יעקב א. לוסטיגמן
בשבוע שעבר הבאנו את חלקה הראשון של השיחה המרתקת שערכנו עם הגאון רבי משה סחייק שליט"א, תלמידו חביבו של מרן הגראי"ל שטיינמן זיע"א, ומחבר סדרת ספרי 'מזקנים אתבונן', ששוחח עמנו על מידת הוותרנות המופלגת של מרן זיע"א, לרגל ההוצאה לאור של הכרך החדש בסדרה, העוסק בסוגיות שבין אדם לחברו, בהשקפתו הטהורה של מרן הגראי"ל.
הרב סחייק שיתף אותנו עם כמה תובנות עמוקות ועובדות מרתקות, ששמע מפיו של מרן זצ"ל, וכעת אנחנו מביאים עוד חלק מאותה מסכת מופלאה בס"ד, ויה"ר שנזכה לגעת בקצה המדרגה המופלאה הזאת של הוויתור המוחלט לכל אדם.
במאמר הקודם, הציג הרב סחייק את הוותרנות המופלאה של מרן זצ"ל, כחלק בלתי נפרד מאמונה מוחלטת וגורפת, שהכל מאתו יתברך, ואם בא על האדם צער או נזק כלשהו, זה רק כדי לרמוז לו שהוא צריך להתחזק או לתקן איזו מידה או איזו הנהגה שעשה שלא כשורה.
הפעם ממשיך הרב סחייק להרחיב מעט בעניין זה, אבל לא רק: "אצל מרן זצ"ל היה זה דבר ברור לחלוטין, שאם הוא מרגיש לא טוב, זה רק בגלל החטאים והעוונות שלו. אם היתה לו שפעת שלושה ימים, הוא היה מתבייש לצאת לרחוב. "אני אצא עכשיו לרחוב וכולם יגידו הנה בעל העבירה הלזה יוצא החוצה מביתו בלי בושה", הוא היה אומר, כי מבחינתו היה ברור שכולם מבינים את מה שהוא מבין, שהוא נדבק בשפעת רק בגלל שהוא 'בעל עבירה'.
ולכן, תמיד כשביקר אצלו רופא ורשם לו תרופות או נתן חוות דעת, מרן היה מקשיב לו כי 'ניתנה לרופא רשות לרפא', הוא לא היה מזלזל בדברי הרופאים חלילה, אבל יכלו לראות עליו שהוא מקשיב להם כי אין ברירה, ולא כי זה באמת מעניין אותו מה אומרים הרופאים שמנסים להסביר מה הגורם לכאבים או לחולשה. מבחינתו התשובה היתה ברורה עוד לפני שהרופא הגיע… זה הכל בגלל שהוא צריך לעשות תשובה, אם הוא יעשה תשובה כראוי ויזכה לזכך את עצמו, הכאב ממילא יחלוף.
על החלק הזה של האמונה האבסולוטית ישב כל הנושא של הוויתור. כשאדם יודע בוודאות שאף אחד לא נוגע במוכן לו אפילו כמלוא נימה, אין לו שום מניעה לוותר בכל ויכוח ובכל נושא. ממילא זה לא ייגע אפילו לא בקצה של מה ששייך לו, אז למה להתעקש ולהתווכח?
אבל על כך נוסף עוד חלק, חשוב לא פחות, ואני חושב שהחלק הזה במשנתו של מרן פחות מוכר בציבור, ואולי ראוי לעסוק בו יותר.
הדוגמה של צעדים היא הדוגמה שקל מאוד להבין אותה
מרן היה מביא את דעת החזו"א, ומקור הדברים מופיע גם בספר חסידים [קס"ב], שכל אדם נולד לעולם עם מכסה מוגבלת של הכוחות השונים הטבועים בו. למשל, כמה צעדים יוכל האדם הזה לצעוד, נניח שעשרה מיליארד צעדים – אם הוא ינצל את כל המכסה הזאת ב-30 שנה הראשונות לחייו, לאחר מכן הוא לא יוכל עוד לצעוד כי מלאי הצעדים שלו אזל.
הדוגמה של צעדים היא הדוגמה שקל מאוד להבין אותה כי זה משהו שאפשר לספור בקלות, אבל הרעיון נכון גם לדברים אחרים, כמו למשל הנאה, כמה נגזר על האדם ליהנות בעולם הזה? ברגע שהוא יעבור את סך ההנאות שנגזרו לו, הוא כבר לא יוכל עוד ליהנות, אותו הדבר גם להיפך, לגבי סבל ולגבי כאב או כל תחושה וכוח אחר שיש לאדם.
ולכן מי שרוצה לפעול בצורה חכמה, צריך להשקיע את הכאב שלו בתורה. מי שכואב לו כשהוא לא זוכר היטב את הדף שלמד אתמול, זה מוריד לו מהמכסה של הכאב שהוא אמור לעבור, וממילא מציל אותו מכאבים אחרים, גשמיים. לעומת זאת, מי שמשקיע את כל כח ההנאה שלו בצלחת עמוסה בטשולנט בשרי ב'ליל שישי', מבזבז את ההנאה שיכול היה לחוש במקום זאת בדף גמרא.
מרן הגראי"ל לקח את זה כדרך חיים, והוא אמר פעם שההצלחה האדירה של מרן הזון איש להטביע כזה חותם עצום על העולם, יותר ממה שזכו לו הרבה גדולי תורה אחרים, נעוצה בכך שהחזון איש היה מחשב על פעולה וכל מעשה, שלא לבזבז את הכוחות שלו לדברים שאין בהם תועלת. הוא חישב כל פסיעה אם היא נחוצה וכדומה. בעיקר הדגיש את הענין שלא לבזבז כוחו בויכוחים מיותרים, אף שבמושכל ראשון אדם אומר מה זה משנה אם אתווכח היום? ממילא מחר יום חדש מה שהיה אתמול היה, נמשיך הלאה להתווכח על דברים אחרים. אבל זה אינו נכון, כי מה שבזבז היום בויכוח לא יחזור, והוא הפסד עולמי ובמיוחד למי שעמל בתורה כשמתווכח ולא מוותר, הוא מפסיד את כח החידוש שנועד לו משמיא לחדש, ובדבר זה הקפיד החזו"א ביותר והתרחק מויכוחים סתמיים!
ולכן כל דבר ובמיוחד הנושא של ויכוחים, היה מחושב אצלו עד קצה גבול היכולת האנושית כדי להשתמש במאה אחוז מהכוחות שלו להתעלות בתורה וביראת שמים, ולהשפיע על אחרים להתעלות בתורה וביראת שמים.
זכורני שפעם שאל אותו נאמן ביתו רבי יצחק לווינשטיין זצ"ל
את קו המחשבה הזה, יכולנו לראות אצל מרן בכל תחום. זכורני שפעם שאל אותו נאמן ביתו רבי יצחק לווינשטיין זצ"ל, אם לעשות איזו פעולה של השתדלות לטובת עניין כלשהו. אמר לו מרן זיע"א, אל תעשה זאת. הוא הסביר שזאת השתדלות רחוקה, ואילו בזבוז הכוחות הוא ודאי ומיידי, לכן חבל לבזבז כוחות על השתדלות רחוקה שספק גדול אם היא תעזור, במקום לנצל את אותם כוחות לדברים יעילים יותר.
"יתבזבזו לך הכוחות וזה לא חוזר", אמר מרן, "אנשים צעירים יש להם הרבה כוחות, אבל הם מבזבזים אותם לריק, וחבל, כי הכוחות לא חוזרים".
היוצא מדברינו הוא שמי שאינו מוותר לזולתו, מפסיד פעמיים. קודם כל הוא מתווכח ומתקוטט בשביל להשיג משהו שממילא יגיע אליו, או משהו שממילא לא יגיע אליו, כי למריבה או הוויכוח אין שום השפעה על התוצאה הסופית, וכל אחד מקבל את מה שמגיע לו בלי שיחסר ממנו אפילו כמלוא נימה.
מעבר לכך, לא רק שמוויכוח לא מרוויחים כלום, אלא שגם מפסידים כוחות. אדם שמתווכח על עניינים גשמיים, מפסיד מהיכולת שלו להתווכח על סוגיא בגמרא או בהלכה. הוא משתמש ב'כח הוויכוח' שלו ומנצל אותו לדברים שאין בהם תועלת. אחד כזה הוא ממש בבחינת שוטה המאבד מה שנותנים לו.
ובהנהגה זו לא רק החזו"א נקט אלא עוד גדולים כגון החפץ חיים והביא מרן שהחפץ חיים היה נמנע מלהתווכח בוויכוחים מיותרים, כפי שכותב נכדו: טבעו של החפץ חיים היה, שכאשר לא רצה להתווכח עם האדם העומד למולו, היה מפטיר בזה הלשון: ״אם אינכם רוצים אז לא, אני כן רוצה!״.
והנה החפץ חיים היה אומר בברכת המזון ״בונה ברחמיו ירושלים״, ואבי שאל את הח״ח שזה אינו תואם עם כללי הדקדוק, ״בונה ירושלים ברחמים״ יש פסוק כזה, אבל ״בונה ברחמיו ירושלים״ לכאורה אינו נכון?
ועל כך ענהו החפץ חיים: אם אינכם רוצים להגיד כך, אל תאמרו! אני כן רוצה להגיד כך. הוא לא רצה אפילו להיכנס לויכוח בענין זה, וכך היה בעשרות דברים.
בדרך כלל לא היה החפץ חיים מספר את הסיבה האמיתית שהכריעה אותו לנהוג כך וכך, רק על כל דבר היית יכול לשמוע ממנו עשרה טעמים, [ואת הטעם הכמוס עימו לא אמר]. ונימוקו עמו, משום שאם אני אוחז שאני צודק, לשם מה לגרום שיבוא להתווכח איתי שסברתי אינה נכונה, שטעמי אינו נכון, ולכך לא היה מסביר את עצמו לאלה ששאלוהו רק בכדי לברר מקחו אם הוא צודק או לא [ספר מאיר עיני ישראל ח"א דברי נכד הח"ח].ובדרך זו ממש נהג ראש הישיבה!
"שהראש ישיבה ישתה כוס תה"
אני זוכר שהיה פעם משהו שבעיני נתפס כמעשה פלא של ממש. היה זה לעת זקנתו של מרן זצ"ל, כשתקפה אותו חולשה. אולי הוא היה קצת מצונן באותה הפעם.
ישב אצלו אחד מבני הבית, שראה שמרן חלוש, והציע לו "שהראש ישיבה ישתה כוס תה".
כשאני שמעתי את ההצעה זה הצחיק אותי, כי מרן אף פעם לא היה שותה תה. הוא היה תמהה ביותר על המושג הזה של שתיית תה, ולא הבין מה זה בכלל. הוא היה מנסה להבין איך זה שהקצת חום הזה שיש במים מוסיף משהו למישהו, מה העניין להוסיף תה למים?
ראש הישיבה כמובן דחה את ההצעה, הוא לא צריך תה ולא מבין איך זה יעזור לו לחיזוק הגוף. הרי כבר דיברנו על כך שה'חטאים' שלו הם שגרמו לו להרגיש לא טוב, והוא לא שמע מעודו על כך ששתיית תה מעוררת לתשובה באופן מיוחד…
אבל האורח התעקש והפציר במרן שוב ושוב שישתה תה, כי זה דבר ידוע ומוסכם על כולם שתה הנו משקה בריא ומחזק.
חשבתי באותה שעה לעצמי: אם אני תשעים שנה לא הייתי שותה תה, אז רק בשביל העקרון שֶׁיִּקָּרֵא שעמדתי בהנהגה שאני לא שותה תה, אפילו יכריחו אותי אני לא אשתה. אבל עמדתי נפעם מהצד וראיתי שהנה מגישים כוס עם תה, ומרן פשוט הסכים לשתות, אחרי שלא שתה תה במשך עשרות שנים, אולי אפילו כל ימי חייו.
וכל זאת למה? כי מישהו ביקש ממנו לשתות שוב ושוב. הוא פשוט לא רצה לבזבז את כח הוויכוח שלו על דבר הבל שכזה, והעדיף לשבור את המנהג העתיק שלו, לשתות כוס תה, רק כדי שלא להתווכח לשווא.
למרן זצ"ל היתה תפילה מיוחדת שחיבר
למרן זצ"ל היתה תפילה מיוחדת שחיבר לבקשתו של תלמיד חכם אחד. זו תפילה קצרה שהוא עודד אנשים לומר אותה בסוף תפילת שמונה עשרה, כסגולה להינצל ממחלוקת ומשנאת חינם, וזה לשון התפילה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי, שניזהר מלשון הרע ממחלוקת ומשנאת חנם, ותיטע בליבנו ובלב כל עמך בית ישראל אהבה בין איש לרעהו, ויקוים בנו 'שנמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם'".
היו גם מי שדאגו להדפיס את התפילה הזאת בכרטיסים שחילקו לכל מאן דבעי, כדי שאנשים יוכלו לומר אותה בסוף תפילת שמונה עשרה.
במשך השנים באו כמה אנשים למרן וביקשו ממנו שיחתום את שמו בסוף התפילה הזאת, כי הדבר יעודד רבים לומר אותה כשיידעו שיש לה מקור מוסמך ושהרב שטיינמן חיבר אותה, אבל מרן אמר לא הסכים לכך.
אגב, מרן סירב לכל סוג של פרסום במשך הרבה מאוד שנים. הוא תמיד היה אומר "למה שהשם שלי יופיע בעיתון", זה לא היה לרוחו. רק לאחר שעלה להנהגת הציבור כולו, הוא הבין שאין מנוס ובהתאם לכך שינה את הנהגותיו בעניין זה, שכן היתה לו 'עת לעשות לה'.
לקראת הנסיעה הגדולה של מרן לארה"ב, באו אליו ואמרו לו שאחינו בית ישראל שבארצות הברית יוכלו לקבל חיזוק גדול אם תחולק להם התפילה המודפסת עם חתימתו של מרן, אמרו לו שזה יכול מאוד לעזור ולסייע, עד שלסוף התרצה מרן אבל היה לו תנאי: אם כל גדולי התורה של ארה"ב שישתתפו במעמד יחתמו על התפילה הזאת, וכך זה לא ייוחס רק אליו הוא מוכן שגם שמו יופיע שם בין שאר החותמים.
שלחו את הנוסח לכל גדולי התורה שכמובן הסכימו לחתום בלי להסס, אבל היה אחד מהם שהיתה לו הערה. הוא טען שהמקור של הפסוק הזה של למצוא חן ושכל טוב ובעיני אלוקים ואדם, נמצא בספר 'משלי', ושם כתוב "ומצא חן ושכל טוב", ולא "ונמצא", ולכן ביקש למחוק את ה'נון' המיותרת לפני שהוא חותם על זה. מרן זצ"ל אפילו לא היסס לרגע והסכים על אתר לשינוי בתפילה שכתב.
לימים הודפסו מחדש הכרטיסים בארץ, והפעם מרן חזר לנוסח המקורי "ונמצא חן", כלומר, מלכתחילה הוא לא קיבל את התיקון והמשיך להחזיק בדעה שכך צריך להיות כתוב, אבל הוא לא התווכח על כך אפילו לא לרגע.
עם זאת, מרן לא ציפה מכל אדם להתנהג בצורה כזאת של ותרנות כל כך מופלגת. הוא היה משנן באוזנינו את מה שהמהרש"א כותב על המעשה עם אותו גוי שביקש להתגייר ובא לפני הלל הזקן וביקש שילמד אותו את התורה כולה על רגל אחת. אמר לו הלל הזקן "מה דעלך סני לחברך לא תעביד". מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.
שואל המהרש"א, איזו מן תשובה זו? הרי בתורה לא כתוב דבר כזה, והלל הזקן רואה בזה את עיקר העיקרים של התורה כולה? מילא היה אומר לו את הפסוק שכתוב בתורה "ואהבת לרעך כמוך", אפשר להבין. אבל למה הלל נתן לו מימרא חדשה שלא כתובה בכלל בתורה?
אלא, מסביר המהרש"א, שמה שהלל הזקן אמר, זה הפשט הפשוט של 'ואהבת לרעך כמוך'. כי הרי אי אפשר לצפות מכל יהודי שיאהב את זולתו כמו שהוא אוהב את עצמו. זאת דרגה מאוד מאוד גבוהה בעבודת ה' ובבין אדם לחברו, לא כל אחד מסוגל להגיע לדרגה כזאת, וגם יחיד סגולה שכן הגיעו הצליחו רק אחרי עמל ויגיעה רבה לאורך שנים, וכי ניתן לומר שעד אז הם לא קיימו את מצווה של 'ואהבת לרעך'???
אלא סובר המהרש"א שהפשט של 'ואהבת לרעך כמוך' הוא שלא תעשה לו את מה שאתה לא רוצה שיעשו לך. זה הפשט הפשוט. יש בזה כמובן רבדים עמוקים יותר של אהבה לזולת עד לדרגה של ממש לאהוב את השני כמו שאני אוהב את עצמי, אבל זאת כבר דרגה מאוד מאוד גבוהה, וצריכים להתחיל מהבסיס, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואידך פירושא הוא, זיל גמור…