"כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם" (ו, כ"ג)
"אמר להם הקב"ה לכהנים, לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובבהלות, אלא תהיו מברכין בכוונת הלב כדי שתשלם הברכה בהן". (במדבר י"א, ד')
מבואר במדרש שצריכים הכהנים לברך מתוך כוונת הלב, וטעם הדבר הוא מפני שכשמברכים מתוך כוונה הברכה חלה יותר, וכעי"ז כתב הספורנו על הפסוק (בראשית מ"ח, י) וישק להם ויחבק להם וז"ל: כדי שתדבק נפשו בהם ותחול עליהם ברכתו, ע"כ.
ונראה שזהו יסוד למנהג ישראל שנהגו לומר "יישר כח" לכהנים לאחר ברכתם (כדהובא במ"ב קכ"ח ס"ק ס' ובמטה אפרים תקצ"ב, י"א) אע"פ שהכהנים מחוייבים מעיקר הדין לברך את הקהל ואין צריך להודות להם על עיקר הברכה, דמ"מ יש להודות להם על מה שמתאמצים לברך כמה שיותר בכוונת הלב, שדבר זה תלוי בהם כמה כוונת הלב יכוונו בברכה.
ביותר מצאנו שברכת כהנים צריכה להיות "באהבה", ולכן אסור לכהן לישא כפים כשהוא שונא את הקהל או הקהל שונאים אותו, וזוהי סכנה לישא כפים כששונא לקהל, וכדאיתא בזוה"ק והובא במג"א (סי' קכ"ח סקי"ח), וכבר עמדו (מהרש"א סוטה ל"ח ע"ב ובבאר שבע שם) מאין למדו חז"ל כן, ולהאמור ניחא דכיון שברכת כהנים בעי כוונת הלב וכמבואר במדרש כאן, למדו מזה חז"ל דבעי שיהא "באהבה".
ובזכרוני שבבית מדרש שהתפללתי בו בצעירותי בירושלים, בא כהן אחד ואמר שהוא שונא את הרב שם, והזהירו אותו שלא ישא כפים וכמבואר בזוה"ק פרשת נשא שאסור לישא כפים כששונאים הוא לקהל או קהל לו, ולעג על זה הכהן, באומרו שרב זה מותר לשנוא, ולא דיבר הזוה"ק בכגון דא, ולמרבית הפלא באותו לילה ממש נפטר כהן זה באופן פתאומי אף שלא היה חולה מעולם, והציבור ראו בזה מופת שמוכיח את קדושת דברי הזוה"ק והפוסקים שהביאו דבריו אלו.
מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל שלח להגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל (בעל האור שמח) שיכוון עליו בברכת כהנים, ומבואר בדעת הנך גאוני הדור, שנקטו בפשיטות שהכהן בשעת עמדו על הדוכן לברך, יכול לכוון על מי שירצה ולהשפיע עליו ברכה על ידי ברכת כהנים. [וחידוש יש בדבריהם שאף שאין הישראל עומד לפני הכהן מ"מ הוא מתברך, והוא בכלל עם שבשדות ואף עדיפי מינייהו כיון שהכהן מכוון עליהם להדיא, ואכמ"ל].
וזהו עצה נפלאה לתושבי חו"ל שיכולים הם לזכות בברכת כהנים מידי יום ביומו על ידי שיבקשו מכהנים בארץ ישראל שיכוונו עליהם בברכתם, ומה טוב אם יוכלו גם לשלם לכהנים נצרכים ועמלי תורה שיכוונו עליהם, כי על ידי קבלת התשלום יהא ליבם יותר פתוח לברך מתוך כוונת הלב.
וכן נהגתי כשהייתי בחו"ל לשלם לשני כהנים מארץ ישראל שיכוונו עלי בברכתם. [והשתדלתי בשתים משום שיש ראשונים (תוס' מנחות מ"ד ע"א ד"ה כל ובטור סי' קכ"ח בשם רבינו פרץ, ועי' בנו"כ שם) דס"ל שרק בב' כהנים הוא דאורייתא]
"וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (ה, י)
כתב הקדוש ה'חפץ חיים' זי"ע (נדפס בפירוש חפץ חיים עה"ת) שנרמז כאן יסוד גדול שצריך כל אחד לזכור תמיד בימי חייו, שרכושו האמיתי של האדם הוא רק פירות עמלו הרוחני כמו תורה ומצוות ותפילה, אבל כל שאר הבלי העולם הזה לא ילווהו לנצח ואינם שלו לעולם, וזהו הנרמז בפסוק "איש את קדשיו לו יהיו", המצוות ומעשים טובים של אדם שהם ענייני קדושה, "לו יהיו" הם באמת שייכים לאדם, כיון שהם שלו לנצח ואין מי שיכול לקחתו ממנו, אבל שאר קניינים הגשמיים אינו לגמרי של האדם, שהרי לא לנצח יהיה לו בהם קנין,
ועפי"ז הוסיף החפץ חיים ופירש על דרך זה המשך הפסוק "אשר יתן לכהן לו יהיה", דמאחר שקניינו האמיתי של האדם אינו אלא מצוות ומעשים טובים, א"כ נמצא שבאמת כאשר נותן האדם ממונו לאחרים, אינו "מוציא" את הממון מתחת רשותו, אלא אדרבה הוא "מחזק" את קניינו בממון זה, שהלא עד עתה לא היה לו בממון זה אלא קניין עראי, אבל מכאן והילך כיון שהשתמש בממון זה למצווה, נעשה לו קניין נצחי ואמיתי בממון זה, וזהו מה שאמר הכתוב "אשר ייתן לכהן", מה שהאדם נותן לכהן ומקיים בזה מצווה, "לו יהיה", זהו באמת הקניין האמיתי שלו שיישאר בידו לנצח לאחר מותו, ואדרבה, אם לא היה נותן צדקה אז היה רק יוצא נפסד מממונו, כי לאחר פטירתו יבואו עמו בחשבון למה לא נתן צדקה.
ואותם הגבירים שמניחים את כל ממונם רק ב"חשבון הבנק" או בהשקעות כדי להבטיח את עתידם, אינם עשירים כלל, ואמנם ה"חשבון בנק" שלהם עשיר, אבל הם עצמם אינם עשירים, שלא קנו לעצמם קניין בעל ערך אמיתי, ולא קניין שיעמוד להם לנצח, והעשיר האמיתי הוא מי שקנה לעצמו תורה ומצוות ומעשים טובים, וזהו קניין בעל ערך אמיתי שלעולם לא יתנתק ממנו ואין מי שיוכל לגנוב או לעשוק לך אותם.
וכדאי לכוון בשעת נתינת צדקה, שתיבת צדקה הוא מלשון "צדק" ומשום שהעני מקבל את הצדקה עפ"י ה"צדק", מאחר שכספו של העשיר נמצא אצלו רק כמו 'צינור' כדי שיעבור לעניים דרכו, שאם האדם יתן צדקה מתוך הרגשה זו, יוכל לקיים בנקל את אזהרת התורה (דברים ט"ו, י') "ולא ירע לבבך בתתך לו", ויזכה עי"ז לברכת ה' האמורה בפסוק שם "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך וגו'".
כמה הוא מרוויח בחודש
שמעתי על גדול אחד זצ"ל ששאל עשיר ממקורביו כמה הוא מרוויח בחודש, והשיב העשיר שהוא מרוויח עשרת אלפים רובל, אך כיון שהוא נותן חומש לצדקה א"כ לא נשאר בידו ריווח אלא שמונת אלפים רובל. והשיב לו אותו גדול שאדרבה, לפי האמת הוא מרוויח רק שני אלפים רובל לחודש, שהרי רק אותם שני אלפים שהוא נותן לצדקה יעמדו לו לנצח, אבל שמונת אלפים רובל אינם "הכנסות" אלא "הוצאות" שהוא מוציא ומבזבז לצורכי עצמו.
ומרן הגר"ח מוואלז'ין זצ"ל היה מרבה בצדקה ומחלק ממון רב לעניים, ומלבד מה שהקפיד להפריש חומש מכל הכנסותיו לצדקה, היה מפזר ממונו בהלוואות לכל נזקק, ובשנים שהתפרנס מבית מסחר אשר בבעלותו, היה משתדל לקנות הרבה סחורה, ולא להותיר בידו ממון רב מדי במזומן, בטענתו כי אדם שיש לו מעות בכיסו, אי אפשר לו לצאת ידי חובת הפסוק "ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון וגו' נתון תתן לו" (דברים טו, ז-י) עד שיפזר כל המעות, וכמו כן ביום פטירתו התאמץ והזדרז לחלק כל מעות הצדקה שהיו אצלו, בטרם ימות ויפסיד את חשבון המצוה.
ושמעתי בשם כ"ק האדמו"ר בעל "קדושת ציון" מבאבוב
ושמעתי בשם כ"ק האדמו"ר בעל "קדושת ציון" מבאבוב זצ"ל הי"ד, שלפי מה שמבואר בגמ' (כתובות ג' ע"א) שהטעם שאין לתת יותר מחומש לצדקה הוא מחמת חשש "שמא יצטרך לבריות", א"כ מי שבלא"ה נזקק לבריות מותר לו לתת יותר מחומש, שהרי לא ייהפך להיות נזקק לבריות מחמת נתינת יותר מחומש, ולכן אמר האדמו"ר על עצמו, שכיון שכל ממונו הוא רק מנתינות שאנשים נותנים לו, והוא בלא"ה בגדר "זקוק לבריות", מותר לו לתת יותר מחומש מנכסיו לצדקה, ולכן תמיד חשש שאולי יש איזה נצרך שצריך לתת לו עוד צדקה, [ואמנם כל עני הנזקק לבריות אינו רשאי לפזר כל מעותיו ולהטיל עצמו על הבריות, ודווקא האדמו"ר היה רשאי לעשות כן מאחר שהבריות היו חפצים לתת לו ממונם].
עובדא הוי אצל דו"ז הר"ר ברוך זלדוביץ זצ"ל מראשי הקהל דמינסק, שהיה מגדולי עשירי רוסיה, ופיזר הרבה מנכסיו להחזקת ישיבות ותלמידי חכמים ועניים, עד שהשאיר לעצמו רק לצרכיו ההכרחיים, ולבסוף נהפך עליו הגלגל וירד לגמרי מנכסיו ונשאר בלא כלום, ובאו למרן הגר"ח מבריסק זצ"ל ושאלו אותו מדוע עלה לו כך בגורלו והרי הוא השתמש בעשירותו כהוגן לצדקה ומעשים טובים, והשיב להם הגר"ח במשל לאב ששלח את בנו לאוניברסיטה ללמוד במחלקה פלונית, והנה כאשר הבן גמר מחלקה זו העלוהו למחלקה אחרת להשתלם גם שם, וגם כאן הקב"ה הכניס את רבי ברוך זלדוביץ בניסיון מחלקת העשירות, אך כשגמר רבי ברוך את המחלקה הזו בהצלחה גמורה, הוציא אותו משם והכניסוהו במחלקת העניות לראות איך ישתלם שם.
וזכה רבי ברוך שהקב"ה זיכה אותו בשכר גדול ומכופל שניסהו הקב"ה גם בניסיון העושר וגם בניסיון העוני, ועבר את שני הניסיונות בהצלחה, אשריו ואשרי חלקו.
(מתוך 'ביאורים והנהגות' במדבר)