לא לנו כי לשמך תן כבוד (מתוך תפילת ההלל)
ישנם מעשים שעשו יהודים עם לב נקי ללא שום פניה, לא לפרסום, לא לכבוד, אלא אך ורק למען עשיית רצונו של הקדוש ברוך הוא, "למען שמו באהבה".
והנה לפנינו דוגמאות למעשים כאלו:
שמעתי מרבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל: "היה פעם יהודי בירושלים בשם רבי אברהם אליהו מיזס. יהודי זה היה הרבה שנים בסיביר, ושם, בקור מקפיא של חמשים מעלות מתחת לאפס, ברעב, בעירום ובחוסר כל – שמר תורה ומצוות במסירות נפש של ממש, כפשוטו.
יום אחד פנה אליו מחותנו הגר"ש וואזנר זצוק"ל וביקש ממנו שיסביר לו איך שמרו מצוות שם בסיביר.
אבל רבי אברהם אליהו סרב ואמר: "אני מוכן לספר לך רק מה היה בדרך לסיביר ומה היה בחזרה מסיביר, אבל מה היה בסיביר עצמה, את מה שהיה שם אני שומר לדרשה שאדרוש אחרי מאה ועשרים שנה במתיבתא דרקיעא, רק שם אספר זאת. אלו דברים שחבל 'לבזבז' אותם כאן בעולם הזה!".
מעשה נקי, לא נעשה על מנת לפרסמו!
דוגמא נוספת: רבי משה פיינשטיין, כשכבר היה זקן וחולה. נכדו עמד בפתח הבית ולא נתן לכל אחד להיכנס אל הרב,
יום אחד דפקה אשה בדלת ושאלה: "האם הרב נמצא?".
– "כן, אבל כעת אי אפשר לגשת, מה את צריכה ממנו?".
– "תראה, יש לי כאן מכתב מאחותי מרוסיה והוא כתוב ברוסית, והייתי רוצה שהרב יתרגם לי אותו".
הנכד הביט בה בתמיהה ואמר: "סלחי לי, חפשי לך מתרגם אחר. אין זה מתפקידו של הרב לתרגם מכתבים…". "מה זאת אומרת", התרגזה האשה, כבר עשרים שנה הוא מתרגם מכתבים, ואתה תגיד לי שזה לא תפקידו של רב?!"…
מי ידע מהמעשה הנאצל שנעשה במשך עשרות שנים? אף אחד! נקי, בלתי לה' לבדו!
אם מצד עצמו הוא יחפוץ ששמו יתנוסס בספר
אחד מתלמידיו ומקרביו של החפץ חיים פנה באחד הימים אל רבו והודיע לו כי הוא עומד לנסוע לאמריקה לצרכי צבור, אמר לו החפץ חיים: יש לי עבורך שליחות מצוה, לא מכבר סיימתי את כתיבת ספר 'מצוות הקצר", אבל לצערי אינני יכול להוציאו לאור כי אין לי לשלם בעבור הוצאות הדפוס. אודה לך מאד אם תמצא באמריקה איזה נדיב שיסכים לתרום בעד הוצאות הדפוס המגיעות לאלף דולר.
נעתר האיש ברצון ובלבו שמח שמחה גדולה על ההזדמנות שנקרתה לידו לסייע לרבן של ישראל להוציא את ספרו לאור, אך החפץ חיים הוסיף ואמר: דע לך שאין הדבר פשוט כלל ועקר. הואיל וכוונתי בהדפסת הספר בלתי לה' לבדו, צריך שכל העוסקים בו תהא כוונתם לשם שמים בלבד. על כן צריך שהתורם יתרום את תרומתו בחפץ לב, ולכן עליו להרים תרומה על מלוא הסכום. ומלבד זאת, רק מי שלא ידרוש שאנציח את שמו בשער הספר ראוי להשתתף בהוצאתו. אבל – הוסיף החפץ חיים – אם מצד עצמו הוא יחפוץ ששמו יתנוסס בספר ורק לאחר שתאמר לו את התנאי שהתניתי הוא יחזור בו מדרישתו – כבר נפל פגם בתרומתו ושוב אי אפשר להשתמש בה להוצאות הדפוס.
הפליג היהודי לאמריקה. הנסיעה ארכה כמה שבועות, וכשהגיע לחופי אמריקה נפל למשכב. רופא מקומי ברק את האיש והורה לו כי לצורך הבראתו, עליו לשהות באזור חמים והמליץ לו על מדינת פלורידה שבדרום מזרח ארצות הברית, נטל האיש את מטלטליו ועשה את דרכו ברכבת לפלורידה. בהגיעו למקום, ירד מן הרכבת, והנה בעודו פוסע ברציף לכוון היציאה נגש אליו יהודי אמריקאי וברכו לשלום. פתחו השנים בשיחת נימוסין. תהה האורח: מה מעשיך כאן? השיב היהודי המקומי: אני עומד כאן ברציף הרכבת כדי להזהיר את המבקרים היהודים שלא יתארחו במלון פלוני למרות שרשמית הוא 'כשר'. – ומדוע לא, הרי אתה עצמך אומר שהוא ידוע כ'כשר'?
השיב היהודי המקומי: ההכשר במלון אינו אמיתי, אלא הוא נעשה על ידי ארגון רפורמי, על כן אני חש חובה להזהיר את היהודים מלהתארח במלון, לבל יכשלו באכילת נבלות וטרפות.
– אם כך היכן אפשר להתארח כאן?
אני מזמינך להתארח בביתי.
היה זה לקראת שבת. נסעו השנים אל ביתו של היהודי המקומי. המשפחה קבלה אותו בסבר פנים יפות ופנתה לכבודו חדר מיוחד שבו שהה כל השבת. במוצאי שבת פנה האורח אל מארחו ושאלו: אולי אתה מכיר מישהו שמוכן לתרום להדפסת ספר חדש של החפץ חיים? הסכום הדרוש הוא אלף דולר!
אמנם החפץ חיים הציב תנאים לתורם, אולם מחמת טרדות הדרך וחוליו של האיש פרח הענין מזכרונו.
שמע המארח את הבקשה ולאחר שהרהר בדבר השיב לאורחו: אני עצמי רוצה לתרום! ומיד הוסיף: אבל יש לי כמה תנאים: אני רוצה לתרום את מלוא הסכום, אינני רוצה שותפים. ומלבד זאת, אני רוצה שהדבר יעשה בעילום שם מוחלט. אינני רוצה שמישהו ידע על תרומתי, ובוודאי שאינני מעונין ששמי ינצח בספר.
והאיש משתאה, מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו.
שב האיש לראדין, נתן ביד החפץ חיים את מלוא הסכום להדפסת הספר, ובתוך זמן קצר יצא לאור "ספר מצוות הקצר". כעבור כמה שנים, אותו מקורב שהיה שליח מצוה להדפסת הספר עלה לארץ ישראל וזכה להקים בה את ביתו.
באחד הימים ישב האיש במרפסת ביתו והנה הוא רואה את הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל פוסע על המדרכה שליד הבית, באותם ימים היה הרב ז'ולטי אברך צעיר ותלמיד חכם מפלג. בצעירותו יצא שמו כעילוי גדול, ממצויני ישיבת חברון, ובהגיעו לפרקו השתדך עם בתו של רבי ירחמיאל וקסלר, גביר עשיר ממוצא אמריקאי, שנודע במעשי הצדקה והחסד הרבים שלו.
כשראהו מן המרפסת סימן האיש לרבי בצלאל שיואיל לסור לביתו.
עלה רבי בצלאל לביתו של אותו מקרב של החפץ חיים ותהה לשם מה קרא לו. אמר לו האיש: שב ואספר לך. סיפר האיש לרבי בצלאל את קורות כל אותו מעשה בהיותו משמש שליח מצוה למציאת תורם להדפסת "ספר מצוות הקצר" של החפץ חיים.
תהה רבי בצלאל: ומה כל זה קשור אלי?
השיבו האיש: אותו יהודי אמריקאי שפגש אותי ברציף הרכבת כדי להזהירני מפני כשרות הרפורמים וארחני בביתו בנדיבות לב, ואשר זכה שספר מצוות הקצר של החפץ חיים יצא בזכותו – הוא החותן שלך, רבי ירחמיאל וקסלר! האם אינך יודע על כך? האם חותנך לא סיפר לך על כך?
– לא! מעולם הוא לא סיפר על כך מאומה.
נסע רבי בצלאל לביתו של חותנו והסתקרן לדעת: האם נכון הסיפור ששמעתי עליכם אודות תרומתכם להדפסת "ספר מצוות הקצר" של החפץ חיים?
רבי ירחמיאל נסער: זאת מנין לך?
– פגשתי בר' פלוני אשר מעיד על עצמו שנשלח על ידי החפץ חיים לאמריקה כדי לגייס את התרומה להדפסת הספר.
כששמע רבי ירחמיאל את הדברים, לא יכול היה עוד לעצור את סערת רגשותיו והוא פרץ בבכי מר, חתנו רבי בצלאל ניסה להרגיעו אך לשוא. כששבה אליו רוחו קמעה, פנה רבי ירחמיאל אל חתנו בקול שבור ואמר: רבי בצלאל, אתה הרי יודע כמה צדקות נתתי בימי חיי, אבל איזה ערך יש לכל זה, הלא הכבוד הרב שקבלתי על כך נגס בזכויות שלי: אם היה איזה מעשה שהיה כולו לה', נקי לגמרי, הרי זו אותה תרומה שתרמתי להוצאת ספרו של החפץ חיים זכותו תגן עלינו. והנה עכשיו, בבת אחת, גם את הזכות הזאת נטלו ממני, ולא אבכה?!
(מתוך 'הגדה של פסח' ומתוק האור)