"אבי מורי עבד בחיתוך יהלומים, עבודה בישיבה עשר שעות כשגופו מכופף למכונה, אבל לא היתה צריכה ריכוז, כך שניצל את שעותיו לשמוע באוזניות את הדף היומי מרבי מיכל זילבר, כשגמרא קטנה תלויה על הפלורסנט המאיר מעל למכונה, לאחר מכן תלה מסילת ישרים, שערי תשובה, ושאר ספרי מוסר"

"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (יט, ב)

סיפר רבי שלום שבדרון זצ"ל: באחד מגלי העליה מברית המועצות לישראל עלתה לארץ משפחה יהודית שהיתה תוצר של החינוך הקומוניסטי הכפרני. לא היה להם שמץ של מושג ביהדות. אולם ברבות השנים הבן זכה להתקרב ליהדות וחזר בתשובה. הוא למד גמרא וזכה לערוך סיום מסכת.

הרבנים שליוו את הבחור ערכו לו חגיגה מכובדת של סיום מסכת, עם סעודת מצוה כיד המלך. הם הזמינו את אביו של הבחור.  בתחילה הוא סירב בנימוק שהטקס זר לו, אולם לאחר הפצרות של הבן הוא נענה להזמנה והגיע להשתתף באירוע. הוא ישב בפנים חתומות והקשיב לדרשות הרבנים במבט אדיש ומנוכר.

כשהחלו בסעודה נפתחו הלבבות. בשלב מסוים האב פנה לבנו וביקש לומר כמה מילים לנוכחים. כולם, כמובן, היטו את אזנם בסקרנות לשמוע מה יש לאב לומר על בנו ועל התפנית שעשה בחייו.

הסיפור הזה שיהיה לך מזכרת פרידה ממני וילווה אותך כל חייך

האב פתח בדברי תודה למארגנים, אמר שהוא שמח להשתתף באירוע המיוחד, ולבסוף אמר: "אני רוצה לספר לכם סיפור אישי מתקופת חיי ברוסיה".

וכך סיפר: בצעירותי היינו פעילים בפעילויות ציבוריות שונות. השלטונות הרוסיים האשימו אותי ואת חברִי בחתירה נגד השלטון, העמידו אותנו לדין ושלחו אותנו לעבודות כפיה בסיביר. אני נשפטתי לחמש שנים וחברי נשפט לשמונה שנים.

במחנה העבודה בסיביר עברו עלינו שנים קשות. כל יום נדמה לנו כשנה. חלפו חמש שנים, עמדתי להשתחרר ובאתי להיפרד מחברי. חשבתי בלבי: איזה מסכן! נותרו לו לרצות עוד שלוש שנים מאסר. אמר לי חברי: "אספר לך מעשה מתקופת נערותי, הסיפור הזה שיהיה לך מזכרת פרידה ממני וילווה אותך כל חייך".

וכך סיפר: כשהייתי נער צעיר, בחצר של הורי גדל עץ תפוחים. העץ הניב תפוחים מתוקים ועסיסיים, ממש תאווה לעיניים ולחיך. הורי היו אנשים פשוטים, ויום אחד הם אמרו: אם שורשי העץ שבתוך האדמה מוציאים פירות עסיסיים שכאלה, נתאר לעצמנו אילו פירות נפלאים יצמחו אם כל העץ ייטמן באדמה…

וממחשבה למעשה. הלכו וחפרו בור גדול, עקרו מן האדמה את גזעו ושורשיו של העץ וטמנו בתוך הבור את כל העץ עם פירותיו וענפיו.

הם עקבו אחרי התפתחותו של העץ, תוך שהם מדמיינים לעצמם כיצד תוך זמן קצר העץ ילבלב ויניב פירות נדירים בגודלם ובטעמם. וכגודל הציפיה – כן גודל האכזבה. במקום שהעץ ילבלב ויפרח הוא הלך וקמל, עד שנבל לגמרי…

אלא שלצד האכזבה הגדולה היה להם שביב של תקוה: ייחור אחד מן העץ שנשתל באדמה הצמיח עץ חדש. בתחילה היה זה עץ קטן ורענן, עם הזמן הגזע גדל והתרחב והצמיח ענפים גדולים. כעבור כמה שנים ניצב על תלו עץ תפוחים חדש, גדול ומרשים.

"עד כאן הסיפור שסיפר לי חברי כמזכרת פרידה בעת שחרורי מכלאי בסיביר", אמר האב לנוכחים בסעודת סיום מסכת של בנו. ואז פנה האב אל בנו ואמר: "במשך שנים לא הבנתי איזו מזכרת פרידה יש בסיפור הזה שילווה אותי בחיי, וברוך ה', כעת זכיתי להבין.

"אני צאצא של דורות רבים של יהודים כשרים, שומרי תורה ומצוות. אולם אני קיבלתי חינוך קומוניסטי כפרני. הייתי בטוח שכדי 'להשביח את הגזע' שלנו, עלינו להתפתח בהשכלה הכללית וללמוד על ההיסטוריה ועל התרבות הרוסית. על כן הענקתי לכל ילדיי חינוך רוסי כללי. לא ידעתי שבכך אני עוקר את העץ משורשיו וטומן את כולו באדמה, מתוך מחשבה אווילית שכך הוא יצמיח פירות נפלאים. בסוף התברר לי שכל העץ הזה נבל.

"ברוך ה'", סיים האיש, "שייחור אחד מן העץ הזה הצליח להינצל ולהצמיח מחדש עץ תפוחים – זה הבן שלי שחזר בתשובה, וכיום זוכה לסיים מסכת שלימה בתלמוד. אין לכם מושג כמה אני מאושר! אני מתרגש מכך שלמרות שכל העץ נבל, ענף אחד שרד ובעזרת ה' יצמיח עץ חדש, גדול ומרשים, ויניב פירות עסיסיים ומתוקים".

התעוררתי לסיפור הנפלא הזה בעקבות פרשת השבוע, פרשת קדושים. רש"י כותב בתחילת הפרשה: "דבר אל כל עדת בני ישראל – מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה"

ויש להתבונן, הרי עם ישראל הגיעו למעמד ההקהל אחרי מסע מפרך, כולם הצטוו להשתתף אנשים נשים וטף, כולם ומכל מקום בארץ, יהודים רבים באו איי שם מהגליל העליון רכובים על חמורים כשהם סוחבים איתם משפחה בת עשרה נפשות, עם כל הציוד, עשרה ימי רכיבה עם כל הפיצקאלאך, אם כן היה ראוי להקל עליהם, ומדוע מעמיסים עליהם עשרות מצוות?

אלא יש מסר עמוק בריבוי המצוות. כל מצוה דורשת התבוננות רבה. למשל, יש בפרשה את המצוות של מתנות עניים – לקט שכחה ופאה. מצד אחד, אלו מצוות שבאו לסייע לעניים, הם שמחים במצוות הללו… אבל צריך לבחון גם את נקודת המבט של בעל השדה. איזה מסכן הוא! עד שהצליח להשיג קרקע ולעבד אותה ולהצמיח בה תבואה, באים אליו ואומרים לו: כשאתה קוצר את התבואה, עליך להשאיר בקצה השדה תבואה עבור העניים; תן לעניים להיכנס לשדה שלך וללקוט תבואה כאוות נפשם; וכל מה ששכחת לקחת מן השדה – אסור לך לחזור ולקחת, אלא לתת זאת לעניים. מדוע התורה מקשה על חייו של בעל השדה?

אומרים חז"ל: נכון שכעת אתה בעל שדה ודורשים ממך לתת משלך לעניים, אבל לא לעולם חוסן, אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה אתך בעתיד. היום אתה בעל שדה ומחר אתה עלול לרדת מנכסיך ולהפוך לאדם נצרך, ואז אתה תודֶה לקב"ה על המצוות הללו…

"רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הירבה להם תורה ומצוות" (מכות כג ע"ב). הקב"ה נתן לנו מצוות רבות, כי אף אחד לא יודע איזו מצוה תבוא לידו. בזכות ריבוי המצוות יוכל האדם לאחוז באחת המצוות שבזכותה הוא יתקיים. ואם נשתמש בסיפור של עץ התפוחים – אי אפשר לדעת איזה ייחור יישתל באדמה ויצמיח עץ חדש…

אסור לאדם לברור את המצוות, לבחון איזו מצוה 'מתאימה' לו, כי אינך יודע איזו מצוה תחזיק אותך. לכן – "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" (קהלת ט, י), חטוף ואכול מכל הבא ליד – "כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה" (שם יא, ו).

אינני יודע מה החשבונות של הקב"ה, למה הוא זיכה אותי באריכות ימים

ניצול הזמן של מרן שר התורה רבינו הגר"ח קניבסקי זצ"ל היה 'מבהיל על הרעיון', הוא חס על כל שניה שלו. הוא חיבר עשרות חיבורים חשובים, בהם חיבורים נודעים כמו "שונה הלכות" ו"טעמא דקרא". אך יש אומרים כי גולת הכותרת של חיבוריו הוא ספרו "דרך אמונה", עד שהוא נקרא על שם חיבורו זה – "בעל דרך אמונה". ה"דרך אמונה" הוא מעין 'משנה ברורה' על סדר זרעים, אין מי שעוסק בסדר זרעים שה'דרך אמונה' לא הפך להיות אצלו לספר המרכזי בלימודו, ורבי חיים עמל על חיבורו במשך שנים רבות. לאחר שזכה להוציאו לאור עולם, הוא ראה בזה פסגה מסוימת, ויכול היה לומר לעצמו: ברוך ה' הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, כעת אני יכול לנוח…

אבל "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (ברכות סד עא). לאחר שיצא ה"דרך אמונה" על זרעים, קיבל רבי חיים החלטה ליצור יצירה כזו גם על סדר קדשים.

חיבור שכזה דורש אלפי שעות, והדעת נותנת שאת כל עתותיו ומרצו יקדיש לחיבור החדש. והנה, בני ביתו שמו לב שבכל יום הוא יושב ומשיב על עשרות ומאות מכתבים שהגיעו אליו מאנשים מכל העולם, בהם צעירים ונערים, בשלל נושאים. אמרו לו שאולי כדאי שיצמצם את הזמן שהוא מקדיש לתשובות למכתבים, כדי שיוכל להקדישו לחיבור החדש על סדר קדשים.

אמר רבי חיים: "לפי סוג השאלות אני משער שעיקר הסיבה שאנשים פונים אלי איננה משום עצם חשיבות השאלה, אלא עושים זאת כדי לזכות לתשובה ממני… עצם התשובה שאני משיב להם גורמת להם הנאה וקורת רוח. נמצא אפוא שבתשובות שלי אני עושה איתם חסד וגורם להם הנאה".

"ברוך ה' זכיתי לזקנה", המשיך רבי חיים. "אינני יודע מה החשבונות של הקב"ה, למה הוא זיכה אותי באריכות ימים. יתכן מאד שהסיבה היא כדי שאעשה חסד עם בני האדם בתשובות שאני משיב להם. אם אצמצם את הזמן שאני מקדיש להם, עלול להיות שהקב"ה גם יצמצם את קצבת החיים שקצב לי, ואם כן לא זו בלבד שלא יתפנה לי יותר זמן לחיבור החדש, אלא עוד אפסיד שנות חיים ח"ו. על כן אמשיך לעשות חסד עם הבריות, וה' יעשה הטוב בעיניו ויוסיף לי שנות חיים".

הקב"ה הירבה לנו מצוות כדי שנחטוף מהן כמה שיותר, מכל הבא ליד… עלינו להרבות במצוות, הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום. ככל שנרבה יותר במצוות, כך יגדל הסיכוי שנתחזק על ידן, ונזכה לקיים את כל התורה לאורך ימים ושנים טובות.

אמי תחי' ביקשה שאעמוד באותה בקשה, ובכל זאת בקשתי רשות

ביום ראשון הקרוב, כ"ד אייר, תמלא שנה מאז שהלך אבי מורי הר"ר נתן זצ"ל לעולמו, מספר פעמים לפני פטירתו ביקשני שלא להספיד אותו, ממני חשש יותר מאחרים כיון שמלאכת הדיבור היא מלאכתי. אמי תחי' ביקשה שאעמוד באותה בקשה, ובכל זאת בקשתי רשות, לא להספיד אלא לומר לחמשת הדורות שזכה להשאיר בעולם מה הוא היה מבקש לומר להם, קבלתי את הרשות בדיעבד, ודברתי בקצרה ממש וכאן אסביר את עצמי יותר.

אבא זצ"ל היה אדם שעמל ברוב שנות חייו למחייתו, הוא הקים את ביתו בתקופת הצנע והמלחמה על הקיום הפיזי היה קשה מנשוא, אך קיים בעצמו את ביאורו של השרף מקוצק על דברי חז"ל "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים שנאמר יגיע כפיך אשריך וטוב לך" אמר הקוצקר המדובר על אותו יגיע כפיים, שאמנם עמל קשה למחייתו אבל רק כפיו נמצאים בעבודה, וכל שאר אבריו נמצאים בבית המדרש, ראשו, ליבו, רצונותיו כולם מכוונים לבית המדרש, הוא מקדש כל רגע בעמלו הפיזי בקדושת התורה.

אבי מורי עבד בחיתוך יהלומים, עבודה בישיבה עשר שעות כשגופו מכופף למכונה, אבל בס"ד לא היתה צריכה ריכוז, כך שניצל את שעותיו שם לשמוע באוזניות את הדף היומי מרבי מיכל זילבר, כשגמרא קטנה תלויה על הפלורסנט המאיר מעל למכונה, וכך שמע פעם ופעמיים, לאחר מכן תלה מסילת ישרים, שערי תשובה, ושאר ספרי מוסר שהיה בקיא גדול בהם, עזב את העבודה ורץ לשיעור בדף היומי, התפלל ערבית אכל ארוחת ערב ושוב הלך לשיעורו של הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל עד קרוב לשעה אחת עשרה בלילה.

היות והיה חולה במחלת אסטמה ונטל סטרואידים הוקשתה עליו השינה, הוא היה ישן מעט שעות וכל שאר הלילה היה יושב על יד הסטנדר ולומד את הדף שוב, ושוב כך היה לומד לפחות ארבע פעמים כל דף, ולא מחזור אחד, למעלה מ-12 פעמים סיים ש"ס.

בארון הספרים בביתנו ארון בן חמישה טורי ספרים, כמעט לא היה ספר שנכנס לארון לפני שהיה על הסטנדר שלו ולמד ועבר עליו מכרך לכרך ורק אח"כ הכניסו לארון. ובספרים רבים ש"ס בבלי וירושלמי, רמב"ם ורמב"ן על התורה, זוהר על התורה, כולם מלאים בקווקווים והערות שכתב בצידם.

בהזדמנות הראשונה שהיתה באפשרותו, יצא לפנסיה מוקדמת, היה זה שנתיים לאחר שזכה לראותי – אחרון ילדיו נכנס לחופה, כשבאותה תקופה רכש גם דירה לאח שלפני, הוא לא חשב על הבעיה הכספית, נפשו חשקה בתורה, וכשאחי הגדול שאלו במכתב איך בתקופת חובות קשים כל כך הוא עוזב לבית המדרש, השיב לו: "על שלושים שנות עבודתי לפרנסתי יכולים אתם לחקוק על קברי "כאן נטמן הגאון הצדיק" קברתי את כל הגאונות והצדקות שלי!"

מאז לא מש מהסטנדר, הלך משיעור לשיעור ושאר הזמן היה יושב בפתח הבית על יד הסטנדר והוגה בתורה הקדושה, גם בחודשיו האחרונים היה מתחבר טלפונית לשיעור ואף אם לא היה לו את הכוח להחזיק את הטלפון ביד היה נשען על הקיר ומניח את השפופרת על אוזנו ומצמיד לה כרית שתחזיק לו שלא יפול.

והמסר שאותו אמרתי, וזה חלק מהעניין הנלמד במאמר זה, אבי התלונן שאיננו זוכר את מה שלומד, ובכל זאת היה לומד שוב ושוב, שאלתיו מה נותן לו את הסיפוק לחזור שוב ושוב, ענה את התשובה הניצחת: "בשמים אין שפה אחרת חוץ מתורה, אני צריך לעשות את שלי, אני לומד וזה שאינני זוכר בשמים יזכירו לי…".