מאת אברהם פוקס וצוות 'לקראת שבת'
במסגרת החיפוש והחקירה אחר הגורמים המביאים את עמלי התורה לזכות לתחושת של 'גישמאק' ומתיקות בלימוד הגמרא, פנינו להגאון רבי שמחה שיינברג שליט"א, ראש ישיבת 'תורה אור' ובנו ממשיך דרכו של מרן הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, וביקשנו לשמוע מפיו אודות הדרכים לקניית הגישמאק בלימוד, וההנהגות שלמד אצל אביו הגדול בעניין זה ובעניינים הקרובים אליו.
"אבא זצ"ל, היה טורח ומתייגע להגיע בכל נושא ובכל דבר לסברא הישרה. הישרות בלימוד, זה היה עיקר העיקרים אצלו, הוא נתן הרבה מקום גם לבהירות, 'קלארקייט', אבל הסברא הישרה זה היה העיקר. הוא דקדק במילים והתאמץ מאוד שכל דבר יהיה אמיתי, עם סברא המתקבלת על הדעת בצורה הגיונית.
"הגמרא אומרת בסנהדרין צ"ז, אין בן דוד בא עד שיתמעטו התלמידים, שנאמר כי אפס עצור ועזוב. אבא זצ"ל היה שואל, מה הפשט יתמעטו התלמידים? הרי אנו רואים שעולם התורה גדל בקצב נפלא, ישיבות מתרבות מיום ליום, ומספר התלמידים בישיבות עצמן הולך וגדל בקצב מהיר ביותר בלי עין הרע. מה הפשט אם כן שיתמעטו התלמידים?
"אלא, היה אבא אומר, שתלמידים יש הרבה, כל יום יותר ויותר ב"ה, אבל התלמידים האמיתיים, אלו שיודעים ללמוד גמרא עם סברא ישרה, להבין היטב את הלימוד ולשמוח בו, הולכים ומתמעטים. הוא השקיע בזה המון מחשבה וכוחות, לבנות תלמידים אמיתיים, ואכן זכה וראה פרי בעמלו וב"ה יש כמה וכמה ראשי ישיבות ומרביצי תורה מפורסמים, שידועים ומוכרים כתלמידיו המובהקים, כי הוא אכן בנה אותם בעמל וביגיעה".
מה היה ראש הישיבה זצ"ל אומר לבחור שבא אליו שהוא לא זוכה להרגיש 'גישמאק בלימוד', כיצד היה מייעץ לו ללמוד כדי להרגיש את המתיקות הזאת?
"האמת שאיני זוכר מקרה שבו ראיתי שמישהו שואל אותו את השאלה הזאת, ואני לא יודע אם באו לשאול אותו שאלות מהסוג הזה, אבל אני מניח בפשטות שאם היו שואלים אותו את השאלה הזאת הוא היה אומר שכדי להשיג הנאה בלימוד, צריכים קודם כל להתייגע בלימוד. הרי חז"ל הקדושים אומרים "יגעת ומצאת תאמין", מה הפשט 'מצאת'? מה מצאת? התשובה היא בדיוק זה, גישמאק בלימוד. מי שמתייגע בלימוד זוכה להרגיש גישמאק בלימוד.
"ואם ב'גישמאק בלימוד' עסקינן, אני יכול לומר לכם דבר מה שכן שמעתי ממנו, הוא דיבר על ההקדמה של ה'אגלי טל', שכתב הרה"ק רבי אברהם מסוכטשוב, בעל ה'אבני נזר'. בהקדמה ל'אגלי טל', הוא כותב שיש טעות שטועים לומר שמי שנהנה מהלימוד ומהחידושים שהוא אומר בלימודו, הרי הלימוד שלו אינו כ"כ 'תורה לשמה', כי יש לו גם הנאה אישית מזה. ה'אגלי טל' סותר את הטענה הזאת ודוחה אותה מכל וכל, וכותב ש"עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה", ומביא ראיות לדבריו, ומוסיף עוד שה"לומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש, כי גם התענוג – מצוה".
בעניין זה של לימוד וחידוש חידושים, היתה לראש הישיבה זצ"ל דרך ייחודית, והוא היה משקיע רבות בחידוד התלמידים שיוכלו להבין סוגיות בכוחות עצמם בעומק נפלא…
"אכן, הוא אפילו חיבר ספר מיוחד על כך, 'משמרת חיים', והאמת שמאחורי הספר הזה מסתתר סיפור מעניין…
"לפני שעלה אבי מורי לארה"ק והקים את ישיבת 'תורה אור', הוא היה משגיח במשך כ-25 שנה, בישיבת 'חפץ חיים' בארה"ב. ראש הישיבה שם היה הגאון רבי דוד ליבוביץ זצ"ל, שהיה אחיינו של מרנא החפץ חיים זצ"ל, הוא היה בנו של רבי אהרן כהן, אחיו הגדול של החפץ חיים, וכשגדל הוא למד בחברותא עם החפץ חיים, והיה גם תלמידו של הגאון רבי נפתלי טרופ, בישיבת ראדין. בהמשך הוא עבר ללמוד גם בסלבודקא.
"רבי דוד ליבוביץ הקים בישיבתו שיעור מיוחד שאותו היה מוסר ב'ליל שישי', ובמהלכו היה מציג בפני הבחורים איזה רשב"א או ריטב"א או 'ראשון' אחר בסוגיא הנלמדת, ולאחר מכן היה 'טוחן' איתן את הדברים הדק היטב, במטרה לחדד אותם ולהרגיל אותם לחשיבה למדנית.
"כשנפטר רבי דוד, הותיר אחריו את בנו הגאון רבי חנוך העניך זצ"ל, שהיה אז בן 23 בלבד, אבל את השיעור הזה של ליל שישי, לקח אבא זצ"ל על כתפיו ומיני אז היה מוסר אותו מדי שבוע לחידוד התלמידים, אף שהוא לא היה מגיד שיעור בישיבה באופן רשמי, אלא יותר משגיח או אולי 'משיב' בחלק מהתקופה. דרכו בשיעור זה היתה להציג בפני הבחורים שאלות בסוגיא הנלמדת.
"את השיעורים הללו הוא היה מקליט, ולימים לקח נכדו, הגאון רבי מרדכי אלטוסקי את ההקלטות, וערך מהן את ספר 'משמרת החיים', על שם ה'משמר' שאבא זצ"ל היה עושה עם התלמידים ב'ליל שישי' באותן שנים.
"השיעור עצמו היה נמשך כשעה וחצי, אולי קצת יותר, ובדרך כלל היה אבא זצ"ל מספיק להציג בשיעור כזה שלוש שאלות. הוא לא היה מתרץ אותן, הוא היה שואל, והבחורים היו מתחילים להתווכח, ולנסות לחדד את השאלה ולמצוא לה תשובות, ואבא היה מכוון אותם ואומר להם "צריך להוסיף פלפל", או שהיה אומר שסברא שהוצגה כרגע אינה טובה, ויש צורך לשפר אותה. כך הוא היה מרגיל אותם לחשיבה למדנית, והעמיד תלמידים הרבה.
"הספר הזה זכה להצלחה אדירה, ומאז הודפס בכמה מהדורות, ונמכר בעשרות אלפי עותקים, הוא נחשב לספר יוצא דופן בהרבה מאוד מושגים, וידועה היתה החיבה המיוחדת שרחש ראש הישיבה הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל לספר זה, וידוע שהוא היה לוקח אותו בכל פעם כשהיה צריך לטוס לחו"ל, כדי לעיין בו במשך הטיסה.
"למעשה, מרן הגרב"מ אזרחי כתב תשובות לשאלות בספר, והדפיס אותן כספר בפני עצמו, חלק מיוחד בסדרת ספריו 'ברכת מרדכי'. דרכו של הגרב"מ היתה שבכל פעם שהוא הדפיס ספר חדש, הוא היה עושה קידוש כדי לשמוח עם משפחתו ותלמידיו על צאתו של עוד ספר לאור עולם. בקידוש שערך לכבוד הוצאת ספרו זה, הוא אמר שאומנם הוא טרח והתייגע לענות על השאלות של אבי מורי זצ"ל, אבל לענות תשובות כל אחד יכול, כך אמר רבי ברוך מרדכי. לעומת זאת, לשאול כאלו שאלות נפלאות ולמדניות, זה היה הכח של אבי מורי זצ"ל…".
האמת שאחד הנושאים הכי מסקרנים בכל הקשור לדמותו של מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל, זה המנהג הידוע שהיה לו ללבוש ציציות רבות, ותלמידיו המובהקים אומרים כולם פה אחד, שהוא מעולם לא גילה להם את הסיבה, ובכל זאת, האם ידוע לכם למה נהג האבא ככה ומה ראה למנהג חריג זה? שאלתם אותו על כך פעם?
"זה התחיל כשהיה כבן 40, מאז הוא התחיל לנהוג כמה הנהגות שליוו אותו כל חייו, כמו ההקפדה שלו להתפלל שחרית כוותיקין, וגם להתעטף בציציות רבות ולהתעטר בתפילין במשך כל היום.
"שואלים אותי רבות, כמה ציציות הוא לבש, ואני לא יודע לומר. אני שיערתי שהוא לבש כ-90 ציציות. פעם סיפר לי אחיין שלי שכשאבא הלך למקווה, הוא ספר את הציציות שלו והגיע ל-107, אבל זה רק מה שהיה מעל החולצה, היו לו עוד ציציות שלבש מתחת לחולצה…
"היו לו חבילות של ציציות שהיה לובש לפעמים כשהיה נכנס הביתה, בנוסף לציציות שאיתן יצא החוצה… כשהייתי ילד כבן 12, אני זוכר שהוא לבש הרבה פחות, אולי עשר או 15 ציציות, לא כאלו מספרים גבוהים, בהמשך הוא הוסיף עוד ועוד. כששאלו אותו מה הסיבה הוא לא הסכים לגלות, רק היה אומר שכל ציצית שהוא לובש זו עוד מצווה, אבל ברור לי שהיה לו גם חשבון במספר הציציות.
"לפעמים היו לו פצעים שנגרמו בגלל ריבוי הציציות, והוא היה צריך לקבל אנטיביוטיקה בעירוי, מה שאילץ אותו להוריד קצת מהציציות, כי המספר כבר היה מעבר לכוחות שלו. פעם אחת אמא אמרה לו שהוא מגזים, זה היה איכפת לה שהוא כך מכביד על גופו, הוא הסתובב לאחיין שלי שהיה שם אז, ואמר לו "אם היא היתה יודעת את הסיבה למה אני לובש הרבה ציציות, היא לא היתה אומרת לי להוריד, היא היתה אומרת להוסיף!". זו היתה התבטאות מאוד נדירה שלו על העניין הזה, ובדר"כ הוא לא אבה לדבר על כך בכלל…
"באופן כללי, הוא לא היה איש של חומרות והקפדות יתירות. רק בנושא של התמדת התורה הוא היה אש להבה, שקדנות אינסופית, בלי ויתורים. אחד שלמד איתו בישיבה, כשהיה בן 14, סיפר שהוא עצמו היה לומד 14 שעות ביממה, אבל אבא זצ"ל היה לומד 18 שעות ביממה, ואף אחד לא הצליח להבין איך הוא הצליח בכך…".