"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (כו ג)
שתהיו עמלים בתורה (רש"י)
אספר מה שסיפר לנו מרן הרב שך, שכאשר היה ב'סלוצק' בשנה המפורסמת ההיא של תחילת מלחמת העולם הראשונה, שהוא לא ידע איפה ההורים שלו, [כמו שאמר לנו, והדפיס כן בהקדמת המהדורה החדשה של ה'אבי עזרי'] וכל ישיבת סלוצק התפזרה והוא נשאר בחור יחיד, בלי אוכל, בלי חולצה ובלי כותנות וכפי כל הסיפורים שכולם יודעים. ובכל זאת השנה הזאת היתה השנה הכי מאושרת בימי חייו. כך הוא אמר. לא היה אוכל, לא שינה, לא תספורת ולא כסף. לא היה לו שמן לנרות חנוכה ולא שום דבר… רק את הגמרא 'בבא בתרא' היה לו, ובאותה שנה למד 'בבא בתרא' מאתיים פעם. ובהזדמנות הוא הסביר לנו, איך היה סדר לימודו אז, שמיום ראשון עד יום חמישי למד כמה עשרות פעמים כמות מסויימת של דפים, ואחרי זה בימי שישי ושבת חזר על לימודו של כל ימי השבוע…
וה' אינה לידי לקרוא אחד שכתב וביאר בטוב טעם את השנה ההיא של הרב שך, וכך הוא כותב:
בשנת תרע"ד, במלחמת העולם הראשונה כאשר כל העולם שמם, והיה עדיין השלטון של הצאר ברוסיה, והוא יושב לו תחת המגף של השלטון הקומוניסטי… אין ישיבה, אין אוכל, אין בגד ואין מלבוש, אין אבא ואין אמא, אין איפה להתרחץ ואיך תספורת, אין שום דבר…
יש רק גמרא…
ונתבונן נא, וכי בא מישהו ולחש באזניו של הבחור הקדוש הזה, בתוך כל המצב הנורא הזה שהיה, ואמר לו אין דבר, תשב, תלמד, תשקוד… תלמד מאתיים פעם בבא בתרא, ותחזור שוב ושוב. תלמד "קצות החושן"… תלמד רע"א… ו"סוף הכבוד לבוא… בסופו של דבר תהיה ריש גלותא, מדברנא דאומתא… אתה תהיה הבן אדם שכל העולם יחכה למוצא פיו, בכל ענין שבעולם, במשך עשרות שנים.
– הרי זה מה שמחזיק ומעודד בחורים צעירים בדרך כלל, שמתהלכים במחשבה, אני אלמד, ואחר כך במשך השנים יהיה לי 'שטעלע' – [משרה] ו'שידוכים טובים' וכו' וכו' זה המצב אצלינו. אבל, שם, יושב בחור… 'בודד'… 'שומם'…
לא בא אליו אליהו הנביא ואמר לו, לייזערק'ה לייזערק'ה, תראה, כעת תלמד, סובלים כמה שנים, ואחרי זה נוסעים ב'טקסי' גדול עם וילונות, ואתה 'רשכבה"ג'… אלא, מה כן דחף אותו והחזיק אותו, רק זה שהיתה לו אהבה עזה ותשוקה נוראה ללימוד התורה הק', וזה היה לו הכי מתוק שבעולם…
כמו שהשיב פעם, כשבא אליו אברך, ואמר לו שהוא רוצה לעשות שיעור ב'קבלה'. אמר לו: 'סאיז דאך אזוי זיס די גמרא… – הגמרא כל כך מתוקה, מה חסר לך?… הלא זוהי "דביקות". אין כלום, אין הווה ואין עתיד, ואין שום דבר… הכל חשוך… ומה כן יש? רק בחור אחד, עם גמרא אחת עתיקה, עם קצוה"ח ורע"א ו… מאתיים פעם 'בבא בתרא'… עוד פעם, ועוד פעם… והוא לא מתעייף. עם כזו שקיקה, ועם כזו מתיקות…
רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, היה הולך באמריקה ב'איסט סייד'
וצריכים אנחנו לדעת, שכולם למדו במספרים גבוהים.
רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, היה הולך באמריקה ב'איסט סייד' אחר תפילת שחרית מבית המדרש לביתו, והיו אנשים עומדים בצידי הדרכים כמו אצל ר' שלמה קלוגר בבראד, שהיו השואלים עומדים משני צידי הדרך מוכנים עם השאלות שלהם. זה שואל ב'אורח חיים' וזה ב'חושן משפט', זה שואל ב'יורה דעה' וזה ב'אבן העזר'. ור' משה הקטן, הצנום, זה האיש ה'מרעיש ארץ המרגיז ממלכות', הולך ביניהם והוא עונה פה ועונה פה… הוא עונה תשובות בכל ארבעת חלקי שו"ע, תשובות כלולות ומבוססות, ומהצד עומד יהודי הרואה זאת פעם ראשונה בחייו, מעולם הוא לא ראה דבר כזה, שבן אדם עובר, עומדים משני צידי הדרך ושואלים אותו שאלות, והוא עונה… –על כל דבר הוא עונה.
לא יכול היה היהודי הלז לעבור על דבר כזה בשתיקה, ומתוך רתיחתו לקנא לדבר ה' הוא פתאום צועק: – מה זה? ככה פוסקים שאלות?…
רבי משה שמע את זה, והוא מבין היטב שאין כוונתו לקנטר, הוא הסתובב אחורנית. ניגש אל היהודי, הוא לא מכיר אותו. הוא רואה אותו כעת פעם ראשונה, אך חזותו הכירה בו שהוא יהודי זקן ומכובד. לוחץ לו ר' משה את ידיו, בכל הכבוד, ואומר לו: – אני רוצה להגיד לכם משהו, אם לומדים שלש מאות שבעים וחמש פעם ארבעת חלקי שולחן ערוך, אפשר לפסוק ככה… כך הוא אמר, והמשיך הלאה…
ואצל הגאון מוילנא…
כשבאו ורצו להיות מלומדי השיעור אצל הגאון מוילנא, הוא היה בוחן אותם. אבל צורת הבחינה אצלו, לא הייתה מה חידשת. אלא אמר לו: 'תגיד לי, איזה דף גמרא אתה יודע הכי טוב מכל הש"ס'?.. – איזה דף גמרא אתה למדת הכי הרבה פעמים בימי חייך? עשרות פעמים, מאות פעמים…
וכאשר ענה לו את הדף, למשל, 'גיטין דף י"ב', אמר לו הגאון, 'קח גמרא גיטין, תשב כאן בצד ותלמד גיטין דף י"ב, תלמד את הדף הזה', והגאון שם לב באיזה חשק הוא לומד, אם הוא לומד זאת בכזו מתיקות כמו שאחד לומד את הדף פעם ראשונה, אזי 'אחינו אתה', ויכול להיכנס לשיעור. אבל אם הוא לומד זאת כמו אחד שכבר למד… היה עליו להבין שאין כאן מקומו.
זכורני יום אחד לפני הצהרים, עמדו בבית המדרש "ירחי כלה" רבינו והגאון ר' שלמה קרליץ
השיעורים היומיים שלו היו מלאים חיות, הוא היה קורא את הכל.
בפרק השותפין היה קורא את כל האגדתות ואמר הערות. יש כאלה שכשמגיעים לאגדתות מדלגים. כשהם מגיעים לעולם הבא אינני יודע איך הם מסתדרים שם.
פעם בשיעור יומי בבבא קמא [זה היה יכול להיות גם במסכת אחרת, אבל מעשה שהיה כך היה] הוא אמר חידוש, ובחור אחד התווכח כדרכה של תורה, הרי אצלו היה כ"כ טוב להתווכח. אם לא היו מתווכחים הוא לא היה מרוצה. והיה כ"כ נעים לשאול אותו, אצלו המושכל ראשון היה שהשני צודק, וזה הרי מה שממרר את כל החיים של בן אדם, למה לא מצליחים בלימוד? כי הוא לא יודע את הא' ב', שמה שאמר אמר, אבל צריך לשמוע את השני, ואם השני צודק צריך להיות מודה על האמת. הוא שמע מה שהבחור אמר, ומאד מצא חן בעיניו הקושיה שהבחור הקשה, ואמר לבחור בכזו מתיקות: אני אגיד לך, אתה לא מקשה עלי, אני לא צד בענין, אני אסביר לך בדיוק מה הויכוח בינינו, אני אומר שהקב"ה אומר כאן כך, ואתה אומר שהקב"ה אומר כאן כך. כמה קדושה, כמה התעוררות, כמה רצינות של קדושת התורה זה נתן, כששמענו דיבורים קדושים כאלה.
והמשיך ואמר: ר' עקיבא איגר כשהיה לומד את המשנה ביצה שנולדה ביו"ט בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל, היה מפרש כך: בית שמאי אומרים שהקב"ה אמר תאכל, ובית הלל אומרים שהקב"ה אומר לא תאכל, ככה לומדים תורה. לימוד תורה זה לא "תיאולוגיה" ח"ו, לימוד תורה זה "הקב"ה אומר", ובית שמאי אומרים ש"הקב"ה אומר" תאכל, ובית הלל אומרים ש"הקב"ה אומר" לא תאכל.
זכורני יום אחד לפני הצהרים, עמדו בבית המדרש "ירחי כלה" רבינו והגאון ר' שלמה קרליץ זכר צדיקים וקדושים לברכה, והאהבה שהיה מרן מרעיף על כל אחד, היה עושה כל כך טוב להיות במחיצתו, ועמדו מסביב אנשים ורצו לשמוע מה שהרב שך אומר.
וזה מה שמרן הקדוש אמר שם בביהמ"ד "ירחי כלה" לר' שלמה קרליץ:
שה"גליא מסכת" כותב לר' דוד מירר שחולק עליו, 'אני מתפלא על כבודו, איך הוא יכול לחלוק על הפשט שאני אומר ברמב"ם, הלא בישיבה של מעלה יושבים כל גאוני עולם, הקדמונים, הראשונים, ושם יושב הרמב"ם, והרמב"ם אומר לכל הישיבה של מעלה, ראו יש עיירה אחת קטנה ברוסיה, נובהרדוק שמה, ובה יש רב, ר' דוד נובהרדוקר, והרב הזה היחיד שזכה להבין את הפשט ברמב"ם, ואיך אתה יכול לחלוק, הרי שם במתיבתא דרקיעא הרמב"ם בעצמו אומר'
זה ממש מצמרר – שר' דוד נובהרדוקר אומר את הפשט הנכון ברמב"ם, איך אפשר לחלוק על הרמב"ם שאומר שזה הפשט הנכון.
עבדכם הנאמן, שאל את מרן:
מרן זצ"ל אמר את זה עם כל החיות שלו, ואחד מהעומדים שם, עבדכם הנאמן, שאל את מרן: מה הפשט במה שכותב ה"גליא מסכת"? והשיב: אסביר לכם, [ואז השומעים התחילו קצת להבין את הפלא הגדול הזה, את הפלא פלאים הגדול הזה שקוראים לו הרב שך, אז התחילו להבין מה נעשה כאן, האיש הזה החלוש בגופו, ובקושי חי כל ימי חייו, בקושי האריך ימים במצב כזה, הח"ח אמר יש אנשים שהם בריאים ויש אנשים שמאריכים ימים, וזה האיש, המרעיש ארץ מרגיז ממלכות, אמר לנו: אני אסביר לכם, והוא אמר כך]: "דאס איז תקיפות הדעת פון א'גאון וואס האט גיהארעוועט, וואס האט זיך מתייגע גיווען אין די סוגיא מיטן רמב"ם ימים ולילות", זוהי תקיפות הדעת של גאון, שעמל בסוגיא ימים ולילות, הוא לא אכל ולא שתה, [זה היה חרדת אלוקים כשהוא אמר את זה], לא נתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, לא אכל ולא שתה ולא ישן, וירק דם מהריאות, "הער האט גישפיגן בלוט פון די לונגען", ויצא לו אחרי רוב העמל והיגיעה והעיון שזה הפשט ברמב"ם, הנה הוא מרגיש שהרמב"ם עכשיו אומר שזה הפשט.
אז קצת נפקחו עינינו להבין מה זה הרב שך, הפלא פלאים הזה, האחד בהיסטוריה של דורנו, זהו גאון ישיש, שמיום עומדו על דעתו היגיעת התורה שלו בלי לאכול, בלי לשתות, לירוק דם, זה היה ביטוי שכיח אצלו, הוא היה אומר: "מיר שפאייען אויס בלוט", אנחנו יורקים דם עד שאנחנו מבינים איזה ענין, ועד שאנו יורדים לעומקו של איזה ענין, ואחרי כן אז מבינים, וזה נהיה קנין, וזה ברור, ואז זה "לדעתי", הוא יעמיק, ועוד פעם, ועוד פעם, "ושוב התבוננתי" "ושוב התבוננתי" עד אין קץ ממש, כזה מריקה ושטיפה, ואז אצלו זה האמת.
זה היה התופעה הנוראה הזו, לא ללמוד מקופיא, לא ללמוד ככה מלמעלה, קצת פה קצת שם. [הלוואי שנלמד לפחות ככה, ונזכיר שהרב מבריסק אמר פעם על עצמו ברוב ענותנותו: "מיר לערנען תוס'? מינעמט אביסל אראפ פון אויבן", אנחנו לומדים תוספות? אנחנו מלקטים קצת מלמעלה…].
סיפר לי אחד שמרן למד אתו, והגיעו לתוספות, והרב שך אמר לו: יקירי, התוספות הזה מיום עומדי על דעתי אני לא מבין אותו, הרבה פעמים כבר למדתי אותו ואני לא מבין את התוספות. והחברותא שהיה בחור אמר: הראש ישיבה, אולי אפשר לפרש את התוספות כך וכך, הוא רק פתח את פיו, ומיד הראש ישיבה קפץ משמחה ואמר: ברוך אתה למקום שהארת את עיני, זה שווה לי את כל רכושי. חיפש בכיסיו ונתן לו 500 דולרים, ואמר זה מה שיש לי עכשיו. היו כאלה שהיו מקבלים מפעם לפעם 100 דולר. היה אחד שכמה פעמים קיבל וכל פעם אותו נוסח: אני נותן לך 100 דולר כי אין לי עכשיו יותר. זה נקרא לא 100 דולר נתתי לך, אלא כל ממוני נתתי לך. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב את התורה.
(מתוך הספר 'חשקת התורה')