הרב ישראל ליוש
בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: 'בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס, בִּזְכוּת הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ, יִנָּצֵל הָעוֹלָם' (מדרש רבה שיר השירים ב ג)
ביאור המדרש נראה עפ"י מאמר חז"ל: 'הלומד שלא על מנת לעשות, נוח לו שלא נברא' (ירושלמי, שבת פ"א ה"ב), והביאור בזה, כי תכלית קיום העולם היא התורה הקדושה, כמו שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי', וזכות התורה המקיימת את העולם, אינה אלא כאשר היא נלמדת ע"י מקבליה, ותכלית לימודה היא קיומה ועשית כל מצוותיה, וכלשון המאירי (סופ"ק ב"ק) 'שהתלמוד מיפה את המעשה ומשלימו, והמצוה מהודרת יותר כשיוצאת מפי היודע עניינה'. מעתה, הלומד ואינו מקיימה, הרי נוח לו שלא נברא, משום שהוא מפר את זכות ברייתו וביאתו לעולם, שהיא התורה הנלמדת ע"מ לעשות.
אם כן, אילו היו ישראל אומרים 'נשמע ונעשה', הרי לא היו לומדים את התורה על מנת לעשות, אלא כדי לבדוק האם לעשות. עתה שאמרו 'נעשה ונשמע', הרי ודאי ילמדו את התורה על מנת לעשות, שהרי כבר התחייבו לעשות, ולומדים כדי לדעת מה לעשות וכיצד לקיים את התחייבותם. אם כן, בזה הם מצילים את העולם, כי כל קיום העולם תלוי בתורה, כשהיא נלמדת על מנת לעשות.
את משל המדרש לשושנה המצילה את הפרדס, נוכל להבין עפ"י משלו של הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל: חתן קונה לכלתו שעון זהב שערכו רב מאוד, הוא לא יעניק לה אותו לפני שיעטוף אותו בעטיפה מפוארת ואף יצמיד לה שושנה יפה ונאה. לו יתן לה את השעון כך כמו שהוא, בלא עטיפה ובלא שושנה, תהיה המתנה חסרה ונבולה, ולמרות ששוויה הון רב, הכלה עלולה להיעלב.
לעומת זאת, אדם הנותן שוחד, העטיפה החיצונית כלל אינה קובעת, אדרבה, גובה הסכום הוא אשר יקבע אם השוחד יפעל את מטרתו.
ההבדל ברור, השושנה למרות שוויה הדל, מוסיפה חן, חיות ושמחה למתנה, ולכן היא כה נצרכת במתנת חתן לכלה, שכל מהותה היא ביטוי לחיבה ולקרבה ביניהם. מה שאין כן בנתינת שוחד, שהיא חסרת חיבה וקירבה, כל מהותה הוא אינטרס צר וקר, שרק גובה הסכום מנהל אותו.
אופי הקשר בין הקב"ה לעם ישראל נקבע באמירת 'נעשה ונשמע', כי בזאת הם ביטאו את אמונתם הבלתי מסויגת בבורא עולם, ואת קרבתם ואהבתם אליו, בהסכמתם לעשות ככל אשר יושת עליהם. וכששמע כך הקב"ה כינה אותם 'שושנה', ביטוי לחן והנועם בקשר בין קודשא בריך הוא וישראל. ובזכות נעימות שושנה זו ינצל הפרדס.
"מה זה 'אוהב תורה'…?" שאל אותם רבי יחזקאל בחביבות
סיפר הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל ששמע מהגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל שסיפר שבאחד מביקוריו בשוויץ, ספרו לו על עשיר שמפזר ממון רב עבור לימוד התורה, וכינו אותו 'אוהב תורה' גדול…
"מה זה 'אוהב תורה'…?" שאל אותם רבי יחזקאל בחביבות, "האם הוא מונח בעומקה של הלכה…?"
"בוודאי שלא…" – השיבו "הרי הוא טרוד ראשו ורובו בעסקיו… ודווקא לכן, מכיון שאינו לומד תורה, מרוב אהבתו אליה, הוא מפזר ממונו ללומדי תורה…"
"האם בניו עוסקים בתורה…?" – המשיך רבי יחזקאל להתעניין – "אולי חתניו הם לומדי תורה…?"
ואף על שאלות אלו ענו בלאו: "בניו וחתניו עוזרים לו בעסקים, כל אחד מהם מופקד על תחום אחר בעסקים המפוזרים על פני תבל. אין להם זמן ללמוד תורה, אך אהבת אביהם לתורה מדביקה אף אותם, ועל כן" – סיכמו – "אנחנו מכנים אותו בתואר הנפלא 'אוהב תורה', כי למרות שאינו לומד תורה, הוא תומך נלהב בלומדי תורה…"
"כאשר אדם אוהב דבר מסוים" – הסביר להם רבי יחזקאל – "ראשית הוא נוטל ממנו לעצמו, ורק אחר כך הוא מעניק ממנו לאחרים… וכי מי שאוהב בשר צלי, יסתפק בתרומה ממנו לאחרים…?! הרי ראשית יטול נתח משובח לעצמו… היעלה על הדעת שהוא ישאיר הכל לאחרים ויהנה רק מלראות אחרים אוכלים…?! וכי אדם כזה ל'אוהב בשר' ייחשב?!"
"אין לך 'אוהב תורה' אלא מי שטעם בעצמו טעם של לימוד תורה. מי שתורם לתורה חלקו בתורה הוא רב ועצום, אך הוא 'תומך תורה' או 'מחזיק תורה', איננו 'אוהב תורה'. תואר נאצל זה שמור למי שטועם באמת את טעמה האמיתי והערב של לימוד התורה…"
על תואר נוסף השמור אך ורק לעמלי תורה, נקרא בסיפור הבא שסיפר הגאון רבי חיים מבריסק זי"ע, על הגאון רבי יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל, בעל ה'ערוך השולחן'.
הוא ביקר פעם בעיירה בה גרו הרבה 'קונטוניסטים' – יהודים שבתקופת הצר הרוסי, למרות העינויים הקשים שעברו כדי שימירו את דתם, החזיקו מעמד והאמינו בה' באמונה תמימה. הסבל, המכות וההשפלות, לא הצליחו להזיזם כמלוא נימה מאמונת ה' הטהורה…
והנה מבחין ה'ערוך השולחן' זי"ע שהגבאים מכבדים מאוד את אחד היהודים, ומכנים אותו: "רבי עקיבא איגר…!"
"רבי עקיבא איגר! גש לפני העמוד!" וכשסיים את התפילה, קראו לעברו: "יישר כח, רבי עקיבא איגר…!"
"מדוע קראו לו רבי עקיבא איגר…?" התפלא ה'ערוך השולחן'
"אדם זה" – הסביר אחד המתפללים ל'ערוך השולחן' – "סבל עינויים קשים אצל הרוסים, ההוכחות על כך מודפסות על גבי הגב שלו, הוא מלא בצלקות וכתמים מהשוטים שהצליפו עליו…"
הם אף הראו ל'ערוך השולחן' את גבו, והוא החוויר מרוב צער. רוחו לא עמדה במראות, והוא הסתחרר… רק כעבור כמה דקות שבה אליו הכרתו המלאה, ואמר למתפללים: "בכל זאת אל תקראו לו 'רבי עקיבא איגר…'"
רבי חיים היה מסביר את דברי ה'ערוך השולחן': אכן ייסורים כאלו עבור שמירה איתנה על האמונה, ראויים לציון ושבח מאין כמותם, ובכל זאת, יש הבדל עצום בין רעק"א של תורה לרעק"א של מסירות נפש…"
סיים רבי חיים: ומי יכול להבדיל הבדל שכזה, רק מי שחי חיים של תורה, כמו בעל ה'ערוך השולחן', העמל בתורה במסירות נפש עצומה…