"כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדו חסד והזכרתני אל פרעה" (מ, יד)
אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו – זה יוסף, ולא פנה אל רהבים, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתווסף לו שתי נשים (בראשית רבה פרשה פ)
לכאורה קיימת סתירה בין תחילת המדרש לסופו, בתחילה נאמר שבעל הבטחון האמיתי הוא יוסף, ובסופו מובא שיוסף נענש על בקשתו משר המשקים בשתי שנים נוספות. נשאלת השאלה: האם יוסף הינו בעל בטחון אמיתי או לא?!
ה"מגיד מדובנא" כותב (משלי יעקב וישב נט) שהקב"ה טבע בעולמו שהאדם יצטרך לעשות השתדלות מסוימת על מנת להגיע להשגים בכל תחום, אולם לא כל השתדלות הינה מותרת.
משל למה הדבר דומה?
שר גדול העניק במתנה למקורבו עיירה קטנה מתוך מכלול העירות שהיו בסמכותו, ואת מיסיה היה אותו מקורב משלשל לכיסו, בפקודת השר.
באחד הימים החליט השר להעניק לאחד מנתיניו הרבים זכות ישיבה ללא מס בכל הערים הרבות שתחת שליטתו, הלך הלה, בדק ובחן את הערים השונות, ולבסוף בחר להתיישב לו בדיוק באותה עיירה שניתנה במתנה לאחד ממקורבי השר.
חלפו ימים, האיש ישב בשלווה ובנחת במקומו החדש, והנה הגיעו גובי המס לגבות ממנו את חובו, בביטחון שלף האיש מכיסו את אישור השר הפוטר אותו ממס וסירב לשלם. אך הממונה במקום אמר לו: הסכלת לבחור, ויכול היית לשבת בכל מקום אחר באחוזות השר ולא לשלם כל חייך מיסים, מדוע אפוא בחרת דוקא במקום שכבר איננו נתון ברשותו של השר הגדול, כי אם נתון לי כמתנה למשך כל חיי?!
אדם אינו יכול להימלט מן ההשתדלות – מבאר המגיד – אך יכול הוא לבחור באמצעים שונים לעשות זאת.
אם בטחונו בבוראו שלם, הוא בוחר לעשות את השתדלותו דרך אלו שעומדים תחת רצון הבורא וכפופים להוראותיו, והם דרכי הטבע ובעלי החיים. אולם אם בטחונו אינו מושלם, הוא עושה את דרכי ההשתדלות עם בני אדם, בעלי בחירה חופשית, אשר אינם מקיימים את רצון ה', ואז נראה, כביכול, שכאשר הצליח להשיג את מבוקשו באה הצלחתו מכוחם, חלילה, ולא ישירות מן הבורא.
זו היתה הטענה אל יוסף: אמנם מותר היה לו לעשות השתדלות, אולם מדוע פנה אל בני אדם, אשר כאשר הם עוזרים, ניתן לתלות את ההצלחה בהם?!
ה"חזון איש" כותב ב"אמונה ובטחון": "אם כי עקרי הבטחון מחובת הלב, ומסתעפים ממנו מצוות מעשיות, כחובה של מניעה מפעולות נגד חברו, יש בזה גם גדרים ופעולות של השתדלות המותרת, ולפעמים הביטחון מתנגד להשתדלות… והנה נתחייבנו לדון במחשבתנו כל פעולה ופעולה טרם עשייתה, אם היא מסכמת עם מדת הביטחון. וחז"ל אמרו במדרש רבה מקץ, כי השתדלותו של יוסף הצדיק לבקש משר המשקים 'והזכרתני', היתה כזלזול במידת הבטחון…".
את הסתירה בדברי המדרש המתייחס בתחילתו אל יוסף כבעל בטחון, מיישב ה"חזון איש" באמרו שיוסף ידע כי אין הצלתו תלויה בהשתדלות, אלא הכל מיד ה'. אבל היות וידע כי חובת השתדלות מוטלת על האדם, ואין לו לסמוך על נס, הוא חייב את עצמו לבקש משר המשקים את בקשתו.
ואם כך – מדוע נחשב לו הדבר כחטא? הלא השתדלותו היתה מוכרחת, והזדמנות פז נקרתה לפניו עם התרקמות הקשר עם שר המשקים?
על כך ממשיך ה"חזון איש" ומבאר: "לפי תכונת הרהבים, אין בטבעו לזכור ולהיטיב, אין ראוי המעשה הזה רק מתוך יאוש".
הרהבים, שהם השרים השחצנים, אינם מקור מתאים לבקשתו מעין אלו… לא איכפת להם מאיש, שקועים הם כל כולם במרדף אחר יוקרתם ואחר כבודם, מבלי שיתנו דעתם אל האנשים שמסביבם, כפי שהעולם נוהג לומר: לפני בחירות, הקירות (מודעות התלויות על הקירות) מדברים אל העם, לאחר הבחינות, העם מדבר אל ה"קירות"…
כדי להשיג פרנסה מוטלת על האדם חובת השתדלות, אך זו צריכה לבוא לידי ביטוח אך ורק בביצוע מעשים הגיוניים עבור השגת הפרנסה, ולא בפעולות הנעשות לאחר יאוש מוחלט. לדוגמא: יציאה לעבודה נחשבת להשתדלות הגיונית וסבירה, ולעומת זאת קנית כרטיסי הגרלה, אשר סיכויי הזכיה בהם אפסיים, אינה נחשבת כמעשה השתדלות מתקבל על הדעת.
משום כך נתבע יוסף על כך שפנה אל שר המשקים בבקשת עזרה, אילו היה פונה לאדם רגיל, היתה זו השתדלות הגיונית, אולם פניה אל שר הרי היא בגדר של מעשה יאוש. "אין לבוטח לעשות כמו אלה", מסיים ה"חזון איש", "ואין פעולה זו מפעולות החובה, ויש במעשה זה, כעין זרית אבק על זוהר האמונה והבטחון, ואחרי שאינה חובה, היא אסורה! וכוונת חז"ל היא על הפעולה, ולא על מידת הבטחון של יוסף, חלילה!"
ההשקפה היהודית על חגיגות ימי הולדת
ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו (מ, כ)
יום הולדתו של פרעה הינו המקור היחיד בתורה לחגיגות ימי הולדת… ולא מצאנו על פי השקפת היהדות שום שמחה מיוחדת ביום הולדתו של אדם.
בספר "הצדיק הרב שלמה" אודות רבי שלמה בלוך, מתלמידי ה"חפץ חיים", מסופר כי רבי שלמה שלל מכל וכל את השמועה שה"חפץ חיים" עשה סעודה בהגיעו לגיל שבעים, ואחר כי זהו שקר גמור, שכן זו לא היתה דרך עבודתו של ה"חפץ חיים" ולא דרכה של היהדות.
כששאלוהו האם שמע אי פעם מפי ה"חפץ חיים" על גילו, ענה שה"חפץ חיים" היה מקפיד מאד שלא לדבר על כך כלל.
בעל ה"אדרת" כותב הקשר לכך: "אכן בכל לבי כעסתי על המברכים, שברכוני ליום הולדתי לשמחני בו. ומרגלא בפי מעודי, שלא מצאנו שמחת יום הולדת בספרינו הקדושים רק בלידת פרעה בלבד, ודבר זה אינו לרוח עם קדוש המקובל אצלנו. והרי נוח לו שלא נברא משנברא, ואם כן למה שנשמח ביום הולדתנו, בטרם ידענו שהועלנו בבריאתנו?!"
ולאחר מכן הוסיף: "רק צדיקים יכולים לשמוח כדבר התוספות (עבודה זרה ה ע"א) אבל מה אנו ומה חיינו ומה מעשינו ומה צדקותינו?!"
כמו כן – ממשיך הכותב בספר "הצדיק רבי שלמה" – הורה ה"חפץ חיים" להימנע מפרסום גדול על טובותיו המרובות של הקב"ה, וכך הורה לעשיר אחד, שהזדמן להתארח בביתו, והבחין כי הלה ערך סעודה גדולה, שבה התבטא כי ה' ברכו בכל טוב, ומאומה לא חסר לו.
אם רוצה אתה להודות להקב"ה – אמר לו ה"חפץ חיים" – עליך להודות לו בינך לבין עצמך ולא באזני אחרים.
ואכן, לא חלפו ימים רבים, ובאו חיילים ובזזו את כל רכושו, כשבמנוסתו הוא נוטל מספר שטרות חסרות ערך.
שכן כך כותב בעל ספר החסידים (סימן תקל) וז"ל: "ויש בעבור דברי פה בגאות, שנאמר ה' מוריש ומעשיר, וכתיב 'אל תרבו תדברו גבוהה יצא עתק מפיכם'".
כגודל התפילה כך גודל הישועה
יהודי בא לרבו ושפך לפניו את לבו – כל השנה פרנסתו דחוקה ביותר, אולם עתה הגיעה בתו לפירקה ולרש אין כל. השדכנים רוצים לשמע ממנו על התחייבות כלשהי, והוא אינו יודע לשית עצות בנפשו. איר יכול הוא להתחייב ע ל הוצאה נוספת, כבדה כל כך, מתוך ארנקו הריק.
יעץ לו הרב ללכת ולהתפלל בכותל המערבי. אין ספק כי תפלה במקום שמעולם לא זזה שכינה ממנו, תועיל לו.
קיבל היהודי את הדברים ומיהר להגיע לכותל. שם נעמד להתפלל בדביקות ובהשתפכות הנפש. הוא הרטיב את ספר התהלים בדמעות רותחות, ובמשך שעה ארוכה עמד והתחנן אל הקב׳׳ה שיושיעו מצרותיו. בדבקותו לא הבחין באדם העומד מאחוריו ואינו מסיר את מבטו ממנו, כשמרגע לרגע הולכת וגוברת התרגשותו מתפילתו ובכיו קורע הלב של האיש שלפניו.
כשסיים האיש את תפילתו ופסע לאחוריו, נגש אליו, טפח קלות על שכמו, ובקש לדעת על מה ולמה הוא בוכה כל כך. סיפר לו הלה את כל צרותיו, ותאר את חסרון הכיס הגדול שעמו מתמודד הוא תמיד, וכעת רק גדל.
שמע בן שיחו את הבעיה, שלף מכיסו פנקס המחאות ורשם לו סכום גדול ביותר, המכסה את כל הוצאות החתונה, ומותיר לו בשפע גם עבור שאר ההוצאות. הודה לו המקבל על טוב לבו, ומיד הפך פניו להודות ולהלל לה׳ יתברך שהושיעו במהירות גדולה כל כך כשחזר לרבו וסיפר על קורותיו בהתרגשות גדולה, נכח בין השומעים גם חבירו, בעל מצב דומה. הלה הפך במחשבתו והחליט לעשות גם הוא כמעשה חבירו – ילך לכותל, יתפלל בכל כוחו, ומי יודע, אולי גם הוא יזכה שעשיר גדול יעמוד לצידו, ויטפח ע ל שכמו, וירשם לו צ׳ק מכובד?…
הוא הגיע לכותל, עמד ליד האבנים, התפלל, ובכל רגע חשב ־ אולי עכשיו יטפח מישהו? אולי עכשיו יגש אלי אדם? ופתאים זה קרה. מיודענו לא האמין שהדבר אכן קורה לו, אולם מאן דהו טפח על שכמו. בבירור חש בידו הנוגעת בכתפו. הוא הסתובב לאטו , משתדל להסתיר את החיוך בזויות פיו, ואז גילה את הטופח ותוחלתו נכזבה – קבצן עני עמד לפניו, ופשט ידו לצדקה באמרו ׳צדקה תציל ממות׳. האכזבה היתה קשה. בבת אחת נפל ממרום הדמיון על הכסף הרב שיקבל, אל הבור העמיוק של המציאות הקודרת.
שבור ורצוץ שב אל רבו ושח לפניו את כל המעשה. הוא סיים בכאב: ״מאי שנא ביני ובין חברי?!׳׳
ענה לו הרבי בפקחותו: ״חברך נסע לבקש ולהתפלל להקב״ה שישלח לו כסף, ואכן שמע ה׳ לתפילתו ושלח לו עשיר שיטפח על שכמו ויתן לו הרבה כסף. אתה, לעומתו, נסעת כדי לקבל טפיחה על השכם, ואכן -קבלת את רצונך!״
ללמדנו, שכגודל האמונה, כזו גודלה של הישועה!…
(מתוך מתוק האור – שבת, ובראשית)