"ושמרת משמרתו וחוקותיו" (יא, א)
במשך השנים שבני הרב מאיר דוב שליט"א למד בישיבת מיר בארץ ישראל, זכה להסתופף רבות בצילא קדישא של מרן הגאב"ד מרן הגה"ק רבי יצחק טובי' ווייס זי"ע, ובמיוחד בעת סעודת רעוא דרעוין מדי שבת בשבתו, ואף התלווה אליו אחר מעריב ל"הבדלה" בביתו נאוה קודש. ואף אני בשהותי בארץ ישראל, זכיתי כמה פעמים להסתופף בסעודה שלישית אצל מרן הגאב"ד זצ"ל.
האמת הוא, שהגאב"ד לא ערך "רעבישע שלש סעודות", אכן השתתפו אצלו בסעודה שלישית קהל נכבד, אבל לא היה שם פארענצ'עס ולא היה שם דוחק גדול, כמו"כ היה אומר דברי תורה ואמרים נעימים בטוב טעם ודעת, אבל לא היה "א וועלט'ס מגיד".
עם כל זאת הגאב"ד משך אצלו אנשים הרבה שהיו קשורים אליו בעבותות של אהבה, ומה שמשך אותם הוא "עצם המציאות שלו!" כשעמדו במחיצתו, הרגישו שעומדים במחיצת אדם גדול וטהור, א ריינער מענטש! הרגישו טוהר ורוממות! נקיות בכל התחומים, תורה יראת שמים ומדות טובות אידישקייט ואהבת ישראל! כשעמדו בד' אמותיו הרגישו שהשכינה חופף עליו כל היום, כל כולו תורה כל כולו יראה כל כולו אהבת ישראל וכל כולו מדות טובות עד להפליא!
מצד אחד היה הגאב"ד שפל ברך ועניו אמיתי, אבל מאידך היה לו עזות דקדושה, והיה תקיף בדעתו כשהיה מדובר בדברים שבקדושה.
***
מספרים סיפור נורא הוד, בישיבת 'שניידער' בלונדון, למדו הרבה בחורים מובחרים ביותר, שהיה להם עתיד להיות מגדולי הדור. פעם נכנס שם לישיבה בחור אחד שהיה חלש, הוא היה קשה קליטה, ולא הבין את לימודו על בורייו.
כשביקשו מנהלי הישיבה מהבחורים שיואילו להקדיש מזמנם עבור הבחור החלש, הצטדקו שאין להם זמן להתעסק עם הבחור, באמרם שהם צריכים ללמוד לעצמם – וחבל על הזמן שלהם – הם צריכים לצמוח לגדולי הדור, וכל שניה יקרה מפז.
ברם בישיבה שם היו שני בחורים, שהם כן הסכימו להתמסר אליו ביותר, והם למדו עמו בכל פעם שהיה להם רגע פנוי, והבחור מצידו השקיע מאוד וישב בשקידה נפלאה ושינן כל מה שהוא לומד בהתמדה גדולה, עד שעם הזמן נפתחו לו מעיינות החכמה, והתחיל כבר בס"ד להבין מעצמו, ועלה ונתעלה לדרגה גבוהה – אודות לשני הבחורים האלו טובי הלב – שנתנו משלהם עבור הבחור.
לימים ראו דבר נפלא מאוד, מ"כל" אותם הבחורים שהתנערו ולא רצו ללמוד עם הבחור מפני שהם צריכים להיות "גדולי הדור" – מהם – כמעט אף אחד אינו יודע, הם נשארו עלומים בשמם וזכרם לא נשאר עמנו, אולם שני הבחורים הללו ש"לא" חסו על זמנם – הם זכו וצמחו לגדולי הדור בדורינו – הלא המה הגאונים הגדולים מרן גאב"ד ירושלים רבי יצחק טוביה ווייס זצוק"ל, ויבלחט"א מרן ראב"ד ירושלים רבי משה שטרנבוך שליט"א!…
סיפר לי בני הרב מאיר דוב שליט"א, מה שסיפר לו הגאב"ד זצוק"ל בעצמו לפני כמה שנים, בעת שלמד בישיבת מיר בארץ ישראל – והיה מסתופף הרבה בצילו (ובמיוחד בעת רעוא דרעוין מדי שבת בשבתו), והתלווה אליו הביתה במוצש"ק להבדלה) – וכך סיפר לו הגאב"ד:
יום אחד נכנס אלי משגיח מאחת הישיבות, ואמר לי שהוא רוצה לזרוק איזה בחור מהישיבה, וביקש את הסכמתי. המשגיח אמר לי את כל הצדדים למה הוא רוצה לזרוק את הבחור מן הישיבה, ואילו אני – אומר הגאב"ד – התעקשתי שאין זו סיבה מספקת לזרוק בחור מישיבה.
כששמע המשגיח את דבריי, הוא התרגז עלי והגיב "א ישיבה איז נישט קיין שפיטאל" ['ישיבה' היא לא בית חולים]…
מספר הגאב"ד, כששמעתי את דבריו, הייתה לי סייעתא דשמיא נפלאה, ומיד נזכרתי בסיפור שאירע לפני כחמישים שנה, וסיפרתי להמשגיח את הסיפור הזה על אתר, וכך סיפרתי לו:
לפני כחמישים שנה הגיע אדם גדול לגייטסהעד (הגאב"ד הזכיר את שמו של הגדול הזה) ונשא מדברותיו, ואני השתתפתי בדרשתו, וכך התחיל הלה את דרשתו, "א ישיבה איז א האספיטאל" (hospital) [ישיבה היא בית חולים]…
ממשיך הגאב"ד לספר: כשסיפרתי למשגיח את הסיפור הזה, חוורו פניו עד למאוד. הסתכלתי עליו כמה רגעים, ושאלתי אותו מה הוא אומר על זה, והשיב לי המשגיח, שהוא תלמידו של האדם גדול הזה…
שאלתי אותו – אומר הגאב"ד – "נו! מה יהיה עכשיו?", השיב המשגיח, "אני לא אזרוק את הבחור מהישיבה"…
***
סיפר הג"ר דוד ברגמן שליט"א אחיו של בעל המחבר ספר "רבינו הגדול אמרו" – סיפורים ועובדות שסיפר כ"ק מרן גאב"ד ירושלים זצוק"ל על גדולי ומאורי הדור שהיה לו עמם קשר – ביניהם ראשי ישיבות ואדמורי"ם גדולים ומפורסמים – שהשמיע אותם בעיקר בעת סעודות שב"ק ובעת שיצא הגאב"ד לטייל קצת ולשאוף אויר צח לצורך בריאותו [ורובם הם ממה שרשם הנ"ל], שכשיצא לאור הספר הנ"ל, והביאוהו אל הגאב"ד שישים עינו עליו לטובה, הבחין הגאב"ד ששם הספר הוא "רבינו הגדול אמרו", וראינו שהוא נהנה מאוד מכך, ונענה ואמר "אוי איז דאס א שיינע נאמען – רבינו הגדול אמרו".
הדבר היה לפלא בעיני השומעים, שכן "רבינו הגדול אמרו" נאמר בחז"ל (מס' סוכה דף ל"ה ע"ב ועוד) על האמורא רב, והגאב"ד שהיה מיוחד במידת ענוותנותו, זה לא מתאים לו שיהנה מזה שכותבים עליו "רבינו הגדול אמרו".
אך עד מהרה הובן מה הוא שמחתו של הגאב"ד, שכן בתוך דבריו התבטא ואמר "שם הספר כל כך נכון, שכן מה שכתוב כאן בשמי הלא הם דברים ששמעתי מרבותי"… לא עלה על דעתו כלל על "רבינו הגדול" שהכוונה אליו – דברים שהוא אמר, היה לו דבר פשוט שהכוונה לרבותיו הגדולים שהוא אמר דברים בשמם…
***
סיפר לי מחותני כ"ק מרן אדמו"ר מבראד שליט"א: לפני הרבה שנים בעת שביקר הגאב"ד לראשונה בוויליאמסבורג אחר התמנותו לכהן פאר כרבה של ירושלים וגאב"ד העדה החרדית, התאכסן ברחוב ששם נמצא בית מדרשינו, והמקורבים של הגאב"ד התקשרו אלי ושאלו אותי אם לא איכפת לי ואני מסכים לתת את בית מדרשי להגאב"ד כדי שיוכל להתפלל שם שחרית בימות החול, ועניתי: מה הכוונה "אם לא איכפת לי ואם אני מסכים", הלא זה כבוד גדול בשבילי, ואין בזה שום שאלה, ואשמח מאד אם הגאב"ד יתפלל בבית מדרשינו. נמנו וגמרו שלמחרת בבוקר יבא הגאב"ד להתפלל בבית מדרשינו.
למחרת בבוקר, לאחר שהודעתי מראש לכל באי הבית המדרש והסביבה שמרן הגאב"ד יבוא להתפלל כאן בבית המדרש, יצאו כל הקהל ברחוב העיר לפני בית מדרשינו להמתין לבואו של הגאב"ד ולקבל את פניו – ואני בתוכם. ראיתי את הגאב"ד הולך ומתקרב לכיוון בית מדרשינו, והבחנתי שאין שום שינוי בפניו, הוא לא התרגש כלל ממראה מאות האנשים שעמדו והמתינו לבואו, והיה זה מחזה פלא.
הגאב"ד נכנס לבית המדרש ואני מקבל את פניו ומכבד אותו לעלות למזרח, וכיבדתי אותו לעמוד ולהתפלל אצל הסטנדר שלי ולשבת על הכסא. הגאב"ד ראה שזה הסטנדר והכסא שלי, ואמר לי שזה לא מכובד ואין זה כבוד הציבור שהרב יתן לי את מקומו… אמרתי לו שהוא צריך להבין שאינני יכול לעשות דבר כזה לשבת על מקומי כאשר הוא נמצא שם והוא ישב בצד, שכן יהיו לי על ידי זה בזיונות גדולים ויסתכלו עלי כמשוגע…
כאשר אמרתי לו את הדברים האלו, ראיתי שהאדם הזה אינו מתחיל להבין את מה שאמרתי לו ואין לו שום שמץ השגה במה שאני אומר, ואדרבה, הוא אמר לי, זה לא כבוד שהוא יושב על כסא שלי ואילו אני רב ביהמ"ד עומד מן הצד.
עניתי ואמרתי לו, שידוע שאצל תלמידי הבעל שם טוב זי"ע כבר הרגישו אורו של משיח, והיה אצלם בחינה של "ימות המשיח", והלא אמרו בגמרא (מס' מגילה דף כ"ט ע"א) שעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל, ואני מתאוה שבית מדרשי ישכון בירושלים עיה"ק, וממילא הלא כאן הוי אתרא דמר – רבה של ירושלים – ובדין הוא שישב במקום הזה. השיב לי הגאב"ד: אני הנני אונגארישער רב, ואצלי עדיין אינו "ימות המשיח", וזה שייך רק לתלמידי הבעש"ט.
עניתי ואמרתי להגאב"ד: בעצם העיר "וויליאמסבורג" הוא עיר שרוב התושבים הם תלמידים וחסידים של הגה"ק מסטמאר זי"ע, וא"כ לכל הדעות הוי אתרא דמר של הגה"ק מסאטמאר זי"ע, ובפרט שכל ההוראות והמנהגים כאן הוא כפי שיטתו ודעתו של הגה"ק מסטמאר, והוא – הגאב"ד – הלא הוא מ"מ של הגה"ק מסטמאר ויושב על כסאו ומשמש כגאב"ד העדה החרדית ורבה של ירושלים, וא"כ הוי כאן אתרא דמר. מיד כששמע הגאב"ד את דברי, התיישב על הכסא!
והנה התפעלותי היתה עד להפליא, שהנה מרגע לרגע, כמו שרגעים אחדים קודם לכן לא הבין למה הוא צריך לשבת על הכסא, אז כעת כשהוא שמע והבין מה שאמרתי לו, התיישב מיד על הכסא ללא אומר ודברים, ולא ראו אצלו שום אותות התנשאות כבוד ויקר, הוא עשה את זה כמובן מאליו ואין במה להתנשא בכך…
היה זה מדת ההשתוות באופן נפלא ביותר שלא שייך להביעו כלל, והיה זה בחינה של "מה לי הכא מה לי התם"…
אחר התפילה הביאו "לחיים" לכבוד אורחינו הגאב"ד, ובתוך דבריו אמר הגאב"ד: הלא הרב אמר שכאן הוי "אתרא דמר", שכן הנני מ"מ ויושב על כסאו של הגה"ק מסאטמאר, אז אספר דבר מה. לפני שנים ישבתי בדין תורה אחד בלונדון [וכידוע שהגאב"ד מצד אחד היה שפל ברך ועניו אמיתי, אבל מצד שני קיים כפשוטו ומשמעו את ה"לא תגורו מלפני איש"], ולאחר ששמעתי את שני הצדדים חייבתי את אחד מהם, והלה כששמע שחייבתי אותו, ולא נתפעלתי מאישיותו, התחצף נגדי ואמר לי "איר זענט א סאטמארער!" והיה זה באותם שנים של הגה"ק מסטמאר שכולם ידעו היטב על קנאותו הגדולה ומדת האמת שלו, ועל קיומו בהידור את ה"לא תגורו" – כך סיפר הגאב"ד.
אח"כ חייך הגאב"ד ואמר "ער האט גאנץ גוט געוואוסט – ער האט גאנץ גוט געוואוסט" [הוא ידע די טוב – הוא ידע די טוב]…
(מתוך נועם שיח מכון אפריון לשלמה, דברים תשפ"ב)