הסיפור שיסופר כאן הוא אמיתי לחלוטין, להוציא כמה פרטים מזהים שעלולים להסגיר את הנוגעים בדבר.
אנחנו מתגוררים באחת ממדינות דרום אמריקה. אבי שיחיה, משמש כרב קהילה מכובדת ועשירה. בין חברי הקהילה נמנים אנשי עסקים ואילי הון, לצד אברכים חשובים תלמידי חכמים בעלי משפחות ברוכות, שתורתם אומנותם. אבא ניחן באופי מדהים – מחד הוא בעל רגש חם, היודע ומבין לליבו של הזולת, ומאידך תקיף הוא בנושאים שאסור להתפשר עליהם מבחינה הלכתית ומוסרית.
אבא היה אהוב על חברי הקהילה. אנשים ראו בו אישיות מורמת שאפשר להתייעץ עמה בנושאים כלכליים סבוכים ובענייני השעה, כמו חינוך הילדים והנהגת הבית. החיים בקהילתנו התנהלו על מי מנוחות. שימשנו סמל לקהילות אחרות, בעיקר באחדות ששררה בינינו. היינו כעין משפחה אחת גדולה ותומכת. הילדים למדו והתחנכו במערכת מוסדות לימוד אחת, תלמודי תורה וישיבות כמו גם בית ספר לבנות וסמינר בית יעקב.
הכל נמשך, עד לאותו יום נורא, שבו פרצה אש המחלוקת. אף אחד לא יודע להצביע בדיוק מה היתה העילה למריבה הקשה ולהתפלגות שבאה בעקבותיה. גם היום, במבט לאחור, אינני זוכר במדויק את הפרטים. דבר אחד אינני מסוגל לשכוח, את עוגמת הנפש העצומה שנגרמה לאבא.
שתי משפחות מנכבדי העיר, אנשים שתורמים סכומים לא מבוטלים לקופת הקהל, הסתכסכו ביניהן. בתחילה, התנהלו הוויכוחים על אש נמוכה, בחדרי חדרים, מבלי שאיש ידע. עוף השמים הוליך את הקול והדי המריבה יצאו מכלל שליטה. אנשים טובים, לפחות בעלי כוונות טובות, ניסו להתערב ולהשלים בין המשפחות, אבל לא הצליחו, ומה שגרוע יותר, קהילתנו התפלגה לשנים.
זה אוחז כך, ואילו רעהו סובר שהצדק עם המשפחה השניה. לא אפרט את כמויות הרכילות ולשון הרע שאפפונו מכל עבר, לא שמנו לב שאנחנו נסחפים. המריבה הפכה לנושא הכי חם באותה תקופה. בימים ההם, היה אבא ספון בביתו, כואב את המצב האיום והנורא שאליו נקלעה קהילתו. לאורך כל הדרך, שתק שתיקה מופלגת למרות שרבים ביקשו לשמוע במי הוא מצדד. כל משפחה שלחה שליחים לאבא לדבר על לבו, בתוספת בקשה שיחתום על חרם נגד המשפחה השניה. אך למרות הלחצים, הוא בחר לשתוק ולא להתערב. שתיקתו הרועמת של הרב, רק הרגיזה את בני העיר והעלתה את מפלס הרכילויות.
עד כדי כך, שאבא נהיה גם הוא נושא מדובר במריבה. אנשים נתנו דרור ללשונם, והשמיצו בצורה מכוערת את אבא תמים הדרך. למעשה, בגלל שתיקתו המצב החמיר מיום ליום.
יום אחד דפק על דלת בית הוריי ר' שלום, ששימש כראש הקהילה. אדם משכמו ומעלה ומקובל על כולם כתלמיד חכם בקנה מידה עצום, לצד היותו עשיר מופלג. ממש תורה וגדולה במקום אחד. הוא מצא לנכון לבוא אל אבא ולנסות לראות יחד עמו, מה אפשר לעשות במצב הלא פשוט הזה. אבא נהג להתייעץ בהרבה נושאים עם ר' שלום, אודות ענייניה הרוחניים של הקהילה, ואף על דברים שעומדים מדי פעם על סדר היום.
באותו יום בו הגיע ראש הקהל, היה אבא שרוי בעצב רב. שעה קלה קודם ביקר בבית אחד מראשי המשפחות המסוכסכות, והטיח בו דברים קשים. בעיקר היתה טענתו – למה הרב שותק? אבא בשום אופן לא רצה להתערב, הוא האמין שבעזרת ה' יבוא יום והכל יבוא על מקומו בשלום.
ר' שלום הפציר באבא לנסות להשכין שלום בין הצדדים. הוא תיאר לאבא בצבעים קודרים מה קורה בחוץ, איך אש השנאה והמחלוקת אוכלת כל חלקה טובה. "תן לי רשות", ביקש ר' שלום. "אני אנסה לגשר בין הצדדים. הרב הרי יודע שיש לי כח והשפעה, אולי אצליח לעשות משהו?"
אבא הביט בו ואמר: "ר' שלום, תסתכל עליי. אני ראובן בן מלכה, שרוי בימים אלו בצער גדול, ואיני צריך לפרט לך מדוע. אני מבטיח לך בזאת, שאם אתה מושך את ידך מכל העסק הזה, שלושת ילדיך הזקוקים לזיווג הגון, יביאו בשורות טובות עוד השנה. "אני", אמר אבא, "שמתי מחסום לפי, וגם אתה תעשה כמוני ומעשים אלו בודאי יעוררו הרבה רעש בשמים ויפתחו לך שערים, אבל כל זאת בתנאי שאינך מוציא מפיך אף לא מילה אחת יותר בענין זה".
ר' שלום פרץ בבכי נסער. שלושה בחורים מבוגרים היו לו בבית. הגדול כבר התקרב לעשור השלישי לחייו, הצעיר יותר היה בן עשרים ושבע. אחריהם השתרכה שיירה של בנות. ראש הקהל עדיין לא ערך שמחה בביתו וצערו היה גדול מאוד. בניו הלכו לשמחות חלאק'ה ובר מצוה לילדיהם של החברים, ואילו אצלו השעון כאילו עצר מלכת. ר' שלום התרגש מאד מהברכה, ענה 'אמן' בקול ופנה ללכת לביתו.
'אעשה כדברי הרב ומן השמים ירחמו'. הוא האמין בכל לבו שברכתו של הרב תתקיים במלואה, ובעזרת ה' השלום והשלוה יחזרו לשרור בעיר כתחילה.
דא עקא, שהמצב בשכונה רק הלך והחמיר, שכנים בבנין אחד לא דיברו ביניהם. הורים נאלצו להוציא את ילדיהם ממוסדות החינוך, מחשש להתנכלויות של הצד השני. ר' שלום, ראש הקהל, כבר לא היה מסוגל לראות את המצב בקהילה, אבל זכר את הבטחתו של הרב.
יום אחד קרה הנס. בנו בכורו של ר' שלום התארס. השמחה היתה עצומה אבל מהולה בעצב. רבים מבני הקהילה לא הגיעו לאחל מזל-טוב למחותנים. איש לא ידע על הבטחתו של הרב לר' שלום. כמה חודשים חלפו מאז, ופתאום – נס. הלא יאומן קרה. בנו השני של ר' שלום התארס למזל טוב. בשמחה הזו כבר היתה נוכחות יותר מורגשת של בני הקהילה. כולם איחלו לו שבקרוב ממש יזכה גם בנו הצעיר לשידוך טוב.
יום רדף יום והשקט והשלוה חזרו אט אט לעירנו. באחד הימים נתלו בבית הכנסת, מודעות חגיגיות הקוראות לסיום מסכת שעורך ח. (ראש משפחת הסכסוך). השולחנות היו ערוכים בטוב טעם, ומסיים המסכת עלה לומר את ההדרן. ח' נטל את המיקרופון בידו, אבל במקום להתחיל במלים, הוא פרץ בבכי קורע לב. "עברנו תקופה קשה", הוא השתנק, "כולם ביחד וכל אחד לחוד. הודו לה' שהכל מאחורינו. נשתדל להביט קדימה אל הטוב שמצפה לנו, בתפילה ובתקוה לימים טובים שעוד יבואו".
הוא סיים את דבריו וכולם ניגשו ללחוץ את ידו. התרגשות עצומה היתה בקהל. המעמד נמשך עד שעה מאוחרת בלילה. ר' שלום נעדר מאותו מעמד אבל כולם הבינו למה. למחרת, שתו איתו יחד לחיים לרגל אירוסי בנו השלישי, בשעה טובה ומוצלחת!
(האמנתי ואדברה, הובא ב'אור לישרים')