"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ" (כה, לט)
ה"דעת זקנים מבעלי התוספות" 'גורר' את הפסוקים לעניין כלל ישראל המצויים בגלות קשה ומרה ומפרשם כך:
"וכי ימוך אחיך ונמכר" – עם ישראל נמכר לעבדות אצל אומות העולם. "ואם לא יגאל באלה" – ב"אלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שלא קיימו את המצוות, מכל מקום לא אניחם בגלות אלא "ויצא בשנת היובל" – ביום שימשוך הקב"ה ביובל ויתקע בשופר, כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים".
ה"חפץ חיים" זצ"ל נשאל בכמה הזדמנויות שאלה מעניינת וחשובה עד מאוד: הלא אנו מצווים לייחל ולצפות לבוא המשיח בכל רגע ובכל שעה. כיצד ניתן לחשוב שהמשיח, אשר לא בא בדורות הקודמים, בהם היו יראים ושלמים, גדולי ישראל, ענקי עולם – יבוא דווקא בדור יתום זה, אשר רבים קלקוליו ומכשוליו?
שאלה זו נשאלה בזמנו של ה"חפץ חיים", וראויה להישאל ביתר שאת ויתר עוז בימינו אנו, בהם נפרצו ממש כל הגדרים, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו.
התשובה המפורסמת היא: משל למה הדבר דומה? לקהילה אחת היה בית כנסת שכבר ראה ימים טובים יותר. הקירות מתקלפים, סדקים, סימני התפוררות מתקדמים. התאספו מנהיגי הקהילה, דנו בכובד ראש, והחליטו לפתוח במגבית להקמת בית מקדש מעט גדול ומפואר במקום בית הכנסת המתפורר. הציבו במקום מרכזי קופת ברזל גדולה, והודיעו שקופה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום.
לאט לאט החל הכסף להצטבר, אך שנים עברו, ועדיין לא הגיעו לסכום הדרוש. בינתיים הידלדלה הקהילה, רוב הצעירים והאנשים המבוססים עזבו את המקום, נותרו רק המבוגרים והזקנים, שהתקיימו על פרוטות דלות של קצבת זקנה.
בסופו של דבר, לאחר מאמצים כבירים, נאסף סוף סוף הסכום כולו. או אז ניגשו בני הקהילה לבניית בית הכנסת, ותוך זמן לא ארוך עמד על תילו בניין גדול ומהודר.
ישאל השואל: הכיצד? כיצד דווקא אותם זקנים שלא היו בעלי אמצעים, הצליחו לבנות את בית הכנסת, ואילו בדורות הקודמים, בהם היו בקהילה גבירים ועשירים רבים, לא הגיעו לכך?
והתשובה פשוטה: הדורות הראשונים היו חלק הארי בתרומות, הם אלו שהכניסו לקופה את רוב רובו של הסכום. הדורות האחרונים, למרות שהיו דלים, הם היו ה'מכה בפטיש'. הם אלו שהשלימו את הפרוטות החסרות, ולכן זכו בסופו של דבר לבנות את הבניין.
כך גם בענייננו: כדי לזכות לביאת המשיח זקוקים אנו לזכויות רבות. הדורות הראשונים הפקידו בקופת הזכויות מצוות רבות, לימוד תורה, חסד, תפילות. הקופה התמלאה כמעט כולה, אבל עדיין חסר מעט. הדורות האחרונים, למרות עליבותם ודלותם הרוחנית, יכולים להשלים את המעט החסר, ולזכות לביאת גואל צדק במהרה בימינו.
ה"חפץ חיים" כותב מהלך אחר: התורה אומרת לגבי עבד עברי הנמכר לגוי: "וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל, והיה כסף ממכרו במספר שנים כימי שכיר יהיה עמו. אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו. ואם מעט נשאר בשנים עד שנת היובל וחישב לו כפי שניו ישיב את גאולתו" (ויקרא כה, נ-נב). יש לציין שמדובר בזמן שיד ישראל תקיפה, שאז הגוי מקבל עליו את דיני ישראל ונוהג על פיהם.
ובכן, נניח שהיהודי נמכר לגוי שלושים שנה לפני היובל בסכום של שלוש מאות אלף שקל. כלומר, עשרת אלפים שקל לשנה. אזי הדין הוא כך: אם פודים אותו אחרי עשר שנים, צריכים לשלם לגוי מאתיים אלף שקל. אם אחרי עשרים שנה, מאה אלף שקל. ואם פודים אותו שנה לפני היובל – צריכים לשלם לו רק עשרת אלפים שקל…
ובכן, כאשר העבד נפדה שנה אחת לפני היובל, די בסכום קטן כדי להוציאו לחירות.
אמר ה"חפץ חיים": שאלתם כיצד יתכן שדווקא בדור יתום זה תבוא הגאולה? היא הנותנת! לפני אלף ואלפיים שנה, היה צריך 'לשלם' מחיר גבוה מאוד כדי להביא את המשיח. אך בינתיים זמן 'עבדותנו' הצטמצם והלך, נותרו רק שנים מועטות, אנו קרובים לשעת האפס, ולכן בסכום קטן יחסית של תורה ומצוות אנו יכולים לפדות את עצמנו ולהביא את הגאולה.
דברי ה"חפץ חיים" משלימים לדברי ה"דעת זקנים". הפסוקים מרמזים למצבו של עם ישראל בגלות המר. התורה אומרת שבסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, עם ישראל ייגאל מבין האומות, "ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו".
(רבי אברהם צבי מרגלית שליט"א- נאה דורש)