מאת: אלעזר גולדברג
ימים אלו, ימים קדושים הם, בימי ספירת העומר אנו מתעלים ומתקדשים לקראת חג השבועות הממשמש ובא, קיימנו שיחה מיוחדת עם הרב חיים גולדברג שליט"א, פעיל ותיק במסגרות הקירוב השונות, ומקים ישיבות לצעירים מתחזקים בכל רחבי הארץ, וביקשנו לשמוע על הדרך המפותלת שעושה נער שבא מבית רחוק מתורה ומצוות ומבקש להתקרב לעבודת השם יתברך, מה עליו לעבור עד שנעשה לאחר תקופה בחור ישיבה ירא שמים.
הרב גולדברג בוחר לפתוח את דבריו בתופעה שמדהימה אותו בכל פעם שמבחין בה: אני קורה לה תופעה ניסית! מדובר בנוער של היום, שמהבחינה החומרית יש לו הכל, לא חסר לו כלום ובכל זאת רבים מהם עוזבים את כל הנאות העולם הזה ומבקשים להתגייס לצבא השם, ללומדי התורה יומם ולילה.
הדבר באמת לא מובן לנו, כי אנו בשר ודם ואין לנו את הכלים להבין את סוד סגולת התורה שהיא כל כולה רוחנית. אנחנו רק יודעים שמה שנאמר על התורה, שהיא "מתוקה מדבש ונופת צופים" (תהלים יט, יא), זה אכן כך, פשוטו כמשמעו!
אני רגיל לומר לבחורים ששואלים אותי על כך, שכשם שאני נוטל גלולת אקמול כדי להרגיע כאב ראש, למרות שאיני יודע באיזה אופן הגלולה משפיעה, כך עלינו 'להשתמש' עם סגולת התורה, ללמוד אותה ללא הפסק ואנו יודעים בוודאות שזה מכניס את השמחה וממלא את הנפש, גם אם איננו מבינים איך זה בדיוק משפיע.
לא צריך להיות למדן גדול כדי להרגיש את המתיקות של התורה. גם בחורים שמתחילים ללמוד פעם ראשונה בחייהם דף גמרא, על ידי הבנת התורה, השאלות ששואלים וההסברים שמקבלים מהמלמד, הם מקבלים פתאום צימאון לא מוסבר להמשיך ללמוד עוד ועוד.
אני רואה את הפלא הזה בעיקר בליל שבועות
אני רואה את הפלא הזה בעיקר בליל שבועות. בחורים צעירים יושבים במשך שעות רבות ועוסקים בלימוד גמרא בעיון ללא הפסקות עד אחר עלות השחר. מה נותן להם את הכוח לעשות זאת? לוותר על הנוחות, על שעות השינה שהגוף זקוק להן באופן טבעי? זהו בוודאי כוח עצום, לא טבעי, שניתן לנו עם ישראל כמתנה במשך כל השנה ובעיקר בזמנים מיוחדים כאלו כחג השבועות שהוא יום מתן תורה.
דבר נוסף ומיוחד מוצאים הנערים הצעירים בלימוד התורה, שהם מבחינים בכך שכדי להיות אדם גדול אין צורך בכישרון מיוחד, אלא הכל תלוי בהשקעה שלהם, בהתמדה ובמאמץ להבין את מה שלומדים עד הסוף. בעולם החילוני קיימים מעמדות, למשל מי שמוכשר באופן מיוחד במוזיקה, נעשה 'סלב' – אדם מפורסם שכולם מעריצים, לעומת זאת רוב בני הנוער שאינם מוכשרים במיוחד במשהו מסויים, נותרים בצל ומרגישים שאינם שווים מאומה.
אבל בעולם התורה הדברים מתנהלים לגמרי אחרת, התורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול – יבוא ויטול!
היה לי פעם תלמיד שלא ניחן בכישרון רב, בלשון המעטה, אך הוא התאמץ מאוד ללמוד ולשנן עד שהבין וגם קבע לעצמו הספקים קבועים. כעבור תקופה הוא סיים ללמוד מסכת שלימה ולכבוד המאורע ארגנו לו מסיבת סיום וכל תלמידי הישיבה השתתפו בה, מה שהעלה מאוד את הביטחון העצמי שלו, כי זאת היתה הפעם הראשונה בחייו שהוא הרגיש 'שווה'. ההורים שלו התקשרו לאחר מכן וסיפרו שלפתע הם 'גילו' את הבן שלהם, הם התחילו לשים לב שהוא חכם ומבין עניין. עד אז לא שמו לב, כי הוא לא התבלט בשום תחום ורק לאחר שסיפר בבית שהתאמץ והצליח לסיים מסכת ובעקבות כך מרגיש שהוא 'מוצלח', החלו גם בני המשפחה לראות זאת.
אם לא יהיה להם את הדברים החדישים ביותר, הם לא שווים כלום
בעולם הרחב נוצר לחץ עצום בקרב בני הנוער, הם מרגישים שאם לא יהיה להם את הדברים החדישים ביותר, הם לא שווים כלום. אם ניתן לנער חילוני במתנה טלפון שיצרו אותו לפני שנתיים, הוא ירגיש שנתנו לו צעצוע שמתאים לילדים קטנים, כי מאז ועד היום ישנם חידושים טכנולוגיים רבים שקיימים אצל ידידיו ואם לא יהיו לו אותם, מה הוא שווה?… מאידך, בעולם הישיבות המצב הפוך, ככל שבחור ישיבה מתחבר למקורות הקדומים, להבנת הוויות אביי ורבא, הוא נעשה רגוע יותר, וכי ממה יש לו להילחץ ואחרי מה יש לו לרדוף מלבד עוד הבנה וסברא טובה בגמרא?
הרב גולדברג מבקש לסיים את דבריו בעניין שבולט ביותר אצל הבחורים שהתקרבו ונעשו בני ישיבה. בכל ההנאות של העולם הזה שהם היו רגילים בהם בילדותם, לאחר שטעמו דבר מתוק מסויים, הם כבר לא יכול לסבול אותו. למשל אם קנו להם ארטיק מתוק, אחרי שסיימו ללקק שניים כאלה, כבר לא היו מסוגלים לראות עוד אחד כזה. אבל מאז שהתחילו ללמוד גמרא, התקיים בהם הפסוק: "הביאני אל בית היין", ככל שהם לומדים יותר, הם מקבלים חשק והנאה אדירה, עד שנעשים 'שיכורים' ו'מכורים' לדברי תורה ואינם מסוגלים לדמיין את החיים שלהם בלי תורה. הם הרי מחוברים לשורש, לנותן התורה לעמו ישראל בהר סיני!