"וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת" (אבות, פרק ד, משנה ה)
במשנתנו מוזכרים שני אופנים של לימוד – "לומד על מנת ללמד", ו"לומד על מנת לעשות".
והנה, בעוד על הראשון נאמר שמספיקים בידו להשיג רק את מגמתו – ללמוד וללמד, הרי שעל השני נאמר שמספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
והדבר צריך ביאור, כי אף שבודאי מעלתו של השני גדולה יותר, שכן "לא המדרש עיקר אלא המעשה", מכל מקום מצד השכר על טוב כוונתו, לכאורה היה די בכך שאכן יזכה אל המעלה הגדולה לה נתכוון – לשמור ולעשות, ומדוע הוסיפו לו על שכרו שיזכה גם "ללמד"?
הלימוד לעשות נהפך לחלק מעצמיותו של האדם
ונראה לבאר, שבלימוד על מנת לעשות אין רק תוספת מעלה בעלמא יותר מאשר בלימוד על מנת ללמד, אלא יש כאן שתי צורות שונות לגמרי של חיי תורה, שני מהלכים שונים לחלוטין במהות הלימוד ובשייכות אליו.
הלומד על מנת ללמד – אין צורך לומר לדברי רש"י שזה הוא הלומד על מנת שיקראוהו רבי, או לדברי רבנו יונה שזה הוא אדם הלומד תמיד לפי פשוטו בלבד ואינו חפץ לטרוח בעיון, אלא אף לדברי התפארת ישראל שהכוונה היא למי שעוסק תמיד בעניינים שאינם נוגעים למעשה – בכל האופנים הללו אין התורה נעשית חלק מחיי המעשה של הלומד, והיא נותרת בגדר לימוד גרידא, שאף על פי שגם כוחו גדול להשפיע על הלומד, מכל מקום אין הלומד מתאחד על ידו לגמרי עם קדושת התורה, ולכן אין מספיקים בידו להשיג אלא את כוונת שאיפתו בלימודו -ללמוד וללמד.
לעומת זאת, הלומד על מנת לעשות, הואיל וכל לימודו מכוון לתכלית של קיום התורה בכל דרכיו והנהגותיו – לכונן את כל חייו על פיה ולשנותם מן היסוד – הרי היא הופכת להיות חלק מחיי המעשה שלו, המקבלים כבר בתחילת לימודו צורה אמיתית של חיי תורה, והרי הם הולכים ומתקדשים בה מיום ליום, עד שהוא מתאחד עם קדושת התורה ונדבק בה והיא אכן משנה את חייו לחיים אמיתיים של תורה.
ומאחר שהוא דבק בקדושת התורה, ממילא נמצא כי לו נאה ולו יאה ללמדה לתלמידים ולהורות את דיניה מתוך ירידה לעומקה של הלכה. ולא עוד אלא שמתוך שהוא דבק בקדושתה, ממילא הוא זוכה לכל מעלותיה – הן לפסוק לאמיתה של תורה, והן להבין ולהשכיל בכל מקצועות התורה, ואפילו ברזי תורה, ובעיקר – שתהיה התורה שמורה ומתקיימת בקרבו, ללמוד, וללמד, לשמור, ולעשות.
'ללמוד על מנת לעשות' הוא הלימוד הקשה ביותר, אבל גם הנצרך ביותר
זכיתי להיכנס כמה פעמים אל מרן פוסק הדור הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, ואמר לי שללמוד על מנת לעשות – דהיינו "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" – הוא הלימוד הקשה ביותר, והוסיף, שיש הרבה תלמידי חכמים שהם בעלי כשרונות גדולים ויש להם ידיעות רבות בכל חלקי התורה, ובכל זאת לא הצליחו ללמוד אליבא דהלכתא.
עם זאת, לגבי לימוד ההלכות עצמן, שמעתי מכ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א ש"בלי לימוד הלכה דבר יום ביומו, אי אפשר להתנהג כיהודי". כלומר, לימוד ההלכה לא נועד כדי להשיג מדריגה גדולה יותר בידיעת התורה, אלא פשוט כדי לדעת לחיות כיהודי…
בעת ביקורי אצל כ"ק האדמו"ר מסקווירא שליט"א
בעת ביקורי אצל כ"ק האדמו"ר מסקווירא שליט"א לקראת סיום המשנה ברורה במחזור הראשון של 'הדף היומי בהלכה', דיבר האדמו"ר שליט"א אודות העניין של "ללמוד וללמד לשמור ולעשות…"
בתוך הדברים סיפר לי שהשתתף בשמחת שבע ברכות אצל מלמד תשב"ר הפועל גדולות ונצורות להצלחת תלמידיו, ואמר שם בשם ה'דעת קדושים' פירוש נפלא על דברי המשנה באבות (לעיל פ"ג מ"ט): "כל שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת" – שהנה כאשר אדם לומד הרבה, אין הוא יכול לעסוק גם בחסד ובמעשים טובים. העצה היעוצה, אפוא, היא שלא ילמד לבדו, אלא יחלוק את לימודו עם אחרים, ובזה שמשפיע מלימודו על אחרים, יתרומם אף הוא בעצמו, וממילא יתרבו מעשיו על ידי חכמתו, ואזי תהא חכמתו מתקיימת.
(מסכת אבות 'דרש דוד', פרק ד' עמ' רד)