ממש"! ואמנם כך היה באמת – אם משום כלל התלמידים המגיעים כסדר לשיעורים כמה פעמים בשבוע ובכל שעות היום, ואם בהתייחס לכל הביקורים של כל אחד ואחד הזקוק לעצה ותושייה או אף ברכה בעלמא.
מיטות לעצמינו…
תיכף לאחר נישואיהם פנה רבינו ואמר לרבנית שעליהם לרכוש עוד מיטות. לנוכח תמיהתה לשם מי הן נצרכות, השיב: "בשבילנו…"
לא ירדה הרבנית לסוף דעתו: מאי משמע בשבילנו?! והרי יש להם מיטות בחדרם ולשם מה נצרכים הם למיטות נוספות? או אז הסביר את פשר דבריו: "הנה אם יזדמנו לנו אורחים, הרי בוודאי שניתן להם את המיטות שלנו, ואם כן עלינו לרכוש מיטות נוספות עבורינו… (מפי אחיינו האדמו"ר רבי שמואל יצחק בורנשטיין שליט"א מסוכטשוב, בשם חותנו בג"ר אליהו שטרנבוך זצ"ל)
והוא עומד עליו
אלא שגם בהגיעו לרום שנותיו בהיותו זקן ויושב בישיבה מזה עשרות בשנים, טורח היה בגופו ככל שהיה צורך, בהכנסת אורחים. כך אירע כאשר פעם נקש מאן דהוא על דלת ביתו באחד מימי חול המועד סוכות ואמר כי הוא רעב ומבקש לסעוד את ליבו. ובכן, תיכף הכניסו רבינו אל הסוכה, ואחר זמן מה שב עם ארוחה, לחם ביצה וחמאה, כשהוא עצמו עומד עליו ומשרתו במסירות עד כי השביע את רעבונו.
עד מהרה ירוץ
אם שהיו כל מעשיו בזריזות, הרי שהואיל והיו במחשבה תחילה ובסדר מופתי, נמצא שלא היה שכיח לראותו נוהג בבהילות ובחיפזון. אבל מן המקרים היוצאים מן הכלל יש והיה נראה עושה את דרכו במרוצה ברחוב, שלא כמנהגו בדרך כלל, בסביבות השעה אחת בצהריים. ידעו אז תלמידיו כי הסיבה למרוצתו הבלתי שכיחה יכולה להיות רק מפני שהודיע בבית שמתעתד הוא לשוב בשעה אחת, ולפיכך אם חל בדרכו עיכוב בלתי צפוי, כגון בשל שאלות של תלמידים והמשא ומתן עמהם שהתארך או כיו"ב, הרי מיד כאשר היה באפשרותו החיש צעדיו מהרה לביתו, כדי לא להותיר את הרבנית בדאגה על איחורו. (מפי רבי יעקב יהודה שנק שליט"א) כאשר לא עלה בידו לשוב בשעה שבה הודיע כי ישוב, היה בבואו מפרש באוזני רעייתו הרבנית תחי' את הסיבה לעיכוב, מתוך מחשבה כי כן היא מידת דרך ארץ ומענייני הכבוד שאדם צריך לנהוג בביתו.
כך גם כל אימת שאירע והתאחרה היא מלבוא, התמסר לדאגה לשלומה. ביום מן הימים, כאשר שעת השיעור כבר הגיעה, רבינו התעכב שלא כדרכו, ונמנע מלהיכנס אל החדר ולהתחיל בשיעור, למרות שכל התלמידים כבר התאספו ותפסו את מקומותיהם. הכל תמהו לפשר העיכוב הבלתי מצוי, עד שהתברר כי הרבנית יצאה מן הבית משעות הבוקר ועדיין לא שבה, ועל כן לא החל בשיעורו עד אשר נודע על ידי שיחה טלפונית עם בתו שתחי' כי הכל כשורה, ורק אז הואיל לפנות למסירת השיעור.
(מתוך 'אחרון לדור דעה' בעריכת הרב שמעון יוסף מלר שליט"א)