פעם הגיע הרה"ק מטאהש זי"ע עם כמה מחסידיו לבקר את מורו ורבו מימי בחרותו ה"ה הרה"ק ה'ויחי יוסף' זי"ע מפאפא אשר התגורר בבארא פארק. במהלך הביקור פנה הרה"ק מפאפא אל ה'פמלייה' שנלוותה אל הרה"ק מטאהש, והחל להפליג בשבחו של רבם, אשר כבר בהיותו תלמיד בישיבתו בשנות נעוריו הפליג בהתמדתו העצומה בלימוד התורה ונודע ביראתו הגדולה.
בסיום הביקור אמר הרה"ק מטאהש למשמשו שברצונו לעלות בזו השעה לבקר אצל ראש ישיבה פלוני. והנה אותו רה"י היה תמיד מוכיח את הרה"ק מטאהש על שאינו מקפיד על זמני התפילות (לגודל עבודתו בקודש והכנותיו המרובות קודם התפילה), על כן לא רצה הגבאי שיבקר הרבי במעונו, וניסה להניא אותו בטענה שהרבי עדיין לא התפלל. אולם הרה"ק עמד על שלו, וילכו יחדיו.
כאשר נכנסו אל הבית החל רה"י לקיים 'מצוות תוכחה', ובתוך הדברים אמר להרה"ק: "בוודאי עדיין לא התפללת…" והשיב לו הרבי ב'הן'.. הרבה רה"י לגעור בו על 'זלזולו' בתפילה, וכיצד הוא הוא מבקר אצל אנשים בטרם התפלל.
לאחר שיצאו משם אמר הרה"ק למשמשו: הנה כשהייתי אצל מו"ר מפאפא זכיתי למידה יתירה של כבוד, על כן חיפשתי אחר 'בזיונות' כדי להשוות את כף המאזניים…
אין אנו במדרגתו של אותו צדיק נשגב, ולא באנו להורות לחפש אחר הבזיונות, אדרבה, מתפללים בכל יום אל תביאנו לידי בזיון, אך זאת נשים אל לבנו כי הכל בחשבון ובמשקל, וממילא מי שבאו עליו יסורים, ידע שבקרוב 'ישוו' את ה'חשבון' במידה טובה ומרובה, ואם ספג בושות וחרפות ידע שסוף הכבוד לבוא.
וכה היה מעשה אצל הגה"צ רבי יצחק טוביה ווייס גאב"ד ירושלים ת"ו זצוק"ל, בהיותו מכהן כ'דיין' בק"ק אנטווערפן יצ"ו. לפי המנהג הנהוג שם, בכל 'סידור קידושין' מתכבד ה'מרא דאתרא', ואם הרב אינו נמצא בעיר אזי לוקחים אחד מהדיינים לפי הסדר. והנה אחד מתושבי העיר עמד להשיא את בנו והזמין את הגרי"ט זצ"ל לסדר חופה וקידושין, והיה זה שלא כפי הסדר, אלא שהגרי"ט לא היה מונח ראשו ורובו בעסקי כבוד, ולא היה בקי בהלכות ה'סדר', ונענה להזמנה.
קצף עליו רוגזו של אחד מה'בעלי-בתים' שהיה מקורב לאותו דיין ש'נגזל' ממנו הכבוד, ופתח פיו בדברי גידופין כנגד הגרי"ט באמצע ביהמ"ד לעיני כל הקהל על ש'גנב' את הסידור קידושין לעצמו, וגידף וחירף עד ש'אזיל סומקא ואתי חיוורא'. אמנם הגרי"ט קיבל בדומיה את כוס הבזיונות ולא הגיב מאומה, ומיד החל את סדר לימודו.
כעבור זמן מה, בשעה תשע וחצי התקשרו לבית הרב ורצו לדבר עמו, אך הוא לא רצה להפסיק את ה'סדר' הקבוע לו ורק כעבור מחצית השעה ענה, והיה זה טלפון מהנהלת 'העדה החרדית' שביקשו להטיל עליו את אדרת הרבנות בעיה"ק ירושלים… ושמעתי מיודעי דבר, כי ה'החלטה' למנותו הייתה ממש באופן נפלא מבינתם, כי ה'הנהלה' התכנסה לדון אודות מינוי רב אחר, ובתוך הדברים נמנו וגמרו הכל על הגרי"ט, והיה זה ממש באותו הזמן בו קיבל את הבזיונות באהבה ובדומיה.
(באר הפרשה)