רגע לפני שהגעתי אל דלת היציאה – נעל חייל גרמני את הדלת. אימה לפתה את לבי; אמי ממתינה לשובי, ואני 'תקוע' בקרון של הגברים, מבלי יכולת לצאת! 

"אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה…" – סיפור

סיפר מרן הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מעשה אשר סיפור יהודי ניצול שואה לצאצאיו: "כידוע לכם, ניצול שואה הנני. בתקופת השואה הייתי נער צעיר, וכשהגיעו הגרמנים לעיירה שלנו, הם פקדו על כל היהודים לארז מזוודה ובתוך שעתים להתקבץ בכיכר העיירה, אוי לו למי שיאחר!. כולם מיהרו לארוז מזודה ולמלא אותה בדברים הנחוצים לדרך, ולאחר מכן התאספנו בכיכר העיירה, כפי שנצטווינו. הגרמנים החלו להפריד בין בני המשפחה: לקרון אחד הוכנסו האבות והבנים, ולקרון השני הוכנסו האימהות, הבנות וכן הילדים הקטנים.

אז עוד לא ידענו לשם מה נועדה הפרדה זו, ואף לא ידענו לכנות אותה בשמה – סלקציה. אין לתאר את הבכיות הנוראות של האימהות והילדים הקטנים שהופרדו מהאבות ומהבנים הגדולים. אותם אלו שהתעקשו להישאר יחד, הוכו באכזריות על ידי החיילים הגרמנים והופרדו בכוח. אבי נאלץ להיפרד מאתנו והוכנס לקרון של הגברים. אני הייתי ילד קטן, והוכנסתי לקרון יחד עם אמי, אחיותיי ואחיי הקטנים. עוד מעט הקרונות יינעלו ונצא לדרך בלתי נודעת… ואז, ברגע האחרון, נזכרה אמא שהתפילין של אבא נמצאות במזוודה שלה.

היא שלפה במהירות את התפילין מתוך המזוודה, מסרה לי אותן ואמרה: 'רוץ לקרון של הגברים ומסור את התפילין לאבא'. " אימה עמדה באוויר. כל העת נשמעו צעקותיהם ואיומיהם של הגרמנים, שריקות כדורי רובה ונביחות מפחידות של כלבים אימתניים. כשאמי אמרה לי ללכת לקרון השני כדי למסור לאבא את התפילין – פחד מוות מילא את לבי. אבל אם אמא מבקשת – אין בחירה, חייבים לשמוע לה! יש כאן גם כיבוד אם – לשמוע בקול אמא, וגם כבוד אב – להביא את התפילין לאבא, כדי שיוכל לקיים מצות הנחת תפילין.

לקחתי את התפילין ורצתי במהירות לקרון של הגברים. כל האזור שרץ חיילים נאציים, בידם האחת רובה, ובשנייה אוחזים ברצועת הכלב. העובדה שילד קטן רץ מקרון לקרון לא מצאה חן בעיניהם, והם התנפלו עליי בצווחות. חמקתי במהירות לתוך הקרון של הגברים, מסרתי את התפילין לאבא ומיד פניתי לאחור לכיוון היציאה מהקרון כדי לחזור לאמא, אולם רגע לפני שהגעתי אל דלת היציאה – נעל חייל גרמני את הדלת. אימה לפתה את לבי; אמי ממתינה לשובי, ואני 'תקוע' בקרון של הגברים, מבלי יכולת לצאת!  לא ידעתי אז כי היתה זו הפעם האחרונה בה ראיתי את אמי, אחיותיי ואחי הקטנים. הם נשלחו למשרפות באושוויץ ונעקדו על קדוש ה'.

ואילו אני, למרות שלפי גילי הצעיר הייתי אמור להיות אתם, נשארתי במשך שנות המלחמה לצד אבי. תלאות רבות ונוראות עברו עלינו, אך בחסדי שמים שרדנו את התופת ונותרנו בחיים. את נס ההצלה שלי אני תולה בזכות מצות כבוד אב ואם שלי. כשאמי בקשה להעביר לאבי את התפילין – מילאתי את רצונה מבלי לשאול שאלות. אם הייתי מנסה להתחמק מן השליחות – לא הייתי זוכה לספר את נס הצלתי כעת… (שש באמרתך)

(מתוך עלונו של הרב חנניה צ'ולק ויגש תשפג)