סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א:
באחת השבתות שזכיתי להתלוות לכ"ק אבי מורי הגה"צ רבי לוי הכהן רבינוביץ זצוק"ל בעל "מעדני השלחן" בקדרותא דצפרא דשבתא לבית הכנסת שבשכונת 'בתי נייטין', ניצל אבי את הדקות המועטות של ההפסקה שבין קריאת התורה לתפילת מוסף כדי לצאת לצרכיו. אך כשמיהר לחזור ולהיכנס אל בית הכנסת ראה לצערו שהש"ץ כבר החל להוביל את הספר תורה אל ארון הקודש.
הוא תפס מהר את הסידור לאמירת הקאפטיל (תהלים כט) "מזמור לדוד הבו לה' וגו' כנהוג בעת הולכת הספר תורה אל הארון במוסף של שבת, ולאחר מכן בהכנסת הספר תורה אמירת "ובנוחה יאמר וגו', אבל להוותו 'הפסיד' בצאתו את כל תפילת "יקום פורקן"…
ליבו כאב, הן על ה'יקום פורקן' שחמק לו כך ממנו, והן על ה'מי שברך' שתקנו לנו הגאונים תיכף לאחריו… אבל, כל הפסד ניתן להשלימו, גם לאחר התפילה. וכך, על אף שנערכה באותה שבת שמחת 'קידושא רבא' לכבוד הולדת נכדתו, והקהל כבר התפזר לשמחת הקידוש ולסעודתא דעתיקא קדישא, לא מיהר אבי מורי זצ"ל, אלא התיישב לו בנחת על מקומו, פתח שוב את סידור התפילה והחל לקרוא מתוכו ביישוב הדעת ובמנוחה את תפילת 'יקום פורקן', הן את הקטע הראשון שתקנו הגאונים: "למרנן ורבנן חבורתא קדישתא, תלמידהון ותלמידי תלמידהון, ולכל מאן דעסקין באורייתא", והן את הקטע השני, שנתקן עבור "כל קהלא קדישא רברביא עם זעריא", יחד עם ה'מי שברך' שלאחריו עבור "כל הקהל הקדוש הזה עם כל קהילות הקודש" וכו'.
את הכל קרא בנעימה ובנחת כמונה מעות, וכשסיים סגר את הסידור ונשקו באהבה, ורק לאחר מכן התפנה לצאת לשמחת הקידוש ולסעודת שבת קודש.
טיב מעשיות כאלו ושכיוצא בהם, נקראים בפי העולם: "סיפורים קטנים על אנשים גדולים"… ללמדנו דרכי חיים, להיזהר ולהקפיד אף על "מצוות קלות שאדם דש בעקבו", כדוגמת השלמת תפילת יקום פורקן.
*
עוד בעניין זה מספר גם הרב יעקב ישראל קניבסקי שליט"א, נכדו נאמן ביתו של מרן הגר"ח זצ"ל (מגזין 'במה'):
כשהקימו את הגשר מביתו של רבינו לבית הכנסת 'לדרמן', שמח על כך מאוד והלך להתפלל דרך הגשר. והנה בסיום התפילה ראינו שרבינו פונה ליציאה הרגילה בבית הכנסת לעבר המדרגות. חשבנו, אולי הוא שכח שיש גשר חדש, והזכרנו לו שיש את הגשר החדש לחזור משם לבית.
אמר רבינו: "אני זוכר שיש גשר, אבל אני לא רוצה לחזור מהפתח שדרכו הגעתי, כי יש הלכה שצריך להיכנס לבית הכנסת מפתח אחד ולצאת מפתח אחר, והגשר זה אותו הפתח". למרות שניסינו לשאול שוב, רבינו לא היה מוכן לשמוע על שום ויתורים, וכך בכל תפילה היה נכנס מהפתח של הגשר ובסוף התפילה היה חוזר מהמדרגות, עד שסידרו מהגשר שני פתחים, אחד שימש לכניסה לבית הכנסת והשני ליציאה.
לא היו ויתורים ולא עיגולי פינות וקיצורי דרך בהלכה, כל זאת על אף גילו המבוגר ושקשתה עליו ההליכה והעליה במדרגות, כאשר ההלכה אומרת כך צריך לעשות, כך עושים ללא שום פשרות וחיפוש של קולות.
ועוד בעניין דקדוק ההלכה אצל רבינו: הייתי אצלו כמה פעמים בלילה בעת שהיה חלש מאוד. הבאתי לו משהו לטעום והוא ביקש לקום מהמיטה. אמרתי לו: סבא, צריך קצת לנוח, סבא עוד לא נח היום כלום. אמר לי רבינו: "לא, אני רוצה לקום". עזרתי לו לקום, הוא לקח את ההליכון והלך בחדר סיבוב של ד' אמות וחזר למיטה, מפני שכתוב בהלכה שלאחר שאוכלים, לפני שהולכים לישון, צריך ללכת ד' אמות. לא משנה שקשה לו, או אין לו כח, הוא חלש או עייף מאוד, אם יש כזאת הלכה, מקיימים אותה בלי שום תירוצים.