אני נחשב בכולל שלי לאחד המתמידים, אבל בעקבות תלאות שעוברות עליי ועל משפחתי בתקופה זו הרגשתי יום אחד שאינני יכול לפתוח גם 'קיצור שלחן ערוך', או ספר מוסר. ההרגשה הזו היתה ברורה אצלי, וידעתי שאין הדבר נובע מחמת עצלות וכיו"ב.
כמי שגדל והתחנך בישיבות הקדושות, ידעתי שאין דבר כזה שהיום אני פטור לחלוטין מעול תורה ומצוות. ידעתי בבירור שגם אם אין ביכולתי לפתוח ספר, אני מחויב לעשות את מה שאני כן יכול.
והחיוב הזה הוליד בי אושר!
ואם תשאלו לשמחה מה זו עושה? התשובה היא פשוטה: הרגשתי שלמרות שאני במצב ירוד לכאורה, אני נשאר עדיין מחובר אל השי"ת, וחובתי לעשות את מה שהוא מצוה עליי ברגע זה – והידיעה הזו עטפה אותי בשמחה. [הדבר הזה למעשה נובע גם מעצם טבעו של האדם. אדם מרגיש צורך להיות מחובר למשהו ערכי ורוחני, וברגע שתשחרר אותו מה'משהו' הזה, הוא יתפרק ויתנפץ לרסיסים. לכן, דווקא כאשר אדם יודע שאין רגע דל בעולמו, ותמיד-תמיד הוא מצוה לעשות את המקסימום האפשרי באותו רגע, זה מה שיכול להעניק לו משמעות ואושר!]
גם הבנתי על-אתר שעצם הַקְבִיעָה שאני במצב ירוד, אינה נכונה כלל, כי אם השי"ת הביאני לידי כך, סימן שזה המצב הכי-טוב עבורי, וחובתי למצות את יכולותיי נכון לרגע זה.
אימצתי את ליבי במחשבה מה אני יכול לעשות ברגעים אלה. בשלב מסוים עוד ניסיתי לפתוח את "חובת הלבבות' ב'שער הבטחון', אבל משראיתי שגם זה לא מתאים לי עכשיו, עלה בליבי רעיון.
נכון שאינך מסוגל עתה לשבת וללמוד, ובעז"ה בתוך זמן קצר יחזור הכל, ותוכל להשקיע את עצמך בעומק הסוגיות, אבל בינתיים, לעסוק קצת בחסד – הינך יכול ויכול. זה לא דורש בינתיים מאמץ עיוני. והמדובר במצווה גדולה עד למאוד. נו, אז בוא נעסוק קצת בחסד, אמרתי לעצמי.
ואז צץ במוחי רעיון מעולה מאין כמוהו: היום ההוא היה יום שרבי והשמש להטה בחוץ במלוא עוזה. החלטתי לקחת את הרכב שלי ולנסוע ברחוב רבי עקיבא ולחפש אנשים, בדגש על משפחות עם ילדים, הנזקקים להגיע למקום מסוים, ואעשה עמהם חסד ואסיעם לביתם.
אם בתחילה לא ידעתי עד כמה זה יהיה מוצלח, התברר לי עד מהרה שמדובר בקיום מצוות החסד בצורה המיטבית שלה. נכנסתי לאוטו, ניקיתי אותו היטב, וכדי שיהיה בו די מקום הוצאתי את כל הדברים המיותרים, הפעלתי את המזגן, ולפני כל פעולה כזו אמרתי שאני עושה זאת לשם שמים, ולשם מצוות-חסד (ואף הוספתי תפילה שבזכות זה יזכני השי"ת לחזור כמה שיותר מהר ללימוד), והתחלתי לחפש מצוות…
במשך שעה-שעתיים נסעתי עם הרכב, והזדמן לי לעשות 6-7 הסעות, חלקן עם משפחות ברוכות ילדים, שנכנסו לרכב הממוזג, והודו לי מקרב-לב על החסד הגדול שאני עושה עמהם.
ומה קרה בסופו של דבר? – המצוה הגדולה שזכיתי לקיים הכניסה בי סיפוק ושמחה, וחזרתי לביתי במצב-רוח מרומם. הלכתי קצת לנוח, וכשקמתי – הרגשתי שאני מסוגל עתה שוב לשבת וללמוד, ולא סתם, אלא כמו אריה… כל כוחותיי שבו אליי בס"ד, ויכולתי לשקוע בסוגיה כמימים ימימה.
אני כותב את הדברים, כדי להמחיש אצל הקוראים את הדרך הישרה שיבחר בה האדם, ואם הוא נתקל פעם במצב שבו אין לו אפשרות ללמוד, אל יאבד את מצב-רוחו ושמחתו, אלא יעשה את מה שהוא כן יכול ומסוגל לעשות.
לא לכל אחד יש רכב, אבל ברור שלכל אחד הנמצא במצב של אי-יכולת ללמוד, ניתנת אפשרות לעסוק במצוות החסד, או בכל מצוה אחרת, ואם יעשה זאת בכוונה טהורה, ולשם-שמים, הקב"ה כבר יסייע בידו לחזור מהר ככל האפשר למצבו הקודם.
בדוק ומנוסה.
(גיליון 'קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)
לא המדרש עיקר אלא המעשה
זה מזכיר את דברי הגמ' במסכת ברכות דף כח עמוד א
רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה, הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי רבי נתן בר טובי, אמר: כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא.