- בהלוויית הרמ"א בל"ג בעומר אמרו עליו הספדנים ל"ג שבחים
רבנו הרמ"א נפטר ביום ל"ג בעומר. בספר 'מעשה הגדולים' מסופר, שבהלוויתו אמרו הספדנים שהוא חי ל"ג שנים, וחיבר ל"ג ספרים, ונפטר בשנת ל"ג למאה הרביעית (שנת ה' של"ג), וביום ל"ג בעומר – ולכן רצו לספר עליו ל"ג שבחים, אך מצאו רק ל"א, והכריזו שכל מי שיודע שבחים נוספים יבוא ויאמר, ואכן לבסוף מצאו עוד שני שבחים והושלם המנין לל"ג.
- הט"ז פוסק הלכה על פי עדותו של זקן שהשתתף בהלוויית הרמ"א
הט"ז (אורח חיים סימן ת"כ) כותב, כי שמע עדות מפי זקן אחד שהיה בקראקא בשנת של"ג ביום ל"ג בעומר, בפטירת הרמ"א, שהיו מסופקים אם לומר צידוק הדין, ועמד אדם חשוב והעיד כי שמע מפי הרמ"א שיש לומר צידוק הדין על אדם חשוב, ומיד אמרו כולם בקול רם צידוק הדין. וממעשה זה פוסק הט"ז הלכה לנהוג כן.
- האם המסורת על כך שהרמ"א חי ל"ג שנים השתרשה בטעות?
לעומת המסורת האמורה על פטירת הרמ"א בשנת של"ג, ושחי ל"ג שנה – וכן כתב גם החיד"א בספר שם הגדולים שבנו רבי אברהם ראה חקוק על מצבתו – יש אומרים שהרמ"א נפטר בשנת של"ב, וחי קרוב ל-40 שנה. אלא שמתוך שידעו שנפטר בל"ג בעומר ומנו עליו ל"ג שבחים, הוסיפו במהלך השנים בטעות שנפטר בשנת של"ג וחי ל"ג שנה.
- הדרשה השנתית של גאב"ד קראקא בל"ג בעומר בה יישב את פסקי הרמ"א
מנהג היה בפולין שבכל שנה ביום ל"ג בעומר התאספו המונים והשתטחו על קברו של הרמ"א בקראקא באמירת תהלים, תפילות, ומתן צדקה לעניים. גאב"ד קראקא, בעל ה'מכתב סופר' (בנו של החת"ס) היה נושא באותו יום דרשה גדולה, בה היה מיישב בפלפולו דברי רמ"א מוקשים שהפוסקים הניחו אותם בצריך עיון.
- הרמז בכך שיום ל"ג בעומר חל בפרשיות אמור, בהר או בחוקותי
לאחר פטירת רבי שמעון סופר והתמנות בנו רבי בונים סופר על כסאו, אמר שנה אחת בדרשתו ביום ל"ג בעומר, כי ל"ג בעומר יחול לעולם באחת מהפרשיות – אמור, בהר, בחוקותי. ללמדך, שדברי 'אמֹר' – דהיינו רמ"א בהיפוך אותיות – התקדשו אצלנו כמו החוקים שנמסרו לנו בהר סיני.