ממעיין החסידות – הרב מנחם שטוב
"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית י"ב, א')
רבי שלום שכנא היה אביו של רבי ישראל מרוז'ין. בהיותו אברך צעיר לימים, התאספו סביבו אברכים בני עליה והקימו חבורה של עובדי ה', שנהגו בחסידות ובפרישות יתירה. באחד הימים, גילה רבי שלום שכנא את תשוקתו הגדולה להקים בית תפילה משלו, בית בו יתנהלו סדרי התפילה שעות ארוכות, בהתלהבות ובהנהגות מרוממות, מה שאינו מצוי בבית הכנסת הקהילתי, בו מתפללים בני העיירה.
אך שמעו בני החבורה את מאווייו, מיד נרתמו ואספו כספים מן הגורן ומן היקב, הוזילו מכספם האישי והתרימו אחרים. בני העיירה נרתמו בשמחה לעזור לבני החבורה העילאית הזו, ותכף ומיד רכשו שטח, הביאו פועלים, ובית הכנסת החל לקרום עור וגידים במהירות עצומה, וללא כל עיכוב ומניעה. תוך חודשים מספר כבר היה הבית בנוי לתפארה, והיו חסרים רק אי אלו תיקונים ותוספות כדי לברך על המוגמר.
באותה עת קרא רבי שלום שכנא לעדתו, וגילה להם שחזר בו מכוונתו, וכי אין רצונו כלל בבית תפילה זה, ונוח לו להתפלל בבית הכנסת של העיירה כבימים ימימה. קשה לתאר את האכזבה הרבה, וכמה שלא הרבו עליו בטענות ומענות, נותר רבי שלום שכנא איתן בדעתו שאין כל צורך בבית זה. אי לכך, שמטו כולם ידיהם מן העניין ונותר הבית כמעט גמור, עומד מוכן אך שומם מבלי יושב בו.
תקופת החגים הגיעה, ובני הכפרים שמסביב לעיר החלו להראות פניהם בעיירה, כפי שנהגו לעשות מימים ימימה, שאת תפילות החגים עורכים בני הכפרים בצוותא עם בני העיירה. כאשר ראו אחדים מבני הכפר את בית הכנסת החדש שנבנה, החלו להרים קול מחאה על כך שקבוצת צעירים פורשת מן הציבור. תסיסה רבתי החלה בקרב התושבים, עד שנדמה היה שהפך ליבם נגד בניית בית הכנסת החדש.
באותו פרק זמן, ציווה רבי שלום שכנא על חסידיו להסתער על המלאכה ולסיים את הבניה באופן מיידי, כי עתה חפץ הוא להתכנס בתפילות עם בני החבורה. בעת חנוכת הבית, העלו לפניו האברכים את תמיהתם: "כאשר כולם עזרו לנו – משכת ידיך מן העניין, וכאשר כולם נגדנו- פתאום חפץ הנך בכך?"
הסביר להם: "כל עוד היו כולם בעדינו, חששתי שעצת היצר היא, כי הרי לא ייתכן שיוקם בית לעבודת השם ללא הפרעות מצד הסיטרא אחרא, ועל כן משכתי ידיי מן העניין. עתה, שישנה התנגדות, אות וסימן הוא שהיצר רואה בבית הכנסת סכנה לעצמו, ועל כן הוא פועל נגדינו. ברור שאם היצר מתנגד, אני בעד, ועל כן ביקשתי להזדרז ולסיים את בניית הבית".
הפרשה מתחילה בניסיון של אברהם אבינו "לך לך מארצך", ומפרשים "להנאתך ולטובתך".
נשאלת השאלה, וכי ניסיון הוא זה? ללכת למקום אחר, בליווי הבטחה מפורשת מהקב"ה שיהיה לו רק טוב? ומסביר בעל ה'הפלאה' מפרנקפורט, שעצם הניסיון היה ההליכה בעקבות ציווי ה', ולא בשל ההנאה והתועלת שיקבל מכך. כאשר הגיע הרעב לארץ, והוכרח אברהם אבינו לירד מצרימה, אכן הניסיון היה קשה לו עד מאוד, שהרי הקב"ה הבטיח לו "לך לך" – להנאתך ולטובתך, והנה נאלץ הוא לנדוד למצרים. אך אצל אברהם אבינו, כמה שגדל הקושי, זה סימן עבורו שהוא מכוון יותר לרצון הבורא, ועל כן מעמיס היצר מכשולים, כפי שהעמיס עליו מכשולים בהליכתו לעקידה.