הסנדלר
זכיתי בכך שאבי מורי ז"ל היה דוגמא ומופת לאמירת האמת ולאי היכולת לומר דבר שקר גם כשחייו היו תלויים מנגד. את ימי ילדותי ביליתי בשכונת נוה אחיעזר בבני ברק, שהוקמה עבור שרידי השואה והיתה מליאה באנשים שבורים ורצוצים, אך מלאי אמונה ובטחון בהקב"ה ומלאה ותקוה לעתיד טוב בארץ ישראל. בין תושבי השכונה היה הרה"ח ר' מניס ז'יטניצקי ז"ל, שאבד את כל משפחתו בשואה, ולאחר שהקים את משפחתו החדשה לא זכה לפרי בטן. ר' מניס היה מחשובי חסידי גור בבני ברק וברבות הימים הקים את ישיבת "אמרי אמת" בבני ברק.
מאז עומדי על דעתי זכורני שמידי שבת בשבתו, עליתי לביתו של ר' מניס כדי לאכול חתיכת קוגל ולהיבחן על הפרשה. פעמים רבות לא רציתי לעלות והעדפתי לשחק עם חברי, אך אבי ז"ל עמד על כך שאני חייב לעשות זאת, כדי להקהות, ולו במשהו, את צערו של ר' מניס על כך שאין לו ילדים. לשאלתי מדוע תמיד אני הוא זה שצריך לעשות זאת, לא השיב לי תשובה. רק לאחר פטירתו של ר' מניס, הושיבני אבי וסיפר לי את סיפורו:
בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הקימו הגרמנים בגטו לודז' מפעל לייצור מגפיים שתוכם היה פרווה. המפעל הוקם בחיפזון מפני שלגרמנים היתה צורך דחוף במגפיים אלו עבור טייסיהם שרגליהם קפאו בחורף בעת טיסתם, ועבור חייליהם שנלחמו בחזית הרוסית. השמועה פשטה בגטו שהגרמנים נתנו ליהודים חופש פעולה גדול ותנאים מועדפים בגלל הצורך הגדול במגפי הפרווה. תנאי אחד היה לגרמנים, שכל העובדים חייבים להיות סנדלרים מקצועיים, וכל מי שייתפס שמעסיק אנשים שאינם בעלי מקצוע, אחת דתו להמית!
אני סכנתי את עצמי וחמקתי למפעל כדי לנסות ולעבוד שם, אך ידעתי כי זמני קצר לפני שיגלו שמישהו נכנס למפעל ללא רשות. הייצור נעשה בקבוצות של כעשרה איש, כשכל קבוצה מייצרת את המגף מתחילה ועד סוף. חלק מהקבוצות ישבו באולם גדול וחלק אחר בחדרים מסביב לאולם הגדול. ניגשתי לקבוצה הראשונה ושאלתי אולי תוכלו לצרף אותי לעבודה? האחראי על הקבוצה הרים ראשו ושאלני האם אתה סנדלר? השבתי: לא. "הסתלק מכאן מהר" גער בי האיש. הדבר חזר על עצמו ארבעה וחמישה פעמים, ואני ידעתי שזמני הולך ותם. החלטתי לנסות עוד שתי קבוצות, ואם לא יעלה בידי הרי שלקבוצה האחרונה אשקר ואומר שאני סנדלר מומחה.
נגשתי לקבוצה הבאה ושוב שאלתי האם אוכל להצטרף לעבודה, האחראי נתן בי מבט ארוך מהרגיל, ושאל: האם הנך סנדלר? ואני שוב השבתי בשלילה. שלא כבפעמים הקודמות, האחראי נתן בי מבט חודר, ואמר: ראה בחור, יש כאן דלי מלא צבע שחור עבור המגפיים, ואנו זקוקים למישהו שיבחש בדלי כדי לשמור על איכות החומרים וכדי שלא יהפכו לגושים. שב נא, הכנס את ידיך וערבב את הצבע היטב. הכנסתי את ידי הימנית כדי לערבב את התערובת שלא הייתה סמיכה, ולאחר מספר דקות אמר לי האחראי, הראה לי את ידיך. כשראה שידי השמאלית נקיה, "גער" בי האחראי, ואמר שלמלאכה זו צריך לערבב בשתי ידיים, והאיץ בי להמשיך ולערבב את הצבע.
לאחר מספר דקות של ערבוב נוסף הוצאתי את ידי מהדלי והאחראי אמר לי בסיפוק, עכשיו הנך סנדלר, והנך מצורף לקבוצה. באותו רגע ניגש שומר גרמני לשולחן ושאל אולי ראיתם נער שנכנס למפעל ללא רשות? והאחראי השיב לו הנער נמצא כאן לידי והוא כאן ברשותי, הוא סנדלר מקצועי ואני ביקשתי אותו לעבודה. הגרמני הנהן בראשו לאות הסכמה והניח לי לנפשי, כך נשארתי לעבוד בסנדלריה וחיי היו לי לשלל, התדע מי היה האחראי באותו השולחן שאל אותי אבי? והשיב: לא אחר מר' מניס זטניצקי שבזכותו נשארתי לחיות.
הייתי המום מסיפורו של אבי, וגם הבנתי מדוע פעמים מספר קרא לי ר' מניס "אייניקל" (נכד). אך לא יכולתי לעצור בעצמי ושאלתי את אבי מדוע לא שיקר מיד ואמר שהוא סנדלר? ואבי ענה לי בפשטות "הרי אינני סנדלר". גם כשחייו היו תלויין מנגד, לא יכול היה להוציא דבר שקר מפיו, והחליט שרק כשיכלו כל הקיצין, ולא תהיה לו ברירה, רק אז ישקר ויאמר שהוא סנדלר. אבי ז"ל שהיה איש אמת, לא היה מסוגל, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית להוציא דבר שקר מפיו!! ואכן גם שם בתוך החשכה הנוראה זכה שמשמים זיכוהו לא להוציא מפיו דבר שקר.
(מתוך הספר "מאיש לרעהו" (שקאפ)