"פעם צעדתי סמוך לבית המדרש של 'חוג חתם סופר', ולפתע שמעתי קול של צרחות עזות מתוך בית הכנסת. חששתי שאירע שם משהו נורא, עליתי לבית הכנסת בחשש גדול, כשנכנסתי פנימה, ראיתי ש המריבה בין אב"ד 'חוג חתם סופר', מורי ורבי הגה"צ רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל, ובין זקנכם הרב יחזקאל מאיר פרידמן… כשהטיתי אוזן הבנתי שניטש ביניהם ויכוח עז על הפשט בסוגיא"

אליעזר (לייזר) רוט

לקראת חג מתן תורה, הזמן שבו אנו מתמקדים ועוסקים במצוות בקבלת התורה וחינוך הדורות, ביקשנו לשוחח עם איש החינוך הרב יצחק פרידמן שליט"א, מחנך ותיק ויו"ר מכון 'נחת', כדי לשמוע ממנו אודות עניין קבלת התורה והנחלתה לדורות הבאים.

האתגר הגדול של כל הורה ומחנך, הוא כמובן אתגר החינוך. קולמוסים רבים נשתברו בניסיון לרדת לעומקה של מצווה חשובה זו, מצוות חינוך הילדים, ועדיין, אין אדם אחד בכל העולם היהודי שיגיד שהוא יכול בוודאות לחנך את ילדיו בצורה מושלמת, ועוד לא מצאנו אפילו הורה אחד או מחנך אחד שלא עושה טעויות במהלך שנותיו כמחנך.

אבל דומני שיש תמימות דעים, לגבי נושא אחד, שהוא בוודאי הכלי החינוכי היעיל ביותר, ועם כל התהיות והלבטים בתחום החינוך, הנושא הזה יצוק בסלע ואין חולק עליו: חיבוב מצווה.

ואני אסביר את כוונתי, ברוח הימים הללו, ימי קבלת התורה אני אגיד כאן ווארט שאני רגיל לומר בהרצאות כי לעניות דעתי הוא פותח את כל הנושא הזה מהיסוד השורשי ביותר.

התורה הקדושה נותנת לנו הדרכה מאוד חשובה לגבי קבלת התורה: "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות, ומבמות הגיא".

התורה ניתנה לנו במתנה במדבר סיני, לא היינו צריכים לעשות דבר כדי לקבל אותה, הקב"ה פשוט נתן לנו את התורה מרוב חיבתו ואהבתו לעם ישראל, אבל זה לא מספיק לקבל את התורה, מוטל עלינו "וממתנה נחליאל", כלומר, להנחיל אותה הלאה.

אבל איך מנחילים את התורה, התשובה היא "ומנחליאל במות", על ידי שמרוממים את התורה, שמים אותה כביכול על הבמה, זה מרכז האירוע, העיניים כל הזמן נשואות אל התורה, באהבה, בחיבה, בהערצה… ילד שגדל בכזאת אווירה, זוכה שהתורה הונחלה לו על ידי הוריו. אפשר להוסיף גם ולומר
ומבמות הגיא", שתפקידו של כל הורה להגות בנושא הזה ולחפש דרכים איך להעמיד את התורה על במה בבית שלו, כי לכל בית יש את הדרך שלו להפגין ולייצר אווירה של חשיבות לתורה ולשמירת המצוות.

ולאחר מכן החליט ללכת דווקא לשיעור של שמונה בבוקר

כאותו יהודי שסיפר לי פעם שהוא היה קובע עיתים לתורה בשעות הלילה, ולאחר מכן החליט ללכת דווקא לשיעור של שמונה בבוקר. הוא הסביר שבשעה תשע בערב הילדים שלו כבר ישנים ולא יודעים שהוא הלך לבית הכנסת, אבל כשהוא יוצא בשעה עשרה לשמונה בבוקר, רגע לפני שהם עצמם יוצאים ללימודים, הילדים לא יפספסו את זה וייכנס להם לעצמות שאבא שלהם מתחיל את היום שלו בשיעור דף היומי. זאת היתה הדרך שלו 'להעמיד את התורה על במה'.

אבל אני רוצה לחדד את זה עוד קצת: להעמיד את התורה על במה זה לא מספיק וזה אפילו לא העיקר. הרעיון הוא לחבב את התורה ומצוותיה, ה'במה' צריכה להיות פנימית מהותית, כלומר שזה הדבר הכי חשוב והכי חביב, הכי אהוב.

יש סיפור שמספר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א, על ילד יהודי שגדל בין הגויים באיזו מדינה נידחת בדרום אמריקה, ולא ידע בכלל על היותו יהודי.

לאמא של הילד הזה היה מנהג מעניין, מדי שנה, בחודש מרץ היא היתה אופה עוגיות משולשות פריכות במילוי פרג.

הילד לקח איתו עוגיות לבית הספר, ואחד החברים שלו ראה את העוגיות ואמר לו "לא ידעתי שגם אתה יהודי", השיב הילד "אני באמת לא יהודי…", אבל החבר התעקש, "אז מאיפה יש לך אוזני המן?" והוא השיב שאלו לא אוזני המן, והוא גם לא יודע מה זה אוזני המן, הוא אוכל עוגיות פרג שאמו שלו הכינה.

החבר המשיך לעמוד על שלו, "היא הכינה את זה עכשיו פעם ראשונה או שהיא מכינה כל שבוע?", והוא הסביר לו שלא כל שנה, אבל בערך פעם בשנה היא מכינה, בדרך כלל החודש מרץ…

החבר אמר לו, אולי אתה לא יודע, אבל אני חושב שאתה כן יהודי. תשאל את אמא שלך למה היא מכינה עוגיות כאלו ולמה דווקא בחודש מרץ…

הילד שב לביתו והתחיל לחקור את אמו שתחילה ניסתה להתכחש אבל לבסוף הודתה שהם אכן יהודים, והעוגיות האלו הן באמת אוזני המן שהיא מכינה כל שנה לכבוד חג הפורים, חג יהודי…

המידע לא שינה הרבה בחיי הילד באופן חיצוני, אבל הניצוץ היהודי החל לבעור בו, וכשגדל מעט הוא החל להתעניין ולחקור עד ששב בתשובה שלמה והעמיד משפחה יהודית לתפארת.

הסיפור נפלא מאוד, אבל אני רוצה לשאול מה הפשט בסיפור הזה? הרי יש בתורה כל כך הרבה מצוות, בעם היהודי יש כל כך הרבה מנהגים, איך זה שמכל התורה ומהצוות, נשארה לאותה משפחה דווקא ה'מסורת' של הכנת אוזני המן. הרי מכל המצוות והמנהגים של פורים זה הדבר שהוא אולי הכי פחות חשוב.

אלא התשובה היא, שאת המנהג הזה הם עשו כי זה נחמד וטעים, לא בגלל שחייבים ואין ברירה, ולכן דווקא זה מה שנשאר לדורות הבאים. כי מה שעובר לילדים בצורה חיובית, עם טעם, עם גישמאק, בשמחה ובנחת, זה מה שנצרב הכי עמוק בתודעה!

שמעתי מידידי הרה"ג ר' משה לדרברגר

שמעתי מידידי הרה"ג ר' משה לדרברגר, איש חינוך ומרצה ידוע, שפעם הוא ניהל שיחה עם אביו של אחד מתלמידיו, על מצבו הרוחני של התלמיד. הילד הזה היה ילד טוב יחסית, אבל היתה לו בעיה… הילד הזה לא מצליח להתפלל 'שמונה עשרה', כשמגיעה התפילה הוא עומד כמו אבן דוממת, לא מסוגל לפתוח את הפה ולהתפלל.

"כמה שניסיתי להשקיע בחינוך לתפילה", בכה האבא לרב לדרברגר, "שום דבר לא עזר. הילד לא רוצה להתפלל, ולא רק הוא אלא גם שאר הילדים שלי, הם לא אוהבים להתפלל!".

כשניסה המשגיח לברר כיצד 'חינך' האב את ילדיו לתפילה, סיפר לו האב דוגמה אחת: "פעם שמתי לב בתפילת ערבית של ליל שבת, שהילד לא מתפלל. שתקתי, לא אמרתי לו כלום, ולאחר שהגענו הביתה אמרנו 'שלום עליכם' ועשינו קידוש, נטלנו ידיים, כולם אכלו 'כזית' חלה ואז עצרתי את הסעודה, ודרשתי ממנו לקום ולהתפלל ערבית.

"שלא תחשוב שאנחנו המשכנו לאכול, לא ולא. כולנו חיכינו עד שהוא סיים להתפלל, ואני עמדתי על כך שיתפלל מילה במילה. במשך 22 דקות כולנו ישבנו וחיכינו לו, צפינו בו כולם יחד כשהוא התפלל, ועקבנו אחרי כל מילה לוודא שהוא הוגה אותה בצורה נכונה ומתפלל בכוונה הראויה".

כמובן שהרב לדרבגר העמיד את האב על טעותו, והיה צריך להשקיע הרבה מאוד זמן כדי להסביר לו עד כמה הדבר שגוי ומופרך מיסודו. "אם אתה רוצה שהבן שלך יתפלל אי פעם כמו בנאדם, עליך להפסיק לעקוב אחרי התפילות שלו, ואסור לך להעיר לו אפילו לא הערה אחת בנושא", אמר לאב הנדהם שלאט לאט החל להפנים את גודל הטעות. ואכן, שנתיים מאוחר יותר הוא שלח למשגיח 'משלוח מנות' גדול בערב יום כיפור, כדי להודות לו על הצלת בנו: "הילד התחיל להתפלל מעצמו", הוא סיפר בהתרגשות, "אני חייב לך הכרת הטוב באופן שאי אפשר לתאר ולשער".

שאלתי אותו, ילמדנו רבינו, אני מתיישב ללמוד עם בחור, ואני מרגיש שהוא לא איתי

עם זאת, כמובן שאין הכוונה שמה שלא נעים ולא נחמד אנחנו לא נעשה או לא נדרוש מהילדים לעשות. חלילה וחלילה. ברור שיש דברים שקשה להעביר לילדים תחושת נעימות, כי בפועל הדבר קשה להם. אי אפשר לשכנע ילד שלצום ביום כיפור זה נעים ונחמד, לא! לצום ביום כיפור זה עינוי. אפילו התורה בעצמה קוראת לזה 'ועיניתם את נפשותיכם'. אז מה? לא נחנך את הילדים לצום ביום כיפור?

אבל גם במצוות שקשות לקיום, אפשר להעביר את הנעימות שמסתתרת בפנים. נכון, הצום ביום כיפור אינו קל, אבל מה התוצאה שלו? כפרת עוונות, היטהרות מוחלטת, פתיחת שערי שמים לתפילות שלנו. זה שווה את ההשקעה. ההורה יכול וגם צריך להסביר לבן שלו ביום כיפור, נכון שזה קשה לנו, אבל זה משתלם! זה כדאי. גם כשאני הולך כל בוקר לעבודה זה קצת קשה לי, אבל אני עושה את זה כדי לקבל משכורת בסוף החודש, על אחת כמה וכמה ששווה לי לצום יום אחד אם אני מקבל על זה שכר נצחי וטובות הנאה שאין להן שיעור אפילו כאן בעולם הזה.

בעבר הייתי עוסק רבות בנושא של חונכות, גם אני עצמי ישבתי עם בחורים וגם הפעלתי חונכים אחרים, והנושא הזה תפס אצלי הרבה מאוד מקום. באותה תקופה, היה זה לפני כ-12 שנה, הוזמנתי לשאת הרצאה בעניין בחיפה, ובדרך חזור גלגל הקב"ה שישבתי באוטובוס ליד אדם שהיה בעל ניסיון רב בתחום.

שאלתי אותו, ילמדנו רבינו, אני מתיישב ללמוד עם בחור, ואני מרגיש שהוא לא איתי. הגמרא לא מעניינת אותו למרבה הצער. איך אני יכול לשכנע אותו שילמד כמה מילים? אין לי כלים להכריח אותו, וגם אין לי אפשרות לפתות אותו. מה עושים?

אמר לי אותו יהודי דבר נפלא, זה כמובן לא מתאים לכל בחור, אבל במקרים רבים זה אכן עובד בצורה יוצאת מן הכלל. "בתחילת ה'סדר' תגיד לבחור שיש לו שתי אופציות. לנוח עכשיו ולהתעצל כמה שהוא רוצה, ואז בסוף הסדר לקום מהמקום שלו עם הרגשה לא נעימה שהוא סתם בזבז עוד שעתיים ולא עשה איתן כלום, או להשקיע עכשיו, בכמה דקות הראשונות זה באמת יהיה לו קצת קשה, אבל מהר מאוד הוא ייכנס לעניינים, ובסוף הסדר הוא ירגיש סיפוק עצום".

הניסיון שלי הראה לי שאם זה בחור שעיניו בראשו, הוא מבין את המסר וזה מקל עליו להתאמץ בתחילת הסדר.

מרן הגה"ק בעל ה'שפע חיים' מצאנז זצ"ל, היה אומר שהסיבה שבחג השבועות נהוג בתפוצות ישראל לאכול קרעפלאך, זה בגלל שהמאכל הזה מורכב משני חלקים. הציפוי החיצוני עשוי מבצק פשוט, אין לו כל כך טעם, אבל בפנים מוסתר בשר מתובל וטעים מאוד.

אותו דבר גם לגבי לימוד התורה, היה ה'שפע חיים' אומר. מבחוץ זה מרגיש קצת חסר טעם, מי שלא נכנס עדיין פנימה מרגיש שהתורה לא נעימה לו, אבל מבפנים יש לה טעם מיוחד, גישמאק כזה שאי אפשר לוותר עליו.

אז כמובן שאנחנו צריכים להשתדל ולתת לילדים את הכלים והדרכים לקבל 'גישמאק' בלימוד, זאת המטרה שלנו, אבל גם אם הם עדיין לא הגיעו להרגשת ה'גישמאק' הזאת, אנחנו עדיין יכולים לשדר להם ולהעביר להם את המסר שהוא נמצא שם בפנים, בדיוק כמו שכשאתה רואה 'קרעפל' אתץה יודע בוודאות שיש בפנים מילוי של בשר מתובל בטוב טעם.

הגה"צ רבי יוסף מאיר אלטמן שליט"א מספר בכל פעם

אבי זקני, הרה"ח ר' יחזקאל מאיר פרידמן זצ"ל, היה 'איש פשוט'. הוא ניהל חנות לממכר צמר בבני ברק ולא החזיק במשרה תורנית כלשהי, אבל מתחת למעטה הפשטות הזה הסתתרה אהבת תורה יוקדת שאי אפשר לתאר במילים. אבי מורי שליט"א תמיד מספר לנו שכשאבא שלו היה יושב ליד השולחן לארוחת בוקר או צהרים או ערב, תמיד היה לו ספר פתוח, כשהוא היה חוזר הביתה מהעבודה, הוא היה צולל לתוך הגמרא. הוא אהב את הלימוד והתורה היתה לחם חוקו.

מרן אב"ד 'חוג חתם סופר' הגה"צ רבי יוסף מאיר אלטמן שליט"א מספר בכל פעם שהוא מגיע לאיזו שמחה במשפחה שלנו, את הסיפור הבא:

"פעם צעדתי ברחוב 'אדמו"רי אלכסנדר' בבני ברק, סמוך לבית המדרש של 'חוג חתם סופר', ולפתע שמעתי קול נורא של צרחות עזות מתוך בית הכנסת. חששתי שאירע שם משהו נורא, אולי נכנס מישהו לתקוף את יושבי בית המדרש חלילה וחס, עליתי לבית הכנסת בחשש גדול, מתוך מחשבה שאם אראה שיש פה עניין של סכנה אמהר להזמין משטרה.

"כשנכנסתי פנימה, נחרדתי! המריבה לא היתה בין ארחי פרחי שנקלעו למקום בטעות, אלא בין רב המקום ואב"ד 'חוג חתם סופר', מורי ורבי הגה"צ רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל, ובין זקנכם הרב יחזקאל מאיר פרידמן… הם צרחו זה על זה בפנים סמוקות וזה היה מחזה מחריד.

"ניסיתי להבין במה מדובר, מה פתאום הרב פרידמן צועק על הרבי, והרבי עוד מתווכח איתו וצועק עליו בחזרה, זה לא הגיוני. אבל כשהטיתי אוזן הבנתי שניטש ביניהם ויכוח עז על הפשט בסוגיא, כשהרבי מפרש את הגמרא באופן אחד והרב פרידמן מפרש באופן אחר.

"החלטתי שאני חייב לראות כיצד ייפול דבר. הם המשיכו להתווכח עוד ועוד, עד שלבסוף התיישבו בדעתם שמאחר והם לא יצליחו בשום אופן לשכנע זה את זה עם מי הצדק, אין מנוס אלא ללכת למישהו שלישי שיכריע ביניהם. בו ברגע הם יצאו מבית המדרש, עצרו מונית ונסעו לפתח תקוה, כדי לשאול את אב"ד 'חוג חתם סופר' בפתח תקוה, הגאון רבי יעקב שמריהו דייטש זצ"ל, שיכריע עם מי הצדק…".

מספר אבי מורי שליט"א, שעד היום עוד טבוע בעצמותיו הרגש המיוחד הזה ששידר אביו זצ"ל, כשהיה פותח את הגמרא. האופן שבו היה לבו מתרחב מהנאה כשפתח ספר, זה מה שחלחל הלאה והכניס בלב ילדיו את החינוך לאהב תורה. כי כל הורה מנחיל לבניו אחריו את ה'אוזני המן' שלו. אצל אחד אלו עוגיות פרג בחודש מרץ… ומי שיש לו שכל מנחיל ערכים כמו תורה, שבת, תפילין, סוכה, ושמירת כל המצוות בדקדוק ובנועם.