הרב צבי וינברג
"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית י"ב, ה')
בגמ' סנהדרין (צ"ט ע"ב) אמרי' שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. לשון אחרת מצינו שם (יט ע"ב) "כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". וכתב בנו של הנודע ביהודה (ספר אהבת ציון דרוש ט' ד"ה מה יקר) בשם אביו, דאם נחשב "כאילו ילדו" א"כ מקיים בזה מצוות פריה ורביה.
וכ"כ הגר"י ענגיל (גיליוני הש"ס שם) להוכיח ממ"ש בברכות (מז:) אמר רבי אמי שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין לזימון, ובתוספות הרא"ש ביאר שהלכה חשובה כשלישי, מבואר שדברי תורה היוצאים מהלומדים חשיבי כגברא.
אולם הגר"ש קלוגר (בהג"ה על השו"ע אהע"ז סי' א' סק"א) הסתפק בזה, דהביא מ"ש במגילה (י"ג ע"א), ובסנהדרין (י"ט ע"ב) שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, והסתפק האם מקיים בזה מצוות פרו ורבו.
ומסיק שתלוי במחלוקת הדרישה והט"ז (יו"ד רמ"ב) שדעת הדרישה שכל מקום שנאמר בחז"ל "כאילו" אין המוקש שווה אל המקיש, ואילו דעת הט"ז שהמוקש שווה אל המקיש, וא"כ לדברי הט"ז המגדל יתום בתוך ביתו יוצא ידי חובת פרו ורבו, ולפי זה גם במלמד בן חבירו מקיים בזה פרו ורבו.
(קב ונקי)