אנשים גדולים נזהרים גם בפכים הקטנים
"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" (כא, א)
הגמרא (יבמות קיד ע"א) דורשת על פסוק זה: "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים".
אמרה חסידית מפורסמת אומרת כך: "להזהיר גדולים על הקטנים" – רמז ואזהרה לאנשים גדולים ובעלי מדרגה, שלא יזלזלו בדברים שנחשבים ונראים קטנים, שהרי אמרו חז"ל (יבמות קכא ע"ב), שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, כפי שנאמר: "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" (תהלים נ, ג). כל מעשה שלילי של אדם גדול, גם אם בעיניו הוא קטן, הרי הוא חילול ה'.
מסופר על מרנא ה"חפץ חיים" זצ"ל, שהיה צריך לנסוע לוילנא, לאסיפה חשובה שעסקה בעניינים שברומו של עולם. הוא הגיע לתחנת הרכבת מבעוד מועד, אך דקות ספורות לפני בואה של הרכבת, ניגש אליו יהודי שלא הכירו, וביקש ממנו לבוא עימו להשלים מניין, מאחר ויש רק תשעה יהודים בבית הכנסת.
ה"חפץ חיים" שקל את העניין בכובד ראש. מצד אחד, האסיפה שאליה הוא נוסע חשובה מאוד, ובעלת השפעות והשלכות על כלל הציבור. אם לא יעלה על הרכבת הקרובה, הוא ייאלץ להמתין מספר שעות עד הרכבת הבאה, ויש כאן גם ביטול תורה. מצד שני, יש כאן חשש של חילול ה'. האיש יחזור לבית הכנסת, ויספר שהפציר באדם שנראה צדיק, עם זקן ופאות, שיבוא להשלים מניין, והלה התעצל ולא רצה לבוא, והתחמק בתירוץ קלוש, שממהר הוא לאסיפה בעלת חשיבות לכלל ישראל…
ה"חפץ חיים" הכריע, שמוטב שיפסיד את הרכבת, עם כל המשתמע מכך, ובלבד שלא יהיה חשש חילול ה'.
עוד ניתן אולי לומר בדרך צחות: "להזהיר גדולים על הקטנים" – גם אנשים גדולים צריכים לא לשכוח לשים לב לפרטים הקטנים.
והאמת היא, שדווקא אצל אנשים גדולים מאד אנחנו מוצאים זהירות מופלגת גם בזוטות-לכאורה, בפכים שנראים קטנים מאד.
רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל כיהן כראש ישיבת "קול תורה" בירושלים במשך עשרות שנים, ואני זכיתי ללמוד בישיבתו. פעם בכמה חודשים היה נוהג לבחון את תלמידי הישיבה, ואנחנו, התלמידים, רעדנו מהמבחן. לא היה זה פחד מעונש כלשהו, זו היתה יראת כבוד, יראה הרוממות מדמותו הנערצת של ראש הישיבה. רק לאחרונה סופר לי, שכדי לא להביך שום בחור, הוא היה תמיד מתאים את השאלה באופן מדויק לרמה ולידיעות של התלמיד, ושאל רק שאלה שידע שיוכלו לענות עליה.
אני זוכר היטב את הבחינה הראשונה שלי, שהיתה בשנת תשכ"ז. הרב התחיל לשאול את התלמידים, מימין לשמאל, עד שהגיע אלי. רעדתי כהוגן. בדיוק כשהתחיל לשאול אותי, נשמעה אזעקה. פרצה מלחמת ששת הימים. התחושה שלי היתה שכל המלחמה נועדה כדי לפטור אותי מהמצב הלא נעים. אמרתי לעצמי: "לפיכך צריך כל אחד ואחד לומר, בשבילי נברא העולם…"
עוד ראינו את תשומת לבו של האדם הגדול שבגדולים לזוטות-לכאורה, שמטרתן להיטיב עם הזולת:
באירופה היה מקובל לכתוב את שם המשפחה של הרב עם האותיות ע' וא', המשמשות כאותיות ניקוד, כמקובל בשפת האידיש – אויערבאך. כך היה הרב חותם את שמו תמיד, וכך הופיע גם על ה"בלאנק" הרשמי שלו, אבל כאשר היה שולח מכתב, היה כותב מאחורי המעטפה "אוירבך". שאלוהו מה נשתנה, ואמר רבי שלמה זלמן: "הדוור אינו מורגל בתוספות אלו. הוא עלול להסתבך, ולא ידע כיצד לקרוא שם זה".
כך, גם בפכים הקטנים ניכרה גדלותו העצומה. למרות שראשו היה בשמים, רגליו היו על הקרקע. הוא נתן דעתו גם על הפרטים הקטנים ביותר, כדי לא לפגוע שלא במתכוון, ולא לגרום אי נוחות אף במעשה הפעוט ביותר.
רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, ענק התורה והמוסר, היה כותב תמיד את שמו – מחמת ענוותנותו – ללא תואר "הרב". פשוט, חיים שמואלביץ. כך גם כתב בצד האחורי של המעטפות, כאשר שלח מכתבים. פעם אחת שינה ממנהגו, וכתב בצד האחורי של המעטפה "הרב חיים שמואלביץ'". שאלוהו לפשר השינוי, ואמר: "מכתב זה ממוען ליהודי זקן אחד, גלמוד ובודד, שמתגורר בבית אבות. אין לו משפחה ואין לו ידידים ומכרים, ואף אחד אינו בא לבקרו. חשבתי, שאם יראה הצוות שהוא מקבל מכתב מרב מפורסם, אולי יתייחסו אליו ביתר כבוד ויקדישו לו יותר תשומת לב. אמנם איני רגיל לכתוב כך, אבל אם זה יכול לסייע ליהודי, אוותר על מנהגי".
גדולי ישראל האמיתיים, דווקא בגלל גדלותם העצומה, לא הסיחו דעתם אף מהפרטים הקטנים ביותר.
ובמקביל, יש לתת את הדעת לצד אחר של "להזהיר גדולים על הקטנים" – להזהיר את אלו שרוצים להיות גדולים, שיקפידו על הדברים הקטנים. מהדקדוק בפרטים הקטנים, נעשים גדולים.
(רבי אברהם צבי מרגלית שליט"א – נאה דורש)