"וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" (בראשית י"ח, ב')
'תורת חסד' בדרגה הגבוהה ביותר
עשיית חסד בדרגה הגבוהה ביותר אפשר היה ללמוד מרבינו!
הדבר הכי יקר בעולם מבחינתו היה הזמן.
רבינו ניהל מלחמות גדולות בטרדות המפריעות והגוזלות את זמנו היקר מפז. כל דבר שאינו הכרח גדול לעשותו – נדחה הצידה כדי לנצל את זמנו ללימוד התורה! להוציא את רבנו מלימודו- היה כמו לתקוע חרב בליבו.
את הדבר היקר ביותר שלו הקדיש רבינו לזולתו. כשנכנסו אליו לדון בעניינים שונים של חסד, היה מקדיש לכך את מלוא סבלנותו, ונתן לאדם שבא אליו את ההרגשה שהוא שמח עמו ונהנה מנוכחותו.
רבינו היה, אפוא, גומל החסד הגדול ביותר בדור! כיוון שבעבור חסד מסר את הדבר הכי יקר לו: את זמנו! קשה למצוא בעולם אנשים שמוכנים להעניק לזולתם את הדבר היקר להם ביותר.
לסגור את הגמרא ולשמוע אנשים – חסד
בתקופה שהסכים רבינו להוסיף "קבלת קהל" קצרה נוספת סמוך לתפילת מנחה בצהרים, שוחחו עמו על חשיבות מידת החסד.
אמר רבינו בתוך הדברים: תורה הולכת יחד עם החסד! מי שאינו עוסק בחסד, עמוד התורה שלו שבור ואינו שלם!
נשאל רבינו: אימתי עוסק הרב בעשיית חסד? הלא אינו מנהל גמ"ח וכדומה?
פתח רבינו צוהר מופלא למתחולל בטרקלינו הקדוש ואמר: "לסגור את הגמרא ולשמוע אנשים פעמיים ביום – זה חסד! העניין של קבלת הקהל קשה מאוד בעבורי, כי הדבר מוציא אותי מהלימוד, בכך שצריך להיכנס לענייניהם ולרכז המוח בדבריהם".
הדבר הקשה ביותר בעולם הוא לצאת ממחשבת התורה!
משום כך, מעשה החסד הכרוך בשמיעת אנשים, בעיותיהם וענייניהם הוא החסד הכי גדול!
"אני רוצה עכשיו ללמוד"
אגב אורחא נציג כאן עוד מספר עובדות השייכות לעניינים אלו.
לרבינו היה חוש ריח מיוחד להכרת טיבם של אנשים ומצבם הרוחני. מי שעקב אחר הנהגתו במשך השנים שם לב שכשרבינו דיבר עם אנשים- היו כאלו שהיה מסתכל בפניהם ומשוחח עמם, והיו אחרים שהיה מתייחס ועונה לשאלותיהם אך לא הסתכל בפניהם, אלא נועץ עיניו בכל דבר מסביב פרט לפניהם.
רבינו, בעדינות נפשו, חש את מהותם של השואלים לפניו ממבט עיניים אחד בלבד.
מעשה יוצא דופן התרחש באחד הימים.
אל חדרו של רבינו נכנס אדם תושב חו"ל כדי לפרוש בפניו שאלה הלכתית. רבינו אמר לו: "איך וויל לערנען! איך קען נישט!" (אני רוצה ללמוד! איני יכול!) – פתח את הגמרא והחל ללמוד. נכדו, שהיה ממונה על סדרי קבלת הקהל, לא ידע מה קרה לפתע וחשב שכל קבלת הקהל של אותו היום נעצרה מחמת שרבינו החליט בפתאומיות שהוא רוצה ללמוד! החל עושה דרכו מחוץ לחדר כדי להודיע לכל הממתינים על ביטול קבלת הקהל ליום זה.
עוד לא הספיק להודיע על כך למי שעמד בפתח החדר, וכבר נכנס הממתין אל החדר. למרבה הפלא, הסביר לו רבינו פנים והשיב על שאלתו.
הנכד שמר את הדבר בליבו, אך תמיהתו לא עמדה בעינה זמן רב. ברגע שהסתיימה קבלת הקהל, וכולם עשו את דרכם אל השיעור, ניגש אליו יהודי תושב חו"ל ואמר לו בפליאה: ראיתי שהכנסתם מאן דהוא לקודש פנימה, כנראה אינכם יודעים כאן בארץ ישראל על מצבו, אך במקום מגוריו בחו"ל הוא מפורסם כאדם רשע ורב מעללים, מסתמא לא ידעתם על כך!
ולא יכול היה לספר לאותו איש איזה יחס קיבל אותו רשע בקודש פנימה.
(מתוך גדולה שמושה)