פרשתינו פותחת במצוות השמיטה ועוברת למצוות היובל, כשההמשך עובר לפרשיות של אדם שהעני והוזקק למכור שדותיו או ביתו, פרשת עבד עברי וכו,
חז"ל (קידושין כ ע"א) גילו לנו שסדר הפרשיות כאן אינו מקרי, אלא שהכל הוא תוצאה של, תוצאה של מי שנכשל וסחר בפירות שביעית, אדם הסוחר בפירות שביעית יורד מנכסיו. בתחילה הוא מוכר את המטלטלים שלו, לאחר מכן הוא מוכר את שדותיו, ובהמשך הוא נאלץ למכור גם את ביתו והופך להומלס. אם עדיין הוא לא הבין את המסר ואינו חוזר בתשובה, הוא יאלץ למכור את בתו לאמה, ואם גם אז לבו ישאר אטום והוא לא יבין מדוע באו עליו כל הצרות, לבסוף יאלץ למכור את עצמו לעבד, לחטוב עצים ולשאובה מים עבור עבודת כוכבים.
לכאורה יש כאן פלא עצום: מדוע העונש על איסור זה הוא כה קשה? הרי ניתן להבין שקשה לאדם לקיימו, והקב"ה אינו בא בטרוניה עם בריותיו, ובייחוד שהוא כלל אינו מפורש בתורה, ומקורו בדרשת חז"ל מהפסוק "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" – "לאוכלה ולא לסחורה" (עבודה זרה סב ע"א), כך שחומרתו פחותה בהרבה מאיסור לאו, והוא נחשב כלאו הבא מכלל עשה!
במאמר זה לא נבאר "למה" אבל ננסה ללמוד "מה", מה המסר המרכזי אותה רוצה התורה למסור לנו. "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּֽי-גֵרִים וְתֽוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִֽי" המפריע הגדול ביותר לעבודת האדם בעולמו של הקב"ה היא התחושה שהוא חי בעולם הזה לנצח, וקנייניו הם קנייני נצח, אדם צריך לחיות שיש רק דבר אחד שהוא לנצח – "תורה ומעשים טובים" כל השאר חולף הולך לו, וכשאדם לא עומד בתרגילים אלו שנותן לו הבורא לעשות כדי להפנים שאינו קבוע כאן בעולם, הוא מקבל את זה בשיעור ארוך וכואב מאוד.
בסיום בין הזמנים ניסן היה לי את העונג להשתתף בסיום מסכת בבא קמא
בסיום בין הזמנים ניסן היה לי את העונג להשתתף בסיום מסכת בבא קמא של אחד מבחורי הישיבה, ראש ישיבת וילקומירר הגאון רבי מיכל דוד רוזובסקי שליט"א סיפר את מה ששמע מאיש ירושלים הרב שמואל רוטמן זצ"ל, בבית הכנסת "אחווה" בירושלים היה מגיד שיעור בדף היומי ששימש כשמש בית הכנסת הרב פייבל מלמד זצ"ל, רבי פייבל היה שמש ולפרנסתו היה מזכיר בוועד הישיבות לצידו של הלוצקער רב רבי זלמן סורצקין, כשרבי זלמן היה צריך מבואה ממדרש או מזוהר היה קורא לר' פייבל ושואלו למבואה זו, והוא היה מצטט את דברי המדרשים מילה במילה כאילו ספר פתוח לפניו.
כשסיימו את הש"ס כיבד רבה של ירושלים מרן הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל את המעמד, ורבי פייבל אמר את ההדרן, הוא שאל מה עניינה של אותה ברייתא "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא" לסיום המסכת האחרונה של הש"ס שעוסקת בדיני טומאה וטהרה?
וענה ואמר: המסכת עוסקת בטומאות שכדי להיטהר מהן יש לספור שבעה ימים, אבל אם בתוך שבעת הימים, ואפילו ביום השביעי תהיה טומאה נוספת, היא תסתור את כל הספירה ויהיה צורך להתחיל לספור מהתחלה. כלומר, הספירה חייבת להיות ברצף אחד, בלי שום 'עצירות' ו'תחנות ביניים'.
מסיימת המסכת ואומרת שכך הוא בתורה "כל השונה הלכות בכל יום"! אם מישהו טועה לחשוב שאולי ניתן לסיים ש"ס גם אם פעם מדלגים יום ומשלימים את הדף למחרת, באה הברייתא ומדגישה שצריך להיות "שונה הלכות בכל יום", בקביעות! הקביעות היחידה בעולם היא קביעות בתורה, ורק' אז הוא בן עולם הבא, ולא צריך להתחיל את הכל מהתחלה!
רבי צבי פסח שמע את הדברים וקם בהתרגשות ונשק לראשו של רבי פייבל!
אמנם פעם בשעת רעווא דרעווין סיפר לו חותנו
בתום דבריו של הרב רוזובסקי השלים את דבריו הגאון רבי אליעזר דוד אפשטיין שליט"א מראשי ישיבת 'תורה בתפארתה', וסיפר שחותנו מרן שר התורה רבי חיים קניבסקי זצוק"ל כמעט לא סיפר סיפורים על עצמו גם לא בחיק המשפחה, אמנם פעם בשעת רעווא דרעווין סיפר לו חותנו:
כבר בעת בחרותו קיבל על עצמו מרן הגר"ח את תחילת לימודי הקביעות שלו, אז הוא החל עם לימוד שבע דפי בבלי ביום כדי לסיים את הש"ס בשנה, לאחר מכן כבר הוסיף ירושלמי סיפרא וספרי, מכילתא ומסכתות קטנות, זוהר ומדרשים ועוד, ללימודים אלו כידוע היה קורא "חובות".
סיפר ר' חיים, שכשהלך לעולמו מרן החזון אי"ש היה זה בשבת קודש וההלווייה התקיימה ביום ראשון, רבי חיים היה גם אחיין וגם תלמיד מובהק ואף התגורר עם החזון איש באותו הבית יחד עם אביו הסטייפלער. כידוע רבי חיים לא היה נשאר בשבתות בישיבה, כי לא ויתר על סעודות השבת במחיצת דודו החזון איש, הקשר הלימודי והנפשי בינו לחזון איש היו מיוחדים במינם, כך שפטירתו של החזון איש היתה עבורו משבר לא פשוט, ההשתתפות בהלוויה סחט את כל כוחותיו, וכשחזר מההלוויה היו לו החובות – שבעת דפי בבלי שהיה צריך ללמוד, הוא הרגיש שאיננו מסוגל בשום פנים ואופן ללמוד אותם, הוא ניסה אבל זה לא היה שייך, ולרגע החליט שהוא ילך לישון ולמחרת עם בוקר ישלים את לימודם.
אבל אז נזכר במשפט שאמר לו חבר החדר שלו בישיבת לומז'ה, הגאון הגדול רבי משה סולווצ'יק, [הם ישנו שלשוה בחדר, ר' חיים ור' משה והג"ר רבי חיים סרנא], היה זה כשרבי משה נשלח ללכת להציל ילדים ממחנות עולים, שם אנשי הסוכנות ניסו להעביר אותם על דתם ועל דעתם, רבי משה הלך, ונתפס ע"י המדריכים והוכה קשות על ידם, הוא הצליח להינצל מידיהם בעור שיניו, וכך הגיע לישיבה פצוע וחבול, עייף ומותש.
לרבי משה היה קבלה שאינו הולך לישון לפני שהוא לומד דף גמרא שהיה לומד על סדר הש"ס, ראהו ר' חיים שהוא יושב עם הגמרא לומד שורה ונרדם, מתעורר, לומד עוד שורה וראשו שוב נשמט, וכך הוא נלחם עם עצמו בכל כמה מילים.
אמר לו ר' חיים אינני מבין בשביל מה הנך לומד כך, הרי לא יקלט לך אפילו שורה אחת, אני במקומך הייתי הולך לישון ובבוקר מיד משלים את הדף ברעננות, אמר לו רבי משה, אמת, שזה לא צורה של לימוד והרבה יותר תועלת תהיה אם אלמד זאת מחר בבוקר, וברור שמחר אלמד דף זה שוב, אבל אם אאבד יום אחד של קביעות, בעוד חודש אפסיק לגמרי את הקביעות!
אמר רבי חיים לחתנו, כשנזכרתי במשפט זה התיישבתי ללמוד בלי להבין כמעט כלום, אבל את הקביעות של לימוד שבע הדפים ביום לא ביטלתי, אולי לכן עד היום יש לי את הקביעות הזאת!
הניגון הזה, הגישמאק המיוחד שבה את ליבי
הוסיף וסיפר הרב אפשטיין, אמו הישישה שה' ישלח לה רפואה שלימה, בשבת האחרונה פתחה את עיניה והחלה לספר בדמעות, בעלה היה אברך שישב ולמד בהתמדה רבה, היא פתחה ואמרה בזמנינו כשהקמנו את ביתנו לא היה כמעט מושג "אברך", אנשים הלכו לעבוד היה תקופת צנע, וגם אלו שלמדו השתדלו למצוא משרה כדי להתפרנס, אבל אני רציתי שבעלי יהיה אברך שרק ישב וילמד, יודעים אתם מדוע?
הם דרו שם בשכונת אחווה כשחלון ביתם היה מול חלון ביתו של רבי צבי פסח פראנק, בשבתות היה מגיע אליו חתנו הגדול מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצוק"ל, ומיד בתום הסעודה היה מתיישב עם סטנדר במרפסת עם גמרא ולומד עם כל הנעימות של רבי שמואל, כשכל מילה בגמרא נחתכת, וכל משפט מוסבר באידיש עסיסית, והמנגינה, המנגינה הכי ערבה בעולם היתה מנגינתו של רבי שמואל בעת לימודו.
הניגון הזה, הגישמאק המיוחד שבה את ליבי, לא חיפשתי כלום, הסכמתי לחיות על פחות מלחם צר ומים לחץ, רציתי בעל שישב וילמד, ככה, כמו רבי שמואל, שלא יהיה לו בעולמו אלא את הגמרא!
"דבר אחד היה ברור אצל רבי חיים", מספר הגר"י גליק זצ"ל
ומידי דברי בקביעות ומונחות בלימוד אספר מה ששמעתי מהג"ר יהושע גליק זצ"ל ראש ישיבת ערלוי, בעודו אברך צעיר זכה ללמוד חברותא עם רבים מגדולי ישראל מדור העבר, ביניהם למד שנים מספר בחברותא עם מרן הגאון רבי חיים שמולאביץ זצוק"ל, כידוע רבי חיים היו לו חברותות למשך כל שעות היממה כמעט, כולל באמצע סעודת שבת, הוא יושב אצל חותנו נוטל ידיים אוכל במהירות את הדגים ורץ לחדר השני שם היה ממתין לו החברותא.
"דבר אחד היה ברור אצל רבי חיים", מספר הגר"י גליק זצ"ל, "קביעות לא מתבטלת ויהי מה, כשלמדנו הודעתי לו שלא אוכל להגיע כי רעייתי לא חשה בטוב ואני חייב להישאר בבית, לרבי חיים לא היה הווא אמינא שהקביעות תתבטל, כשהגיע השעה שמע נקישות בדלת ביתו, ורבי חיים התייצב שם עם גמרא, אם האברך הצעיר לא יכול להגיע לראש ישיבת מיר, ראש ישיבת מיר יגיע לאברך הצעיר, אבל קביעות לא תתבטל!".
על מושגיו בלימוד של רבי חיים מספר רבי יהושע: "פעם צעדתי עמו לחתונת אחד מתלמידיו, בדרך שוחחנו בכמה עניינים חשובים במילי דעלמא. הגענו לחתונה וכנהוג בימים ההם כבדו את רבי חיים לשאת דברים, הגר"ח אמר את דבריו ואז ביקש מהמחותן שיכבדו את ר' יהושע לדבר…
ר' יהושע מצדו סרב בטענו שלא הכין דרשה, אמר לו ר' חיים: "מה פירוש שאין לך משהו מוכן, תגיד את מה שחשבת בדרך! לא יתכן שלא חשבת מהלך מסוים בדרך!!!".
אצל רבי חיים שמואלביץ היה דבר אחד קבוע – הלימוד, וממילא לא יתכן שכשקבועים בתורה לא מחדשים, ומה זה משנה אם עכשיו חתונה, ברית מילה או בר מצוה מסתמא כולם חושבים בלימוד אפשר לדבר בכל נושא שחשבו העיקר בלימוד!
אבל השאלה שאנחנו רוצים לשאול עכשיו קשה עוד יותר, איך אפשר?
סיפר הגאון הגדול רבי בן ציון פלמן זצוק"ל: "בשנות בחרותנו בלומדינו בישיבת פוניבז', מזגנים לא היו בביהמ"ד, בקושי מאווררים היו, היו ימים שהחום היה מעיק מאוד מאוד, [עד שהעיד הרב פרישמן שהיה סימן היכר לבחור בישיבת פוניבז' שבחולצו היה שני פסים חומים מהצבע שהיה יורד מהספסל ונדבק לחולצה הרטובה מזיעה].
"ביום מן הימים החום היה נורא ואיום והחברותא שלי טען שלא שייך כך ללמוד יותר והם פטורים מהלימוד… התיישבנו בדעתנו ששאלה כזאת צריך להעלות בפני האורים ותומים של הדור ה"ה מרן החזון אי"ש, עלינו לביתו בגבעת רוקח, החום היה נורא, נכנסנו והוא מרן זי"ע ישב שקוע בתוך הגמרא ולא שם לב בכלל שנכנסנו, וכך עמדנו לידו דקות ארוכות מאוד כשהוא שקוע מבלי משים לב שאנו על ידו…
"משהרים את עיניו וראה אותנו שאל לבקשתנו, אמר לו החברותא שכבר קבלנו תשובה לשאלתנו… אבל השאלה שאנחנו רוצים לשאול עכשיו קשה עוד יותר, איך אפשר? כיצד ניתן ללמוד בשקיעות כזאת עד ששום דבר לא מורגש???
ענה ואמר מרן החזו"א: "זה הכל רק עניין של התחלה, רק היא קשה! מיד אחרי ששוקעים בלימוד כבר לא מרגישים שום הפרעה!!!".
את המציאות הזאת כתב החזון איש באגרתו, והדברים נוקבים וחודרים על תהום הלב:
"ידיעת התורה אין זה פשוטו של סוגיא בחיי אדם, כי הלא אמרו אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, המיתה שבכאן הוא הנטיה מפשוטו של החיים, לעומקו של החיים, לתוך תוכו של החיים, כל שהאדם מרבה בשבירת המידות – מרבה חיים, כי שבירת המידות היא הריגת החיים השטחיים, ומיתה של היצר, הממלא כל הגוף, הוא החיים המוליך בדרכה של תורה. מידות המושחתות רבות הנה, והם עצמו ובשרו של האדם, והממית אחת מהן המית את עצמו ככל עצמו, ואומנם מיתה זו תחיה בעליה ודברי תורה מתקיימין בידו… עיקר הלימוד הוא התמידי והבלתי נפסק. בלימוד התמידי הוא סוד הקדושה וזה שעושה תורתו קרעים קרעים אסף רוח. מן הראוי לחבל תחבולות איך לקנות את התמדת הלימוד, ולהתפלל על זה תמיד.
ונסיים בעוד נקודת אור מה הוא קבוע וקובע בחיינו ומה לא מהווה שיקול לשינויים בחיים, בעצרת זיכרון להרה"צ רבי משה קנר זצ"ל רב קהילת טשחויב, שכיהן עשרות שנים כמנהלה של ת"ת "תורת אמת" בחיפה, דיבר דברי חיזוק אחד מבוגרי הת"ת הגה"צ רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א, ושם סיפר, איש ירא אלוקים היה בחיפה הר"ר שאול רוטמן זצ"ל [אביו של רבי שמואל שהוזכר בתחילת המאמר] ר' שאול נכנס למרן החזון איש ושאלתו בפיו, הוא מסודר כלכלית בחיפה, מסודר מאוד, יש לו משרד גדול לבניה שמשגשג ונותן הכנסה מצויינת, אבל ילדיו גדלו ואין מקום חינוכי ראוי לשמו.
החזון איש ענה לו מיידית, מה הבעיה, אורזים את המטלטלים ועוברים למקום בו יש מקום חינוך, וכך עשה מכר את המשרד ועלה לירושלים, שם העמיד בית של תורה.
לאחר תקופה – מספר הרב מישקובסקי, נכנס אבי ז"ל למרן החזו"א, הוא עובד בחשבונאות, ובחיפה אין לזה כל כך ביקוש אולי יעזוב את חיפה לטובת מרכז הארץ שם יש ביקוש רב יותר, ויוכל לפרנס את בני משפחתו, שאלו החזו"א ומה עם חינוך הילדים? אמר לו עם חינוך אין בעיה כי ב"ה הרב קנר פתח תלמוד תורה ואני אחד מוועד ההורים של הת"ת.
אמר לו החזו"א אם כך, הת"ת צריך הורים כמוכם שיודעים מה צריך לחינוך יהודי שורשי, תשארו בחיפה, שאל אותו ומה עם בעיית הפרנסה?
ענה החזון איש, זה לא שיקול, תשארו בחיפה!
לימד אותנו החזו"א, הקבוע שלא ימוט זה רק שאלת הרוחניות שלנו, כל השאר לא מהווה שיקול לשום תזוזה, ולהיפך כשהפרנסה קובעה וטובה אבל אין ברירות להמשך חיי הרוח לוקחים סיכון לאבד מקור פרנסה מובטח, עוזבים הכל ומבטחים את החינוך הרוחני.