משנכנס אב תשפ"ב – 1953 שנה לחורבן בית שני
יום ששי – ראש חודש "מנחם אב"
הכניסה לחודש "מנחם אב"
בני אשכנז, אסורים בבשר ויין כבר מיום ראש חודש. בני ספרד אוכלים בשר ושותים יין ביום ראש חודש (כמנהגם, שאיסורם מתחיל מלמחרת ראש חודש, (השנה, כמובן, מיום ראשון ג' אב).
רחיצה לכבוד שבת השנה, ביום שישי, ראש חודש אב גם בני אשכנז, מתרחצים בחמים [ובסבון] כרגיל (משנ"ב תקנ"א, פ"ט), וטובלים במקווה חמה, לכבוד ש"ק "מסעי" כמו בכל ערב שבת קודש. אבל שלא לכבוד שבת – אסור. כמו כן, אין להתרחץ בליל שישי וכן אין היתר לבני אשכנז ללכת לים אפילו בערב שבת (דעת מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל ולכל הדעות (אף לרמ"א), בשבת זו – לובשים בגדי שבת כרגיל (שעה"צ תקנ"א, מ"ו).
"מ"ב מסעות שבפרשת "ואלה מסעי וגו' ", אין להפסיק בהם, שהוא כנגד שם הגדול של מ"ב אותיות" (מג"א תכ"ח, ח מ"ב, כ"א ופסקים ותקנות הגרע"א, ט). וכבר העירו, שבחומשים המצויים כיום בכל אתר, יש הפסק ל"שני" באמצע המסעות, וכאמור, יש להמשיך עד שלישי ולעשות הפסקה נוספת לאחר מכן. בסיום קריאת הפרשה, אומרים הציבור "חזק חזק ונתחזק" והקורא חוזר ואומר, אבל העולה לתורה לא יאמר – משום הפסק בין הקריאה לבין הברכה (לוח לא"י – ויחי) ההפטרה: "שמעו דבר ד' וגו' ומוסיפים הלא מעתה קראת לי אבי, אלוף נעורי אתה" (ירמי' ב, ד- בכ"ח וג, ו)
בהבדלה: מבדילים על יין: בני אשכנז – אם יש קטן שהגיע לחינוך לברכות (5) אך אינו יודע מביטול ניסוך היין (יעב"ץ) – בערך גיל 8. יאמרו לילד לכוון לצאת בברכה וישתה הקטן (לא קטנה). אין כזה ילד ישתה ילד לפני בר מצוה. אין כזה ישתה המבדיל בעצמו. ומרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל אמר לי כיון שלא ברור באיזה ילד המדובר – נהג לשתות בעצמו. בני ספרד: שותים בעצמם כרגיל – ככל שתייה של מצוה המותרת לדעת השו"ע.
הערה: יש שפושטים את בגדי השבת מיד לאחר ההבדלה (קרא עלי מועד ד, הערה כ"ב) והעיד הגר"ח קנייבסקי זצ"ל שכן נהג החזו"א. אמנם, מו"ר הגרש"ז אויערבך זצ"ל הורנו בישיבת קול תורה שאין לרוץ בדחיפות להחלפת בגדי השבת שלא להיראות כ"בורחים" מן השבת.
מנהגי אבלות – משנכנס אב תשפ"ב
"משנכנס אב ממעטים בשמחה"
"ממעטים בשמחה" – האם אין שמחים כלל ? לדעת משנ"ב עפ"י המג"א ודעת התוס' – "אין שמחים כלל". אמנם, לדעת רוב הפוסקים ממעטים רק בדברים שתיקנו חכמים כדלהלן, ובכל אופן ובכל עת "פיקודי ד' ישרים משמחי לב" ו"עבדו את ד' בשמחה" (פרט ללימוד תורה ביום תשעה באב עצמו). ותמיד יש לקיים את מצוות הבורא יתברך, באהבה ובשמחת הלב, בשלימות.
הכניסה לחודש אב כתב "בן איש חי" בהקדמה לפרשת דברים: "חודש זה נקרא אב, שהוא עתיד להיות אב לכל החדשים, מאחר שנעשו בו רעות, מוכרח שיהיו בו טובות מרובות יותר מכל החדשים, על דרך הכתוב "שמחנו כימות עיניתנו"
ברכת שהחיינו לדעת השולחן ערוך והאריז"ל – אין לברך ברכת שהחיינו כל ימי בין המצרים כולל שבתות. להגר"א – מותר אף בימי החול. למשנ"ב, צ"ח ושער הציון, שם. וכן בכף החיים, שם, שבשלשת השבתות – מותר. וכן דעת הגר"ע יוסף זצ"ל – ואפילו על בגד חדש. כמו כן, ראש חודש אב, לעניין שהחיינו – דינו כשבת ומותר לברך שהחיינו (שעה"צ שם עפ"י הגרע
שהחיינו על פירות העונה
א. פרי שלא יימצא אחרי תשעה באב – יניחנו לשבת, יתקלקל עד שבת – יש לברך בחול (רמ"א ומ"ב).
ב. אכל פרי חדש ולא ברך שהחיינו – לא יאכל ממנו יותר, ויאכל אחרי בין המצרים מפרי חדש אחר, ויברך בכוונה לפטור הנ"ל (כף החיים)
ג. ברך בטעות ברכת הפרי – על פרי חדש: לאבני נזר או"ח תכ"ח – יאכלנו בלי שהחיינו. לשע"ת וכה"ח – יברך שהחיינו.
ד. מעוברת או חולה ר"ל, הזקוקים לפרי החדש, מותרים בשעת הצורך לאוכלו. למשנ"ב – בלי שהחיינו. לגר"ע יוסף זצ"ל – מברכים שהחיי
מנהגים שלכל העדות מכניסת ראש חודש אב
בן ישראל שיש דין ודברים עם גוי, ישתמט ממנו עד ראש חודש אלול , כי "ריע מזליה" (שולחן ערוך תקנ"א, א)
א. איסור בנין של שמחה
1. אין לצבוע בבית, לסייד, לקשט (גבס, טפט) אפילו התחילו קודם ראש חודש (בא"ח דברים, ג). ואין שותלים נטיעות ופרחים לנוי, בגינות או באדניות (אף לא על גבי מצע מנותק ותחת גג קבוע – המותרים בשמיטה). המשך שיפוצים לצורך מגורים הכרחיים – מותרים עד תשעה באב אך לא לנוי והרווחה.
2. מותרים: תיקוני אינסטלציה, צביעה אחרי שריפה ר"ל, סיוד עקב רטיבות או עובש (קובץ מבית לוי י"ג, עמ' כ"ג). מותרת התקנת דוד שמש, סורגים, טלפון נייח, מזגן בלי הגימור הסופי (שמעתי מהגרי"ש אלישיב זצ"ל).
3. אין חותמים חוזה על קניית או שכירת דירה אא"כ בחשש הפסד או שמא יקדים אחר, ויחתמו על זיכרון דברים בלבד, ואין נכנסים לדירה חדשה אא"כ בצורך גדול כגון מחמת שכירות יקרה, ובתנאי שיקדימו הכנסת חפצים לפני ר"ח (שו"ת לבושי מרדכי א, ק"א). וברכת "הטוב והמטיב" מברכים אף בימים אלו (ביה"ל רכ"ג, ג). וכידוע, מרן החזון איש זצ"ל לא הייתה דעתו נוחה מחיפוש דירות בבין המצרים.
4. ניקוי הבית: יש להימנע בימים אלו מלנקות את הבית כרגיל (בפרט בירושלים ת"ו) אלא א"כ בשינוי, בהפחתת חומר הניקוי ובוודאי שאין להשתמש בפוליש (מבריק) ולא לצחצח חלונות ופנלים (שו"ת שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד זצ"ל ד, ד בשם הגר"ש מסלנט זצ"ל ובאורחות רבנו ד, קליג בשם מרן החזו"א זצ"ל). אמנם, במקום שיש ריבוי לכלוך – מותר, וכשהתינוקות יושבים על הרצפה, מנקים כרגיל (שו"ת התעוררות תשובה ג, ל).
ב. נגינה
אסורה נגינה, אפילו לא לפרנסה ואף לא לפני גויים, אלא א"כ נגן מקצועי שאין לו מה שיאכל (בן איש חי). העוסקים במקצועות המוזיקה – עיבוד, הלחנה, הקלטות – מותרים בצנעה. לדעת בעל אגרות משה, אין להשמיע מוזיקה, אף לא לקטנים משהגיעו לגיל חינוך (6 – 7). ונראה, שיש להימנע אף משירה בפה – אלא אם כן, לצורך התעוררות בתפילה או בלימוד או למי שסרה ממנו חדוות החיים, ובצנעה (דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל). המתפרנס מלימוד נגינה, ויש לו הפסד ממון , ואיבוד זמן הלימוד, אפשר להקל, "עד שבוע שחל בו"
ג. נסיעות וטיולים
ראוי להימנע, מנסיעות בדרכים או באמצעים שיש בהם סכנה, בפרט מטיסות שאינן הכרחיות (קובץ מבית לוי י"ג, עמ' כ"ב) פרט, לצורך מצוה או לקברי צדיקים (יום פטירת האריז"ל ה' מנ"א) או ביקור בארץ ישראל, זהירות מיוחדת, בימים אלה, בשימוש בטרמפים.
זהירות מסכנה בימי בין המצרים
כמבואר בשולחן ערוך תקנ"א ובאיכה רבה, במשך שלשה שבועות אלו שולט בשעות הצהריים "קטב מרירי" ["מקטב ישוד צהרים" (תהילים צ"א) צהרים – אותיות מיצרים]. בין השעות הרביעית והתשיעית של היום בין השעות 4:15 – 10:20 (משנה ברורה תקנ"א, ק"ב).
על כן יש להיזהר בדברים הבאים
א. אין לכעוס על הבנים והתלמידים ובוודאי שלא להכותם בשעות אלו.
ב. לא ללכת יחידי במקומות שוממים מחוץ לעיר אלא לצורך מצוה (ערוה"ש שם וחזו"א דינים והנהגות כ, ה)
ג. אין ללכת בין חמה לצל (היינו על קו בו מסתיים צל ומתחיל אור השמש, לאורכו)
ד. להימנע מפעולות כירורגיות, כולל עקירת שן, ניתוחים, בדיקות חודרניות וחיסונים לתינוקות וכדומה בשעות אלו. פרט לצורך דחוף או בדיקת סוכר וכדומה.
ה. להימנע ממסלולים ל"מיטיבי לכת" או פעולות שיש בהם סיכון. ("סנפלינג", "אומגה" וכדומה).
נישואין ושידוכין
נישואין : בני אשכנז – אין נישאים כל ימי בין המצרים. בני ספרד – בארץ ישראל נהגו להינשא עד ר"ח אב, ולא עד בכלל (שו"ת יחווה דעת א, לו) ובפרט אם כשידחו הנישואין, ידחו לזמן רב. אשכנזים המשתתפים בחתונת בני ספרד: לעניין ריקודים – מן הדין מותרים אף לרקוד (אגרות משה שם) ויש שכתב שעדיף שייצאו האשכנזים בזמן הריקודים (שו"ת מנחת יצחק ד, פ"ד).
שידוכים – מותרים לכולם, אפילו בתשעה באב עצמו (שמא יקדימנו אחר). בני ספרד – נמנעים מראש חודש מעריכת מסיבת אירוסין" ורק עושים "ווארט" (משמעות השו"ע תקנ:א ,ב בן איש חי דברים ובכה"ח). בני אשכנז – מותרים בכיבוד קל בלי ריקודים ונגינה ורק בשירה בפה (משנ"ב, ט"ז).
ה. קניות
ממעטים במשא ומתן כולל קניית חפצים, בגדים, רהיטים אפילו שאינם טעונים שהחיינו, ואפילו לצורך שימוש אחר תשעה באב, ואפילו לא עבור קטנים (שמעתי מהגרי"י פישר זצ"ל) – ובפרט לא תכשיטי זהב וכסף. אפילו לא נעלי "תשעה באב" אא"כ אין אחרים, יקנו פשוטים (קרוקס) -הגר"מ פיינשטיין זצ"ל.
קניות המותרות
א. מותרת קניית צרכי נישואין הסמוכים לאחר תשעה באב (משנ"ב, י"ד).
ב. לצורך פרנסה, מותרת אפילו קניית רכב, ולברך שהחיינו לאחר ת"ב (ברכב משפחתי מברכים "הטוב והמטיב", ברכה המותרת בימים אלו).
ג. מותר לקנות מצרכי מזון, כולל בשר שהרי אכילת בשר מותרת בשבת, ובסעודת מצוה וכו')
ד. דבר אבד, כגון שהמחיר עלול לעלות או כשישנה הזדמנות חד פעמית – מותרת (הגרי"ש אלישיב זצ"ל) ועדיף לקנות ולבוא לקחת אחרי תשעה באב.
ה. מותר להזמין רהיט ויש לקבלו אחרי ת"ב, הגיע לפני – יש לכוון שלא לזכות בו אלא לאחר ת"ב.
ו. צרכי בריאות הגוף – מותרת קניית מאורר, משקפיים, שעון, הלבשה אישית. כשאין יותר. ושמעתי מהגר"י פישר זצ"ל שעד שבוע שחל בו ת"ב עדיף לקנות לבנים וגרבים חדשים מאשר לכבס ישנים (לבני אשכנז).
ז. קניית ספרים – מותרת, כל הנחוץ ללימוד, והוא הדין ציצית תפילין ומזוזות (דעת מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל והגרי"ש אלישיב זצ"ל). ח. קניה ונתינת מתנות – כנראה מותר (לתקן שנאת חינם).פרט ליום ת"ב עצמו ואמר לי הגרי"ש אלישיב זצ"ל – "לא זר פרחים מפואר".. מתנה לבר מצוה, ברית – נחשבים כ"דבר אבד" כי אם לא יתנו כעת, אולי לא יתנו לעולם (הגר"י שורץ שליט"א). מתנה ללידה עדיף לתת לתינוק ולא ליולדת (שמעתי מהגרי"י נויבירט זצ"ל).
ו. עשיית בגדים
- אין לתפור, לסרוג, לרקום בבגד חדש, אפילו לא ייגמר קודם ת"ב (בן איש חי) איסור מיוחד בתפר או רקמה של שתי וערב (שבטלה אבן השתייה), מצוי בתיקוני גרביים. להגר"ע יוסף זצ"ל אין לעסוק אפילו לא בגזרות בבד. ויש מתירים (בצל החכמה ושבט הלוי).
- תופרת מקצועית: שנמסרה לה העבודה לפני ר"ח. מותרת להמשיך ולתפור עד שבוע שחל בו (ביאור הלכה) – אפילו במכונה ובמעשה אומן, והשנה, בזה, אף לבני אשכנז אין שבוע שחל בו תשעה באב, ומותרת עד ערב שבת חזון ח' אב אך להעביר את הבגד ללקוחה אחרי ת"ב.
- תיקונים בבגד ישן: תפירת כפתור, קרע, טלאי מותרים (כף החיים) אך אין ראוי לאגור את כל התיקונים המצטברים בשנה, לימים אלו (הגר"מ פינשטיין זצ"ל) אבל, תפירת בגד מחדש אחרי פירוק, והפיכת חצאית מצד לצד מוגדרת ככיבוס ואסורה (מרן החזון איש זצ"ל). מכפלת בבגד חדש – אסורה (כסיום בגד).
- וילונות כלי מיטה – מותר לתפור, כיון שאינם בגד. ומכל מקום אין לתלותם אלא כשיש צורך כגון: צניעות, הגנה משמש וכדומה (שמעתי מהגר'מ הלברשטם זצ"ל)
- אריגת גובלן, כיסוי חלות, שטיחונים – מותרים (שמעתי מהגרח"פ שיינברג זצ"ל) מותר לנערות במחנה קיץ לעסוק בעבודות רקמה (הגרש"ז אויערבך זצ"ל בשלמי מועד עמ' תפ"ט והליכות שלמה עמ' תכ
אכילת בשר ושתיית יין
לבני אשכנז אסורים – מראש חודש. לבני ספרד – השנה ממוצ"ש מסעי. סיבת האיסור: בטלו קורבנות, בטל ניסוך היין ולא משום אבלות (אבל ר"ל מותר בבשר ויין "תנו יין לאובד וגו'") איסור אכילת בשר כולל: בקר, עוף, ואפילו תבשיל שנתבשל עם בשר ואפילו רק מרק צח שהתבשל בו עוף – אסורים. דג ומאכלים בטעם בשר (טבעול) – מותרים. נפלה חתיכת בשר בתבשיל – יש פי שישים מותר התבשיל מותר באכילה. איסור שתיית יין כולל: מיץ ענבים, מיץ צימוקים, תבשיל או עוגה שיש בהם יין. אם טעם היין מורגש – אסורים (דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שלא כט"ז) אבל משקה בטעם יין – מותר. מותרים בשתייה: ויסקי, קוניאק, ליקר, ערק, וודקה וכדומה (לא נוסכו על גבי המזבח) מעט יין כדי להירדם כשאין כדור שינה – מותר (שדי חמד).
יוצאים מן הכלל באיסור בשר ויין
א. חולה ר"ל, מחלים, וחלוש – מותרים בבשר, ואם די להם בעוף – יעדיפו עוף (רוב הקורבנות מן הבקר).
ב. מעוברות ומיניקות – מותרות בבשר עוף עד ז' באב וכן יולדת תוך שלשים ללידה – מותרת בבשר.
ג. קטנים – לדעת המשנ"ב אין להאכילם בשר. אך הביא בשם החיי אדם – שאין להחמיר בקטנים לפני גיל מצוות, אלא בשבוע שחל בו. אף למחמירים: המנהג למעשה: שעד גיל חינוך 6-7 – אין לאסור (דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שו"ת דברי יציב לאדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל או"ח ב, רלו וחנוך לנער להגר'י בלוי זצ"ל כ"א, ה). לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל – בשר שנשאר משבת מותר לקטנים אף שהגיעו לגיל חינוך. ולגרי"ש אלישיב זצ"ל – לילדים שהגיעו לגיל חינוך (6-7) אף בנשאר משבת, אין להאכילם, רק עוף או תבשיל של בשר.
ד. הטועה וברך על בשר או יין – יטעם מעט (שדי חמד ושבט הלוי)
ה. סעודת מצוה: כל שנה, מראש חודש עד שבוע שחל בו – כל המשתתפים מותרים בבשר ויין. משבוע שחל בו – מותרים בעלי השמחה, קרוביהם ועוד עשרה וכן הנשים אם מוזמנות תמיד לשמחה כזו, אך אסור לשלוח הביתה (מ"ב, ע"ה). השנה, שיש אומרים שאין שבוע שחל בו, מותר להשתתף ולאכול בשר ויין לכל שירצה, עד ערב שבת חזון ח' אב (מ"ב ע"ז בשם המג"א).
מהי סעודת מצוה: ברית מילה (אפילו שלא בזמנה) פדיון הבן (אפילו נדחה) ובעלי הברית מותרים בכל הסעודות באותו יום (התעוררות תשובה), סעודת בר מצוה: ביום שהגדיל או כשהחתן דורש – (חיי אדם).
ו. סיום מסכת: אם רגילים לעשות תמיד סיום בסעודה. מותרים בבשר ויין (מ"ב, ע"ג). ומותרים לאכול אף אלו שלא למדו עמהם אלא שרגילים להשתתף בסעודותיהם משום רעות.
סיום לעניין זה: ספר במקרא (ישועות מלכו עשה סיום במוצאי ת"ב על איכה). מסכת משניות (לגר"ע יוסף זצ"ל אם למד שלא בעיון – יעשה לעצמו בלבד). כולל אבות דרבי נתן או מסכת סופרים אבל לא מסכת דרך ארץ (מהרש"ם). סדר משניות – אפילו לא בעיון, מסכת בבלי אן ירושלמי וכן המסיים חיבור ספר. בסיום במחנה או קייטנה – מותרים כולם בבשר (קיצור הלכות בין המצרים לגר"מ פיינשטיין זצ"ל והסכמת הגרש"ז אויערבך זצ"ל). אבל לא יוזמים "סיומים" לשם כך. הערה: לעניין טעימה ממאכלי שבת חזון – להלן עמ' 12.
איסור כיבוס וגיהוץ
לבני אשכנז: כאמור, האיסור מראש חודש. האיסור כולל: אפילו להניח לאחרי ת"ב, ואף לא למסור למכבסת גויים, כולל ניקוי יבש (אגרות משה) גיהוץ ככיבוס (הגרי"ש אלישיב זצ"ל) מותר לבעל מכבסה אשכנזי לכבס לבני ספרד, ניקוי כתם מקומי בבגד: מותר, אפילו נתלכלך לפני ר"ח, אבל רק כשאין אחר. ומותר אפילו ישנם שלשה כתמים בשלשה מקומות בבגד – כי אין בזה שמחה, והסחת דעת מהאבלות (הגרי"ש אלישיב זצ"ל). ניקוי אבק במברשת: כף החיים והחזון איש – אסרו. אבל כשהדבר נוגע לכבוד הבריות – מתירים.
יוצאים מן הכלל באיסור כיבוס
א. לכלוך שאם לא יכובס מיד, לא יתנקה מן הבגד – מותר לנקותו.
ב. התלכלכו כל בגדיו מותר לשטוף במים בלי סבון כולל גרביים לבנים (כתם מקומי מותר כנ"ל אפילו בסבון)
ג. בגדי ילדים קטנים, מותר לכבס ואף למלא מכונה: עד גיל 5-6 (דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל). והוסיף: ומה שכתב במ"ב, פ"ג "מ"מ לא יכבסו הרבה ביחד", הדבר אמור ביחס לאופני הכיבוס שנהגו בעבר, אבל בכיבוס ביתי במכונת כביסה, לא נאמרה מגבלה זו, ואף מותר לתלותם בפרהסיה, כשניכר שהם של קטנים (כל זה מדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל) כולל כלי מיטתם ומצעים (שמעתי מהגר"מ הלברשטם זצ"ל)
בגדי ילדים הגדולים יותר, מותר לכבס – רק עד שבוע שח"ב (לאשכנזים) בגד בגד, לפי הצורך. התלכלכו כל בגדי הילד ולצורך ש"ק – יש להתיר אפילו בגיל 8 (דעת הגר"ש וואזנר זצ"ל).
ד. מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר (אף לגדול) לכבס מראש חודש עד השבת (משנ"ב תקנא, כ"ט). והשנה הוא עד ערב שבת חזון (מ"ב , כ"ט). ה. כיבוס פאה (כשרה): הגרח"פ שיינברג זצ"ל הקל. לגרי"ש אלישיב זצ"ל רק אם אין כיסוי אחר משום כבוד הבריות. מותרים ריענון והתזת ספריי. ולדעת הגר"ש ווזנר זצ"ל חפיפה וסירוק בבית כסריקת שיער המותרת.
צחצוח נעליים: בשעת הצורך, מותר ללא הברקה. ולכבוד ש"ק (אף בני אשכנז) מותרים לצחצח כרגיל (שו"ת אג"מ או"ח ג, פ). ולדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל והגרי"ש אלישיב זצ"ל שלא לכבוד שבת – יש להימנע.
איסור לבישת והצעת מכובסים
לבני אשכנז – האיסור מראש חודש לבני ספרד – השנה, מותר עד שבת חזון ח' אב. האיסור כולל: מגבות, מפות שולחן, כלי מיטה. ורשאים בני אשכנז לתת לספרדים להסיר חידושם מהכביסה, עד שבוע שחל בו (כגון לנוח מנוחת צהריים עד שבוע שחל בו על סדינים שלא הספיקו האשכנזים להכין לעצמם – לפני ר"ח. לאורחים המצטערים לישן על מצעים משומשים – מותרת הצעת מכובסים (שו"ת מנחת יצחקי, מ"ד).
הכנת הבגדים
הבגדים הצריכים הכנה: בגדים עליונים מכובסים ומגוהצים, אבל בגד של זיעה: לבנים, גרביים וכן חולצה הנוגעת בבית השחי (כשלובשים גופיה קיצרת שרוולים) במקומות החמים. נהגו להקל, למי שסובל מהזיעה. להחליף למכובסים (שו"ת שלמת חיים ד, ד – גרביים ומטפחות. שו"ת קנין תורה א, קט מועדים וזמנים ח, שלח וערוה"ש יו"ד שפט, ו) וכן הורני הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ביקש שאביא לו שו"ע יו"ד והראני בפתחי תשובה שפ"ט, ד והוסיף, "אף שיש מדייקים לא כן". ועל כן, לדבריו, מן הדין, אין חובה להכין חולצות שבבית השחי נוגעות בגוף, כנ"ל, ויש שנהגו להחמיר, בפרט ב"שבוע שחל בו". יש לציין, שלעניין הכנת הבגדים בני ספרד מחמירים שיש להכין השנה לקראת שבת תשעה באב] גם "בגדי זיעה", כדברי הגר"ע יוסף זצ"ל (ילקוט יוסף ח"ה עמ' תקס"ד) יש להכין גם לבנים וגרביים לפני שבוע שחל בו ע"י לבישתם חצי שעה.
אופן הכנת הבגדים: יש ללבוש הבגד זמן מה, לדברי בן איש חי דברים, והובא בכף החיים, צא – שעה אחת. ואמר לי הגרי"ש אלישיב זצ"ל שבימים מאד חמים די ברבע שעה בגד בגד ולא כמה בגדים זה על זה. (שלא כ"דעת קדושים" יו"ד שפ"ט שאפשר מספר בגדים יחד לשעה). בגדי ילדים עד שהגיעו למצוות – אין צורך להכין (שמעתי מהגרי"י נויבירט זצ"ל).
הכנת בגדי איש על ידי אישה – בני אשכנז שלא הספיקו להכין בלבישה את בגדיהם המכובסים לפני ראש חודש [ובני ספרד – שלא הספיקו להכינם לקראת "יום תשעה באב"] יש שאסרו לאשה או אחות ללבשם במקומם לזמן מה, משום איסור "לא תלבש" (דעת הגר"א נבנצל והגר"י טשזנר שליט"א), ולדעתם, הוא הדין בזוג הבא לכותל המערבי ומחויב בקריעה, ויש עמם חולצה ישנה אחת, שלו או שלה – אסור לגבר ללבוש את שלה ולה את של הבעלה לקריעה (אפשרי מן הדין לקרוע באותו בגד עד 5 פעמים), משום שאיסור "לא יהיה כלי גבר על אישה" דאורייתא וחובת קריעה דרבנן, והעיר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שיתכן, מכיוון שחולצה קרועה אין הדרך ללבשה אלא נזרקת לפח (והרי אסור לאחות ולתפור הקריעה בכותל), ועל כן, יתכן שלאחר שקרע האיש, שוב אין על החולצה שם חולצה של איש, ויהיה מותר גם לאישה ללבשה לקריעה. ויש לציין, שבשו"ת מנחת יצחק ב, ק"ח אוסר לאישה ללבוש בגד פנימי של בעלה אפילו בצנעה ואפילו לא בשעת הצורך, שעל כל פנים עוברת על איסור דרבנן.
סדר החומרה בלבישת הבגדים – אין ללבוש מכובסים ומגוהצים, לא בגדי שבת בחול וכל שכן לא חדשים אפילו אינם ראויים לברכת שהחיינו.
היתרים מיוחדים
א. לצורך השתתפות בשמחת ברית מילה (ההורים המוהל והסנדק – רשאים ללבוש אף בגדי שבת) פדיון הבן ובבר מצוה הבחור והוריו – לובשים בגדי שבת (הגרי"ש אלישיב זצ"ל) וכן הסבא יכול לחבוש השטריימל או כובע של שבת (אמר לי הגרש"ז אויערבך זצ"ל). הערה: בבר מצוה אפילו ביום הבר מצוה או כשהנער דורש לא ישיר חזן ואין להפעיל מוזיקה אפילו מוקלטת (כן הורני הגרש"ז אויערבך זצ"ל לקראת בר המצווה של בננו היקר שלמה נ"י שנערכה בנוכחותו בליל א מנחם אב).
ב. לצורך שידוכים – אורחות רבינו ב, קל"ב שהחזו"א התיר כדי להיפגש ללבוש אפילו בגד חדש וכל שכן מכובס. והגרי"ש אלישיב זצ"ל הורני: "אם נראה שדבר זה יכול להועיל – מותר ללבוש בגדי שבת". ומ"מ לא לכבס או לגהץ, בכל הנ"ל.
ג. לצרכי בריאות, כגון המאושפז בבית חולים ר"ל מותר ללבוש מכובסים. ד. כשצריך להיפגש עם אנשי שררה ושלטון או לצורך פרנסתו (שו"ת אגרות משה ובצל החכמה ד, קלח). ה. כיפה, כובע ופאה לא חדשים מותרים בחבישה אפילו מכובסים.
איסור רחיצה
השנה לבני אשכנז – מיום ראשון ג מנחם אב והאיסור להם: אפילו בצונן כל הגוף בבת אחת. ויש לציין, שאף לבני ספרד – לדעת הבן איש חי אפילו מראש חודש אין מתרחצים אלא כשמזיעים. ילדים עד גיל 6-7 מותרים להתרחץ כרגיל (דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל).
רחיצה המותרת: פנים ידיים (עד המרפק) רגליים (עד הברך) מותרים לרחוץ בצונן (משנ"ב, צ). רחיצה להסרת לכלוך (כולל זיעה מרובה) מותרת אפילו בסבון ומים חמים (הגרי"ש אלישיב זצ"ל). כשצריך רחיצה לניקיון (לא לתענוג) באותם מקומות בגוף, עדיף במים חמים מצוננים, כהסבר מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל, כי לכלוך וריבוי זיעה לא עוברים בצונן, וא"כ סתם מתרחצים כלתענוג. הגדרת צונן: כל שאינו נהנה מחמימות המים, וההיתר רק איבר איבר, היינו תמיד יהיה איבר אחד מחוץ למים. ומכל מקום, אין להשתמש בסבון תמרוקים – (שמעתי מהגרי"ש אלישיב זצ"ל).
רחיצה לבריאות: המאושפז בבית חולים ונדרש להתרחץ – יתרחץ. וכמובן, כל הזקוק לרחיצה מטעמי בריאות – מתרחץ, ובשעת הצורך אף בסבון ומים חמים. בכלל זה, איש צוות רפואי החוזר מטיפול בחולי קורונה (הגל החמישי רח"ל), או במבודדים – מתרחץ כנדרש ואף מכבס בגדיו, ואף מגהצם, בצנעה מותרת רחיצה כרגיל, לצורך מצוה.
טבילה לאנשים: מי שאינו מחסיר יום מלטבול – מותר אפילו בחמים, אלא שייצא מיד (שמעתי מהגרי"ש אלישיב זצ"ל). במקוואות שמקפידים, שאין לטבול בלא רחיצה קודם – יש להתרחץ במים קרים, ולא את כל הגוף בבת אחת. אי אפשר בקרים – רוחצים בפושרים, כל שלא נהנים מחמימות המים. מקפידים אף להשתמש בסבון – ירחץ בסבון איבר איבר. סיכה: לצורך מניעת גירוי וייבוש העור – מותרת אך לא לטיפוח ויופי. במקומות חמים ולחים התיר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בספר "הלכות בין המצרים" שימוש במשחות, קרם ובושם.
קידוש לבנה: כתב הרמ"א בסי' תקנ"א, ח: "אין לקדש הלבנה לפני תשעה באב אמנם להגר"א ב"מעשה רב", קנ"ט: "אין מחמיצין המצווה עד ז' אחר המולד או עד מוצ"ש, רק תיכף אחר ג' ימים, וכן מקדשין קודם ת"ב וקודם יוה"כ" וכן נהג החזון איש (דינים והנהגות י"ז, ה) אמנם במשנ"ב בשם האחרונים לקדש במוצאי ת"ב וב"פרי עץ חיים" בשם הר"ח ויטאל זי"ע שמקדשין במוצאי תשעה באב להודיע שעתידין להתחדש כמותה, וזו בשורה טובה, אז, כי בת"ב נולד מלך המשיח". וראה עוד להלן, במוצאי תשעה באב.
הערה: לנוהגים לקדשה לפני ת"ב, המנהג להקל לשיר את הפזמון "טובים מאורות" (הגר"ח קנייבסקי זצ"ל).
איסור תספורת וגילוח
זמנו: לבני אשכנז – מי"ז בתמוז. לבני ספרד – רק בשבוע שחל בו תשעה באב, השנה – עד שבת חזון. אמנם, בכף החיים, שגם לספרדים ראוי להחמיר מר"ח אב, וכן לשון בן איש חי (א') דברים י"ב: "ראוי להחמיר מראש חודש אב והמיקל עד שבוע שחל בו אין גוערים בו" מותר לבן אשכנז לספר בני ספרד בימים שמותר להם. בני ישיבות בני ספרד, הלומדים בישיבות אשכנז – מותרים להסתפר ולהתגלח, כמנהגם, ואין בכך משום "לא תתגודדו" (הליכות שלמה לגרש"ז אויערבך זצ"ל י"ד, ו). האיסור: לאיש – כל שיער, פרט לשיער שפה עליונה, המעכב את האכילה, שמותר לגלחו, עד שבוע שחל בו. אישה נשואה מותרת לספר שיער היוצא מתחת כיסוי הראש, משום צניעות (משנ"ב תקנא, י"ב).
נערה בגיל שידוכין ואישה נשואה, הרגילות בכך, מותרות במריטת גבות והסרת שיער הרגליים עד שבוע שחל בו ת"ב, השנה עד ערב שבת "חזון" – ח' אב (שערי נחמה הרב טשזנר שליט"א ב, ח). נערה לצורך פגישת שידוכים בשעת הצורך, מותרת אף להסתפר עד ר"ח אב (הגרש"ז אויערבך זצ'ל הליכות ביתה כ"ה הערה ע), אולם לאחר שהשתדכה (ווארט) בשעטו"מ אין יותר היתר.
קטנים משהגיעו לחינוך (גיל 7 – 6) אין מספרים אותם. ויש מחמירים אף לפני כן – מצד עוגמת נפש לגדולים. ובמקום הצורך יש להקל לקטן שלא הגיע לחינוך עד שבוע שחל בו (פמ"ג וחיי אדם) "חָלַקָה" למקפידים לגלח ביום מלאת שלש שנים – מותרת (קובץ מבית לוי ג, עמ' כ). היתרים מיוחדים: בעלי הברית – המוהל, הסנדק ואבי הבן מותרים להסתפר יש אומרים, כבר בליל הברית עד שבוע שחל בו (שער הציון, ד) ובמצב של ניוול גדול יש להקל גם לקוואטער (חת"ס) הברית בשבת – מותר להסתפר מערב שבת, ובשבט הלוי שכיום לא נהגו להסתפר.
הפסד ממון – כשייגרם הפסד (פיטורין) יש להקל עפ"י חכם, עד שבוע שחל בו (אגרות משה ד, ק"ב וה, כ) חתן (בן אשכנז) – כל שבעת ימי המשתה מסתפר ומתגלח. אך לא לשבת העלייה לתורה (דגול מרבבה (א) תספורת לצורך רפואה – מותרת כל בין המצרים (לקט יושר עמ' 97)
ריקוד נגינה ושירה
ניגון וריקוד אסורים כל ימי בין המצרים (משנ"ב תקנא, ט"ז מנח"י א, קיא אג"מ או"ח א, כ"א) והאיסור אף לקטנים משהגיעו לחינוך גיל 6-7 (אג"מ ד, כ"א). אמנם ב"הליכות שלמה" י"ג, ג שהאיסור, ביסודו, במנגינות המביאות לידי ריקוד, ונכון להימנע גם מאחרות. מסיבת סיום סוף שנת לימודים – מותרת, בסעודה ונאומים, ובשירה בפה בלבד. הערה: נגן אשכנזי רשאי לנגן בחתונת בני ספרד לפרנסתו (ביאור הלכה תקנ"א בשם הפמ"ג)
היתרים מיוחדים
1. המתפרנסים מלימוד נגינה לתלמידים, אם יש הפסד ודבר אבד מצד התשלומים או איבוד זמן הלימוד – מותר. (שו"ת זכר שמחה, שו"ת מהר"ם שיק יו"ד, שסח ושו"ת ציץ אליעזר) אבל התלמידים בינם לבין עצמם בביתם אסור להם לעשות תרגולי נגינה, כיון שבג' שבועות אין מצוי שייפגם כושר נגינתם (בצל החכמה ג, ס'א).
2. הלחנה, עיבוד ועבודות אולפן לצורך מקצועי מותרים – עד רח' אב. 3.מותרת נתינת קצב להתעמלות (לא למחול אירובי) ומותרת תרפיה במוזיקה 4. נהג עייף בדרכים, מותר לשמוע נגינה שלא יירדם, אמנם למרן הגרא"ל שטיינמן זצ"ל עדיף שיחנה (בזהירות) בשולי הדרך וינוח. 5. לדעת רוב הפוסקים מותרת שירה בפה עד ר"ח אב. בפרט שירי רגש המעוררים לעבודת הבורא. או להרגעת תינוק, ומותר אף להשמיע לו ממשחק התלוי בעריסתו (מנהגי מהר"ש תלמיד המהרי"ל, תקכ"ג).
שהחיינו על מצוות: מברכים גם בימים אלו – מילה (לבני אשכנז) פדיון הבן, על הולדת בת (שבט הלוי).
ברכת הטוב והמטיב – מותרת בין בחול בין בשבת כמו על קניית שולחן וכסאות, מקרר חדש, רכב משפחתי (שע"ת תקנ"א שו"ת אגרות משה או"ח ג, פ והגר"נ קרליץ זצ"ל) ואפילו בשבוע שחל בו. קניית בגדים חדשים מותרת (עד ר"ח אב) אלא שבבגד שמברכים עליו שהחיינו, ינהגו כנ"ל.
שכחו להכין- אפשרי בשתי השבתות שנותרו, עד לצום, להחליף בגד, בלא לומר שמכינים לימות החול. ועדיף להחליף לפני הליכה לתפילה או לאחר מנוחת הצהריים, מגבות שלא הוכנו אפשר לחלקם בין הנוטלים ידיים לסעודה, בשבת, וינגב כל אחד במגבת אחרת. שכחו גם בשבת: יש שהתירו להניח הבגד על הרצפה (במקום שאינו נקי לגמרי) במשך כחצי שעה. או לדרוך ולרמוס עליו, אולם שמעתי ממרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל שאין לסמוך על זה אלא לעניין לבנים וגרבים (למחמירים להכינם), ולדעתו, מועיל יותר, להניח את הבגד המכובס תחת המזרון, ולישון עליו בלילה.
לקראת "שבת חזון" דברים – ט' באב
א. מנקים את הבית כרגיל, ללא שפשוף ומירוק והברקת חלונות, פורסים מפות מכובסות על השולחנות אך בני אשכנז לא מחליפים המצעים, אא"כ כבר השתמשו בהם לפני ר"ח. לכבוד אורחים יש מתירים להציע מכובסים.
ב. אם קונים פרחים לכבוד כל שבת (בהכשר לשמיטה, כמובן) – אין להימנע אף לשבת זו (אבני שפה).
ג. תספורת וגילוח אסורים גם לבני ספרד (שלא להיכנס לתשעה באב חגיגי). קציצת ציפורניים: נחלקו הדעות אם נאסרה בכל תשעת הימים. ולכל הדעות, כשהציפורניים ארוכות, מותר לקצצם בערב שבת (ראה נוב"י קמא יוד, צ'ט מקור החסד על צוואת ר"י החסיד ובכה"ח, ר"ס). וכן, כשחל ת"ב בשבת, כהשנה, מותר לקצצם לכבוד שבת "חזון" (משנ"ב תקנ"א, כ) והיינו למי שרגיל לקצצם בכל ערב שבת (א"ר יד אפרים, וכה"ח, מ"ח וראה הליכות שלמה יד, כה).
ד. ד. רחיצה לכבוד שבת וחפיפה (לבני אשכנז): בעש"ק "חזון" דברים – לדעת המשנ"ב רק פניו ידיו ורגליו בחמים ושאר הגוף בפושרים (כל שלא נהנים מחמימות המים),ואבר אבר היינו לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל כשבמשך כל הרחצה איבר אחד מחוץ למים. וכן חפיפת הראש בחמים וכל זה בלא סבון. אבל כבר הורון הפוסקים שכאשר השיער שמן ומלוכלך וגם כשהגוף אינו נקי – מותר אף בסבון פשוט (לא שמפו + קונדישינר) ובמים חמים לפי הצורך – כך הורני הגרי"י פישר זצ"ל, שהרי גם ביום ת"ב עצמו הותר להתרחץ להסרת הלכלוך כל שאינו לתענוג. ויש שהתירו רחיצה לש"ק כמו בכל ע"ש (הגר"מ פיינשטיין והגר"א הענקין זצ"ל).
הרחיצה בע"ש חזון כשחל בח' באב (כהשנה) יש לחפוף בחמים, לכתחילה, לפני חצות היום (12:45) ובדיעבד, גם לאחר מכן (באור הלכה תקנא סוף סעיף ט"ז)
טבילה במקווה: הרגיל בכל ע"ש לטבול במקווה – מותר גם היום דווקא שלא בחמים (מ"ב), ואם אינו סובל אלא חמים או שאין אלא מקווה של חמים – טובל אף בחמים, (משמעות קיצשו"ע קכ"ב, י"א). אך יש ליזהר לטבול ולצאת מיד (תוספות חיים על חיי אדם קל"ג, ליו וכה"ח שם).
ד. מותרת טעימת מאכלי בשר: לבני אשכנז – בתנאי שפולטים מיד. לבני ספרד – אף בבליעה, אך רצוי אחרי חצות היום.
ה. בגדי שבת: מנהג ארץ ישראל ועפ"י הגר"א, לובשים כרגיל (שלא כהרמ"א שיש להישאר בבגדי חול) ולובשים מכובסים אפילו לא הוכנו (דעת הגרח"פ שיינברג זצ"ל כדבריו: "לא מסתבר שיהיה אסור בגד מכובס לכבוד שבת") ולדעת האגרות משה, כשאין מכובסים, מותר אף כותונת חדשה לכבוד ש"ק, אמנם, לדעת הגר"נ קרליץ זצ"ל יש להחמיר בזה אף לבר מצוה ולחתן. וראוי להתלבש סמוך לשבת.
הערה: בני ספרד יכינו בגדים לתשעה באב היינו בלבישתם לזמן מה, ולדעת הגר"ע יוסף זצ"ל יש להכין אף גרביים ובגדים תחתונים. לא הכינו יכינום בשבת כנ"ל.
הכנות לתשעה באב: רצוי להכין מערב שבת את הדרוש למוצ"ש, כגון מגילת איכה, קינות, כרים וכיסאות לישיבה נמוכה ונעלי תשעה באב, כיון, שבמוצ"ש אין כל כך זמן להכינם.
שבת דברים – "חזון" ט' באב
ההפטרה: "חזון ישעיהו וגו' (ישעי', א).
הנהגות השבת אין אבלות בשבת, מכל מקום בבית הכנסת משאירים את הפרוכת של חול. והמנהג לבני אשכנז, להחמיר בדברים שבצנעה אף בשבת, היינו: רחיצת ידיים בחמים (מ"ב תקנ"ד, י"ט). ולעניין תשמיש, לדעת הרמ"א יש אוסרים, כן נוהגים. אמנם, אם היא טבילת מצוה יש לסמוך על המקילים (מ"ב, מ) והוא הדין בשב מהדרך (שעה"צ שם, מ"ו). והרגיל לטבול בכל שבת בבוקר – טובל.
אין מטיילים בשבת זו מן הבוקר לשם טיול, אא"כ לרפואה, או לביקור וכן להרגעת ילדים מבלי לשחק במתקנים וכדומה, ודאי לא במסוכנים.
מעלת תפילות שבת "חזון": תפילות עם ישראל בימי "בין המצרים" שמתפללים בלב נשבר, מתקבלות לרצון יותר מתפילות כל השנה, ובפרט בשבת "חזון" יש להיזהר להתפלל בכוונה, כי תפילות היום הזה ממעלות את כל תפילות השנה, כי היא בבחינת תפילה לעני" (מהרש"ם מברעזן בתכלת מרדכי תהילים קט"ז, א).
הערה: אין נמנעים מלערוך בשבת זו "שלום זכר" בהולדת בן (הגר"ש דבליצקי זצ"ל).
שרים בשבת זמירות בתפילות ובסעודות כרגיל, אף מי שאינו רגיל לשיר זמירות בכל שבת (שו"ת אגרות משה או"ח ד, קי"ב). אף שיש מקומות ששרו "לכה דודי" בניגון "א-לי ציון ועריה" (פרנקפורט ועוד) יש שהתנגדו לכך (תרומת הדשן) כי אין אבלות בשבת. מרן החזו"א התנגד שיאמרו הפסוק "איכה אשא וגו'" וכן הפטרת חזון. בניגון איכה ויש שבסעודות שבת אינם שרים זמירות שאינם של שבת.
בשבת אוכלים בשר ושותים יין כרגיל אפילו בסעודה שלישית – אפילו אף פעם לא אוכלים בשר בסעודה שלישית. חתן העולה לתורה מזמרים לו כרגיל, ובקידוש מגישים פשטידה (קוגל) כרגיל.
שאלה: מי שאינו מסוגל לעצור את בכיו על החורבן, בשבת קודש, האם הדבר מותר ? תשובה: ראה רמ"א רפ"ח, ב: "מי שיש לו עונג אם יבכה, כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות בשבת" ומבאר המשנה ברורה שם, ד: "כתב הטורי זהב היינו דווקא אם מחמת רוב דבקותו בהקב"ה זולגות עיניו דמעות, שכן מצינו ברבי עקיבא בזוהר חדש שהיה בוכה מאד באמרו שיר השירים, באשר ידע עד היכן הדברים מגיעים, וכן הוא מצוי במתפללים בכוונה…. אבל בסתם לבכות רק כדי שייצא הצער מלבו – לא. אבל באליה רבה ותוספת שבת – התירו, כיון שעל ידי בכייתו ירווח לו". ומקובלני מפי הגרח"פ שיינברג זצ"ל שכאשר כתב המשנ"ב: "אבל לדעת הא"ר וכו' "- כך היא הכרעתו.
ולעניין ניגוב הדמעות: בספר שלמי יהונתן בלוח המוקצה עמ' כ"ד שדמעות כמו זיעה הינן מוקצה, ומה שהתירו לקנח דם הנוטף על הגוף בשבת – משום "גרף של רעי". אמנם הביא בשם הגר"י רוטנברג שליט"א שכל היוצא מהגוף כל עוד לא פרש לגמרי מעל הגוף, הרי הוא כחלק מהגוף, ומותר לקנחו אפילו בידו כשם שמותר לקנח יציאות הגוף, מעל הגוף (ראה שו"ע שי"ב, א).
אחר חצות היום: (12:45)
נוהגים שלא ללמוד דברי תורה רגילים ואכן ברמ"א שאין אומרים פרקי אבות, ויש להקדים אמירת שמו"ת ולימוד עם הילדים. אמנם, המשנ"ב בשם הט"ז מפקפק מאד על מניעת לימוד בשבת, ומסיים: והלומד בשבת אחר חצות גם לא בדברים ה"רעים" (איכה, נבואות החורבן וכו') לא הפסיד שכרו אפילו חל ת"ב עצמו בשבת.
הרגיל בכל שבת אחה"צ לדרוש ברבים, מותר גם בשבת זו, שלא תהיה אבלות בפרהסיא (שש"כ ס'ה, הערה מ"ה). הסיבה לאיסור לימוד תורה בכל ערב ת"ב מחצות היום – שכל הלומד, מהרהר במה שלמד עד היום שלמחר, ויבוא להרהור בדברי תורה בתשעה באב (ממרן החת"ס).
הערה: כדאי להתפלל בשבת זו "מנחה גדולה" (1:19) כדי שתהא שהות לסעוד סעודה שלישית בנחת ולסיימה לפני שקיעת החמה (7:36). אין אומרים במנחה "צדקתך צדק וגו" (קרא עלי מועד) ואין אומרים פרקי אבות (רמ"א סוף תקנ"ג).
"הכנות" לצום בשבת: אין לומר בשבת נאכל ונשתה כדי שיהא כוח לצום מחר, עם זאת, מותר לאכול מאכלים ומשקים הנחשבים כמחזקים לקראת הצום. ומותר לבלוע "קלי צום" וכדומה, כיון שאינם לרפואה, ואי אפשר לבלעם בלילה, על כן, אין בבליעתם, הכנה משבת לחול. ולדעת הגר"ש וואזנר והגר"מ הלברשטאם זצ"ל אפשרי להמיס בע"ש או לטפטף בשבת לתוך משקה כל כדורים או טיפות, להקלת הצום, ולשתותם בשבת כדרך שתיית משקה רגיל.
סעודה שלישית
מותר לאכול בסעודה שלישית אפילו כסעודת שלמה בשעתו, כולל עוף או בשר, ושתיית יין, אף שבדרך כלל אין אוכלים אותם בסעודה שלישית. אלא "שיאכלנה בדאבון נפש" (שו"ע תקנב ומ"ב כ"ג), היינו שלא בחברת ידידים, אבל הרגילים בכך בכל שבת אל ישנו. חסידים ומתפללי ביהכ"האוכלים כל שבת סעודה שלישית בצוותא, יעשו גם בשבת זו, ואולי ימעטו בשירה וריקודים.
מזמנים בברכת המזון (אף שבסעודה מפסקת שבחול אין מזמנים) המסיימים את הסעודה מוקדם, מכל מקום אין צורך באמירת תנאי כדי להמשיך לאכול ולשתות עד שמותר (שעה"צ תקנ"ג, ז). הערה: אף שנוהגים שלא לשתות מים בין מנחה לערבית לקראת מוצ"ש (שלא "לגזול את המתים") כשיש צום במוצ"ש – התירו לשתות עד השקיעה (בגדי ישע תקנ"ב בשם תוס' פסחים ק"ו). יש להיזהר, שלא להכין בבית כנסת מקומות ישיבה, בפריסת מחצלות וכריות או "כיסאות תשעה באב" ספרי איכה וקינות ובוודאי לא להסיר את הפרוכת, בטרם יצאה שבת. והגבאים יתנו דעתם על הנ"ל, מערב שבת.
מוצאי שבת וכניסת התענית
הגיעה שעת השקיעה 7:36 וטוב להקדים מספר דקות, יש להפסיק את האכילה, השתייה, והזמירות. ומאז אסורים ברחיצה ובסיכה (המותרים בשבת), אבל אין חולצים נעליים ולא פושטים בגדי שבת. במשך בין השמשות מן השקיעה ועד צאת הכוכבים (8:11) ספק אם מותר לשבת על כיסא רגיל, מאידך אסור לשבת על הקרקע, על כן עדיף להישאר באותו מצב שנמצאים. (מרן החזון איש שכב באותו זמן, אך ציין שאין זו הוראה לרבים). ניקוי הפה משיירי האכילה: עדיף לשטוף במי פה, ומותר במברשת בעלת שיער רך, למי שאין חניכיו מדממות, יש להימנע בשבת בשימוש בחוט דנטלי (אפילו חתוך מע"ש) ואפשר בקיסם בזהירות.
כניסת התענית
הגיע מוצאי שבת – 8:11 אומרים "ברוך המבדיל בין קודש לחול" וחולצים נעלי העור, [לדעת האדר"ת של ימין תחילה – כחליצה של מצוה ] ולדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל וכן נהג החזו"א אין למהר ולפשוט בגדי השבת שלא להיראות כבורחים מן השבת. ולמעשה בבתי הכנסת מאחרים תפילת ערבית לאפשר להחליף הבגדים וכו' בנחת. אין ללבוש מכובסים, אלא את אלה שכבר לבשו בשבת או בשבוע שעבר. יש המכינים נעלי ת"ב בביהכ"נ מע"ש, ולאחר אמירת ברכו חולצים ומחליפים. הלוקחים לביהכ"נ איכה או קינות בשבת, יעיינו בהם מעט בטרם יצאה השבת.
"זמן רבנו תם"
הנוהגים בקביעות בכל מוצאי שבת כזמן רבנו תם בכל ענייניהם – ינהגו כן גם במוצ"ש זו, ויישארו בנעליהם ולא יישבו לארץ, עד זמן רבנו תם – 8:48 (משנ"ב תקנ'ג, ו). אבל נוהגים כר"ת רק לעניין מוצ"ש ויום כפורים, נהגו לעניין חליצת הנעליים, החלפת הבגדים וישיבה על הקרקע – בזמן שיטת הגאונים (המופיע בלוחות)
(הגר'ש דבליצקי זצ"ל) ולדעת הגר"מ שטרנבוך שליט"א מהנכון להחמיר כזמן הגאונים רק לעניין חליצת הנעליים, כי רגילות לפעמים ללכת בבית בנעלי בית, ואין ניכר שמתאבל, ולאחר זמן ר"ת יחליף בגדיו וילך לבית הכנסת.
בבית הכנסת, מסירים את פרוכת ארון הקודש והמפות, והופכים הספסלים או מביאים כיסאות נמוכים.
בנות ונשים תורדנה מעליהן תכשיטי זהב וכסף של שבת (תכשיט הקבוע עליהן כל יום – אין צורך להורידו). אין להסיר איפור כשהדבר כרוך ברחיצה (ובוודאי שאין להימנע מלהתאפר משום כך לכבוד שבת).
הערה: היציאה מהשבת, כאמור, באמירת ברוך המבדיל וכו' אך בעיקר בהבדלה שבתפילה, ולכן לדעת מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל בהליכות שלמה יד, ז שאולי לכתחילה תתפללנה גם הנשים ערבית במוצ"ש זה.
תפילת ערבית: אומרים "אתה חוננתנו", שכחו – אין חוזרים, כיון שעתידים להבדיל על הכוס במוצאי התענית. ומכל מקום, אומרים ברוך המבדיל וכו' בטרם עושים מלאכה (משנ"ב תקנ"ו, ב). המתפללים ביחידות (יש אומרים שאף הנשים) – אומרים איכה והקינות (חיי אדם קל"ה, י"ט ומשנ"ב תקנ"ט, ה).
ברכת הנר
כשרואים נר – מברכים בורא מאורי האש, בביהכ"נ, לאחר ערבית לפני איכה (אבודרהם, של"ה ולקט יושר). ועדיף שכולם יישבו בעת הברכה (ביה"ל ריג, א). יש שכתבו, שעדיף לברך על שני נרות מצורפים מאשר על אבוקה (הגר"ש דבליצקי זצ'ל וראה ט"ז תקנ"ו, א וכן הוא בא"א מבוטשטש). ואפשרי לברך כל הלילה.
ברכת הנר לנשים: לדעת באור הלכה רצו ד"ה לא וכו' נכון שהבעל יברך בביתו ויוציא בני ביתו בפרט לבני אשכנז החוששים לדעת המ"ב שאישה לא תברך על הנר במוצ"ש ( שש"כ ס'ה, הערה צ"ח). אכן, לדעת פוסקים רבים יכולה לברך (קצוה"ש צ'יו, י"ב שו"ת אג"מ חו"מ ח"ב, מ"ז דעת מרן הגרשז"א זצ"ל בספר שש"כ ס"א הערה ס"ט ובשו"ת שבט הלוי ז, ע"ז), וכלשון הגר"ש ווזנר זצ"ל: "ועכ"פ אין לשנות מנהג ישראל שכולם [הגברים] שומעים ומברכים על הנר בביהכ"נ קודם קריאת איכה, והנשים אם תברכנה, תברכנה לעצמן בבית".
הבדלה לאוכלים בתשעה באב
יולדת, מעוברת או מניקה, וכן חולה ר"ל וכל שצריך לאכול, מבדילים לפני שאוכלים, אפילו מיד במוצ"ש בלי הפסוקים שלפני ההבדלה ובלי בשמים. ויכול בעל או אבא להבדיל עבורם והן תשתנה מן הכוס (ויוצא גם הוא בהבדלה זו לעצמו). אישה שאין מי שיבדיל עבורה, תבדיל לעצמה, על מיץ ענבים ותשתה בעצמה (מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל). חולה הצריך רק לשתיית מים בלבד – לא יבדיל בשביל כך (שבט הלוי ח, קכ"ט).
עבור ילדים האוכלים – המנהג שאין מבדילים . (דעת הקהילות יעקב והגרי"ש אלישיב זצ"ל בשו"ת רבבות אפרים ג, שעא) ובשו"ת מהרי"ל דיסקין ושבט הלוי, שיכולים הקטנים עכ"פ להבדיל לעצמם.
על מה מבדילים: לדעת הגרש"ז זצ"ל כנ"ל על מיץ ענבים. לדעת הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שו"ת מנח"י ושו"ת שבט הלוי על "חמר מדינה" – תה או קפה חשובים עם סוכר, או בירה שחורה (ואמר לי הגרי"ש אלישיב ז"ל :מיץ תפוזים טבעי).לבני ספרד, יש לציין, שלדעת הגר"ע עובדיה יוסף זצ"ל "חמר מדינה" כל השנה, היינו דווקא: בירה, שאר משכרים, קפה חשוב, אך לא מיצים טבעיים! ואכן לאוכלים בת"ב, דעת הגר"ע זצ"ל שיבדילו לכתחילה על יין או מיץ ענבים, ויתנו לשתות לקטן. אין קטן, ישתה המבדיל מלוא לוגמיו בלבד. ספק אם חייבים במלווה מלכה במוצ"ש זו (שו"ת לב חיים).
הצעת המיטות הדחת הכלים וסידור הבית מהשבת: יש להמתין עד למחרת, לאחר חצות היום (12:45) – ראה משנ"ב תקנ"ד, מ"ג. כלים מלוכלכים מותר להשרותם במים, ואם הם מדיפים ריח רע אפשר להקל בהדחתם עם כפפות או במדיח כלים, אפילו כבר במוצאי שבת. בלוח "דבר יום ביומו", שמוהר"א מבעלזא זצ"ל, לא היה מקפל טלית של שבת אלא למחרת לאחר חצות היום.
חוזרים מבית הכנסת בליל תשעה באב ביחידות, כאבלים ואין להיפרד זה מזה בברכת "לילה טבא" שזה בכלל שאילת שלום (מהרי"ל ומנהגי וורמיזא, קכ"ב). בבית, משאירים אור רק כפי הצורך (שולחן שלמה תקנ"ט, א).
הלכות יום תשעה באב (נדחה)
שלשה מיני הלכות והנהגות ביום ת"ב
א. חמישה עינויים: אכילה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמה"מ. ב. עניני אבלות: איסור לימוד תורה, ישיבה נמוכה, איסור שאילת שלום ואיסור מלאכה. ג. מיעוט בתענוג: צער בשינה, איסור עישון והרחת בשמים.
א. חמישה עינויים
זמן תחילת העינויים השנה: שקיעת החמה של שבת ט' באב –7:36
כדי לצאת ידי תוספת ת"ב ראוי להקדים 5 דקות לפני השקיעה – מועדים וזמנים חלק ז'.
אכילה ושתיה
1. חולה אפילו אין בו סכנה שהצום מזיק לו פטור מלצום, והוא הדין המבריא ממחלה והצום יריע מצבו ויחזירו למחלתו – לא יאכל מעדנים ויאכל וישתה. מי שאם יצום בת"ב לא יוכל לצום ביום הכיפורים – אל יצום בת"ב (ציץ אליעזר). וכן כל מי שמרגיש בחילות, סחרחורות מתמשכות או הקאות וחולשה הקריבה לעילפון – יפסיק הצום מיד. בפרט בצום נדחה, כהשנה.
2. מעוברות ומיניקות המצטערות – פטורות, והוא הדין כשיש חשש לחלב והתינוק זקוק לו. ואין צריך לנסות תחליפים (חזו"א נ'ט, ג-ד והליכות שלמה ט"ז, י). למעשה דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל שאם בדרך כלל קשה עליה הצום – יש להקל ובפרט בחודשים הראשונים ובוודאי אם יש חשש לעובר או שכבר הפילה פעם.
השנה מעוברת שיש לה מיחוש קצת – אינה צריכה להשלים התענית, ויש להקל לה, בצום נדחה אף בלא מיחוש כלל (ראה שו"ת יחווה דעת ח"ג), ורק המרגישה לגמרי טוב, אם יכולה תתפלל מנחה גדולה (
1:19) ותפילת עננו ותאכל (מב תקס"ב, וביה"ל תקנט, ד"ה ואינו וכו') והוא הדין למינקת (תורת היולדת מ"ח, ד).
3. יולדת : תוך 3 ימים – ודאי שלא תצום. וכן תוך 30 יום – כל שמרגישה רע – לא תצום. אכן, אפילו תוך 7 ימים אם מרגישה טוב והרופא מסכים – תצום. ומפלת ר"ל (לאחר 30 יום להריון) – דינה כיולדת (א"א תנינא תקנ"ג, קנ"ד).
4. אין שתיה ואכילה "לשיעורים" בת"ב כמו ביוה"כ, פרט לבריאים האוכלים במקום שיש מגיפה ב"ל (ביה"ל תקנ"ד) או לנמצאים במקומות מאד חמים ועוסקים בפעילות גופנית מאמצת כגון: חיילים – יתחילו מתחילת הצום בשיעורין (כל 9 דקות עד 30 גרם מוצקים ועד cc 40 שתיה).
האוכל ומרגיש טוב – ימשיך לצום – (חת"ס או"ח קנז. אג"מ, או"ח בקיב ושבט הלוי)
5. בשנה רגילה, היכול לצום מספר שעות בלבד – עדיף שיתחיל ביום מאשר בלילה (קרוב יותר לעיצומו של החורבן). אמנם, השנה, עדיף צום מן הלילה, עד מתי שיכול. ואם יכול יסתפק בתבשיל אחד (שו"ת תשובות והנהגות ב, פ"ד).
הערה: האוכל פת נוטל ידיו כרגיל, וכן למים אחרונים, בברכת המזון יוסיף "נחם". ולא יאכלו שלשה יחד שלא יתחייבו בזימון. חולה האוכל, מכל מקום גם הוא אינו מניח תפילין עד מנחה (מהר"ם שיק), ולדעת מרן הגרש"ז זצ"ל אחר חצות 12:45 – יניח תחילה תפילין לפני שיאכל ובמנחה יניח שוב.
לקיחת תרופות: חולה שצם אך צריך לקחת כדורים לרפואה, מותר לבלעם בלי מים, או בעזרת משקה מר כגון מים עם תמצית תה בלי סוכר וכדומה, וכן מותרים סירופים שאינם טעימים (כף החיים, ליד ושו"ת שבט הלוי ד, נ"ד ומבית לוי, בין המצרים).
שטיפת הפה: אסורה רחיצת הפה וצחצוח שיניים עם מים (שו"ע תקס"ז, ג ומקור חיים תרי"ג) המצטער צער גדול מאי שטיפת הפה, יש להקל, אם מכופף ראשו כלפי מטה (משנ"ב שם, י"א), והסובל מריח הפה, רשאי לנקות שניו עם מברשת ומשחת שיניים בלא מים (שו"ת מנח"י ד, ק"ט).
קטנים וקטנות עד בר מצוה ובת מצוה – אינם צריכים להתענות כלל (חיי אדם קל"ג, וומשמעות משנ"ב תק"נ, ה). אך לא יאכלו מעדנים וממתקים.
רחיצה
אסורה אפילו הושטת אצבע למים צוננים לתענוג. אחרי שנת הלילה – נוטלים שלש פעמים עד סוף קשרי האצבעות. אחרי עשיית צרכים אם לא לקראת תפילה, עדיף לגעת בנעל (גם של ת"ב) כדי לאפשר רחיצה במים (משנ"ב). הנוגע ב"מקומות המכוסים" אפילו באצבע אחת – רוחץ כל היד עד קשרי האצבעות (דה"ח יוה"כ דיני רחיצה, א). כמו כן, המקפיד לקנח עצמו במים לאחר עשיית צרכיו ["בידן"], או לנוטף דם מחוטמו – מותר לרחוץ (שו"ע תקנ"ד, כ"ט ותרי"ג, א).
נתלכלכו הגוף או הידיים – מותר לרחצם אפילו בסבון (ראה ביה"ל ד"ה סיכה וכו') ואם צריך אף מים חמים. בשחר, רשאים להעביר את האצבעות הרטובות מן הנטילה על העיניים. כמו כן, הסובלים מהפרשות או מי שנדבקו ריסי עיניו מהבכי על החורבן – מותר לשטפם. תינוקות – מנקים כרגיל, עדיף לא באמבטיה, אלא אם כן עוטים כפפות. לצורכי בריאות – פצעים, מניקה, איסטניס שאין דעתו מיושבת כשאינו שוטף פניו – מותרים לרחצם.
שטיפת כלים או מאכלים – מותרת, ועדיף, אם די, בצונן. ובוודאי מותרת בכפפות או מדיח.
סיכה וקוסמטיקה
1. אסור לסוך אפילו חלק מהגוף בשמן, תחליב או קרם לטיפוח וייפוי העור. מותרת משחה על פצע או צריבת שמש, וכן על שפתיים או ידיים שנבקעו מיובש. דאודורנט בספריי – מותר. וכן, מותרת מריחת נוזל נגד יתושים. 2. טבעות, צמידים, עגילים – הרגילים תמיד להיות על הגוף – אין צורך להסירם. 3. צביעת שפתיים, ריסים, פנים, ציפורניים – אסורה. פרט לכלה תוך 30 יום לנישואיה, כדי שלא תתגנה על בעלה (מ"ב תקנ"ד, כ"ט).
נעילת הסנדל
אסור לנעול: כל נעל, סנדל או נעלי בית מעור חיה ובהמה, וכן המחופה עור מלמעלה אף שאין הסוליה מעור. לבני ספרד יש המתיר כשהעור ברצועה מלמעלה רק להחזיק הנעל. קישוטי עור על הנעל מותרים (הגרי"י
פישר זצ"ל). מותרים: נעלי בד, עץ, גומי, פלסטיק, שעם. נעל סקאי (דמוי עור): הגרי"ש אלישיב התיר ולגרש"ז אויערבך זצ"ל: אם דומים ממש לעור, אסורים משום מראית העין. נעל מחומר מותר שרגילים בה כל השנה והיא נוחה , ואין מרגישים בה את הקרקע – יש להימנע לנעלה, אא"כ יש צורך רפואי.
ב. ענייני אבלות
איסור תלמוד תורה
פיקודי ד' ישרים משמחי לב (תהלים יט, ט), על כן אסור ללמוד תורה אפילו לא בהרהור, בין לאנשים ובין לנשים. . אבל מותר ללמוד אגדות וענייני החורבן (גיטין נ"ה וסנהדרין צ"ז-צ"ז) ספר איוב והלכות אבלות ר"ל ומנודה, ורק פשוטן של דברים אבל לישא וליתן בהלכה או ללמוד דרך פלפול אסור. (שו"ע תקנא, א-ג ומ"ב). תינוקות של בית רבן בטלים, ויש מתירים ללמוד עמם בדברים הרעים, ועדיף לספר להם על החורבן וסיבותיו – דברים המשברים לב התינוק. מותר ללמוד ספרי מוסר ותולדות וסיפורי צדיקים והנהגותיהם, וספרים על השואה ועל צרות ישראל (שלמי מועד בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל) ומרן החזון איש זצ"ל עיין בספר סדר הדורות ובשם הגדולים להרחיד"א.
אמירת תהילים
נחלקו הדעות אם מותרת בתשעה באב אמירת תהילים (משנ"ב תקנ"ב, ז) והגר"מ פיינשטיין זצ"ל – אסר. הכרעת הגר"ש ווזנר זצ"ל (קובץ מבית לוי עמ' מ"ה) שנוהגים שלא לומר, אפילו מי שיש לו סדר קבוע בכל יום. ומ"מ לצורך יולדת או חולה ר"ל – מותר, כיון שזהו דרך בקשה
ישיבה על הקרקע
בני ספרד – עד 10 ס"מ גובה. בני אשכנז – עד 30 ס"מ גובה. כשיש בעיות אורטופדיות או מעוברת – יושבים על כיסא רגיל. בנסיעה באוטובוס, רכבת קלה – אם קשה לעמוד מותר לשבת. ישיבה על הקרקע עד חצות היום (12:45) בלבד. לאחר מכן הממשיך לשבת גוערים בו.
שאילת שלום
אין שואלים "מה שלומך?". ואין אומרים "בוקר טוב", ואם ישאלו לשלומנו עונים בשפה רפה ובכובד ראש. מותר לומר "מזל טוב", "להתראות", "באיי" וכדומה. ומותר לשאול איך צמים ? ולברך ברכת רפואה שלמה, וברכה לאריכות ימים.
עשיית מלאכה
נהגו שאין עושים מלאכה עד חצות היום אא"כ שכיר החייב לעבוד או בתפקידים עם ציבור. ואין לפתוח חנות אלא אחר חצות. אכן, מותרת מכירת דברי מאכל – כל היום (תוס' חיים על ח"א קל"ה, י"ט). הערה: מותר לטאטא הבית לאחר חצות, אבל אין להדיח הרצפות, (ערוה"ש תקנ"א, כ"א). פרט לצורך חולה ר"ל (שו"ת התעוררות תשובה או"ח של"ט).
ג. מיעוט בתענוג
צער בשינה: ישנים רק עם כר אחד או בלי כרית, יש המניחים בשנת הלילה תחת ראשם לבינה. ("וישם אבן מראשותיו" – במקום המקדש) והמצטער, אינו נוהג בזה. עישון: אין מעשנים עד חצות היום (12:44) ולאחר מכן רק בצנעה. ואין מריחים בבשמים בתשעה באב.
סדר התפילה
תשעה באב אחד מהימים שמשכימים בהם לתפילה (חיד"א בדבש חפי מערכת ה, ו). בשחרית אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין לדעת ערוה"ש תקנד, ווהגר"ש ווזנר זצ"ל אין אומרים פרשת העקידה וקריאת שמע שלפני הקרבנות ואומרים כל מה שהוא מסדר התפילה: פרשת התמיד ואיזהו מקומן וברייתא דר' ישמעאל, אומרים מזמור לתודה (מ"ב סוס"י נ"א) ואומרים פיטום הקטורת שלפני התפילה אבל לא שלאחריה, ואין אומרים "שיר של יום "אלא במנחה ומשלימים פיטום הקטורת.
אמירת "עננו" ו"נחם"
היחיד המתענה, (אף כשהוא בציבור) אומר "עננו" בשומע תפילה. בני ספרד אומרים "עננו" בכל התפילות, ובני אשכנז רק במנחה, השוכח עננו וכבר חתם "שומע תפילה" – אינו חוזר, ואם נזכר, יאמר באלוקי נצור. אף מי שאינו צם מוסיף במנחה "נחם וכו' וחותם "מנחם ציון ובונה ירושלים" ורבים מבני ספרד אומרים נחם בכל התפילות. השוכח לומר "נחם" אינו משלימו בשומע תפילה, אלא ברצה לפני ותחזינה ואינו חותם ברוך מנחם ציון וכו' אלא מסיים ותחזינה וכו' נזכר לאחר מכן, יאמר אותו באלוקי נצור, כמובן, בלי חתימה. אין הכוהנים עולים לדוכן ואין הש"ץ אומר "אלוקינו … ברכנו וכו'" ואין אומרים "אבינו מלכנו" ולא תחנון. בתום חזרת הש"ץ אומרים "חצי קדיש".
קריאת התורה: קוראים לשלשה בפרשת ואתחנן "כי תוליד בנים וגו' (דברים ד, כ"ה – ד, מ) אין מעלים לתורה מי שאינו מתענה (שו"ע תקס"ו, דומ"ב י"ט). אומרים "חצי קדיש" ואין עושים "מי שברך" ליולדת, ועושים במנחה. המגביה – יושב על כיסא רגיל ההפטרה: "אסוף אסיפם וגו' עד "כי באלה חפצתי נאום ד' " (ירמי' ח, י"ג – ט, כג). וקוראים בניגון איכה עד "וכעמיר מאחורי הקוצר אין מאסף". מסיימים את ברכות ההפטרה ב"מגן דוד". מחזירים הספר, ויושבים לאמירת קינות עד מעט קודם לחצות (שו"ע תקנ"ט, ג). אחר הקינות אומרים "אשרי ובא לציון וגו' " ואין אומרים "למנצח" (שו"ע קל"א, א ותקנ"ט, ד). ומדלגים על "ואני זאת בריתי" (מ"ב שם, ז). גם כשיש ברית מילה (הערת הגר"ש דבליצקי זצ"ל). אומרים קדיש בלא תתקבל, ועלינו. ואין אומרים שיר של יום ולא "אין כאלוקינו וכו' " (קצור שו"ע קכ"ד, ג).
בתום הקינות נוהגים לקרוא מגילת איכה בלא ברכה (מ"ב שם, ב ולוח לא"י).
בספר "תורת חיים" (תקנ"ט הביא, שלאחר אמירת הקינות, היה מניח את ספר הקינות בבית הכנסת ולא מחזירו הביתה, שאם ייקחנו לביתו לשנה הבאה – נראה כמתייאש מן הגאולה.
החובה לזכור ולהצטער על חורבן בית המקדש
המקור לחובת זכירת החורבן ובניין המקדש וירושלים: "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". (תהילים קל"ז, ה)
הלכה למעשה: שולחן ערוך או"ח א, ג: "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" ובמשנה ברורה: שיהא מיצר – "אבל התורה והתפילה יהיו בשמחה" כנאמר בתהילים ק, ב: "עבדו את ד' בשמחה" (שו"ע הרב, ח). וטעם הדבר שאין לדאוג ולהיות מיצר על חורבן הבית בשעת הלימוד והתפילה, משום ש"תפילות כנגד תמידים תקנום" ואמרו חז"ל: "גדולה תפילה יותר מן הקורבנות" (ברכות ל"ב ע"ב) וכל העוסק בתורה כאילו הקריב קורבנות (מנחות ק"י ע"א) ואם כן, אין לאדם בשעה שעוסק בתורה ותפילה לדאוג או להיות מיצר על החורבן (רוח חיים לגר'ח פאלאג'י אות י"ז).
והוסיף משנה ברורה, שם: "וכתב של"ה שבכל סעודה יאמר על נהרות בבל וגו' (תהלים קל"ז), ובשבת ויום טוב, ובכל יום שאין אומרים בו תחנון – יאמר שיר המעלות בשוב ד' וגו' (שם, קכ'ו). וכך נוהגים בעיקר בני עדות אשכנז. [המותרים לאכול בתשעה באב, ובכל שנה בערב תשעה באב, אף שאין אומרים תחנון – בוודאי אומרים "על נהרות וגו'] האוכל פת בערב שבת אחרי חצות היום אינו אומר "על נהרות וגו' " אלא "שיר המעלות וגו' " (מ"ב רס"ז, א). ואמר לי מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל שהאוכל סעודת מלווה מלכה במוצ"ש לפני חצות – יאמר "שיר המעלות וגו' ". בימים שאין אומרים תחנון מחמת הימצאות חתן או בעלי ברית, ואין מניעת אמירת התחנון מחמת עצם קדושת היום – אומרים "על נהרות וגו' " (שו"ת יוסף אומץ, קנ"ד). אמנם, בסעודת המצווה עצמה, נוהגים לומר "שיר המעלות" (אפיקי מגינים חידושים, ח).
שאלה: מדוע רק לכל ירא שמים ראוי להיות מיצר ודואג על החורבן ? מדוע לא לכל איש ואישה מישראל?
תשובה: א. מי שאינו ירא שמים, ראוי קודם כל, שיהא מיצר ודואג מדוע אינו ירא שמים…!!! ב. ירא שמים היודע ש"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו", מבין, שאם טרם זכינו למקדש בתפארתו ולכוהנים בעבודתם, משמע, שעדיין לא זכינו לתקן את הסיבות והגורמים לחורבן הבית!! ויתכן שזיכרון המקדש וירושלים אינו עומד דיו בלבנו ובמחשבותינו, אמנם כן, כל ירא שמים מתפלל תפילת עמידה, הכוללת 3 ברכות העוסקות בציפייה לגאולה ולבניין בית המקדש: א. "ולירושלים עירך ברחמים תשוב וכו'" ובנוסח בני ספרד: "תשכון בתוך ירושלים וכו'". ב. "את צמח דוד עבדיך מהרה תצמיח וכו' ג. "רצה… והשב את העבודה לדביר ביתך וכו' בנוסף בכל סיום תפילת שמונה עשרה, ולאחר ספירת העומר ועוד, אומרים: "יהי רצון מלפניך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", בכל ברכת המזון: "רחם נא וכו' ועל ירושלים ועל הבית הגדול וכו' בכל "ברכת מעין שלש" – "רחם נא וכו' ושמחנו בבניינה וכו' ובליל הסדר "השתא הכא לשנה הבאה בירושלם" ובסיום ליל הסדר ובסיום תפילת נעילה ,לשנה הבאה בירושלים". הולכים לכותל, שבים בדרך כלל, מעודדים בתקוה חדשה כי מהרה יבנה המקדש.
אך, אולי חלילה בדבר הכי חשוב ומרכזי במהות קיום עם ישראל, מתקיימת הגזירה על המת ר"ל שישתכח מן הלב"…?? אולי חלילה התרגלנו… למצב הקיים…??
באו ולימדונו חז"ל בגמ' תענית ל ע"ב: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", שנאמר: "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעי' ס"ו, י) אין זאת, אלא, שככל שנרגיש יותר ויותר שזה הדבר המרכזי אותו חסרים אנו, אשר הוא המפתח לכל הגזרות והצרות ר"ל החסרים והעכבות בכל תחומי חיי הכלל והפרט, הוא בעוונותינו הרבים, לצערנו ולדאבון לבנו – הסתר הפנים, וחוסר השראת השכינה בישראל, וכשנתחזק בתפילותינו בפרט ובעיקר, על כבוד השכינה, וחילול שמו יתברך, מהרה תשוב השכינה ותשרה בתוכנו, וישוב בורא עולם, ברחמיו ובחסדיו הגדולים וישכון בתוך ירושלים עיר קדשנו, ושם נעלה ונראה לפניו, בשלש פעמי רגלנו, וישכון ישראל בטח, שאנן ושקט, במהרה בימינו, אמן.
מנחה
רבים נוהגים להתפלל מנחה גדולה" (1:19) כדי למהר להניח טלית ותפילין לאחר חצות ואף מי שמתפלל מנחה קטנה – יניח תפילין מיד לאחר חצות (תורת חיים תקנ"ה).
בהנחת תפילין במנחה אין לקרוא פרשיות התפילין (רמ"א תקנ"ט, ד ומ"ב ולוח איי) הערה: יש שכתב ש"בתשעה באב שמניחים תפילין במנחה, מסתבר שאסור לישן קודם הנחת תפילין, שמא ימשך בשינה כמו קודם תפילת ערבית, ואף שזמנה כל היום, גם כן שייך שמא ישכח" (נחלת אליהו (להגר'א דושניצר זצ"ל עמ' ש"ז).
מוצאי תשעה באב
יש להכריז בבית הכנסת שהציבור לא ישכחו להבדיל קודם אכילה ושתייה – מקור חיים תקנ"ו. יש נוטלים ידיים כהוגן. ומבדילים על הכוס בלא הקדמת הפסוקים, בברכת הגפן וברכת המבדיל בלבד (אין מברכים על בשמים לא במוצ"ש ולא הערב). והמבדיל שותה בעצמו.
השנה: מותרים לכל העדות מיד לאחר התענית: תספורת, כיבוס, רחצה, לבישת מכובסים ואפילו חדשים בברכת שהחיינו ושמיעת מוזיקה (משנ"ב תקנ"ח, ד בשם הפמ"ג ושו"ת שבט הלוי ו, ע). פרט לאכילת בשר ושתיית יין שאסורים בלילה משום אבלות היום, ובבוקר מותרים מיד (משנ"ב תקנא, ד).
קידוש לבנה: מקדשים לאחר שטעמו מעט, ויש שכתב, שירחץ ידיו ופניו קודם קדוש הלבנה (החיד"א במורה באצבע, רל"ט). ויש לקדשה במנעלים רגילים (מ"ב תכ'ו, יא) על כן יש לזכור להביא את הנעליים למנחה או לערבית. שהנועל נעלי גומי, כאלו הולך יחף (הגר"ח קנייבסקי זצ"ל). ומותר לרקוד ולשיר כנהוג (תשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך שליט"א א, ר'ו).
אם הציבור מקדשה, מיד אחרי התפילה ואין מנין מאוחר יותר לקדשה – יכול לקדשה אף בלא טעימה ונעילה, משום ברוב עם הדרת מלך (א"ר תר'ו, ט). מנהג בעלזא – שאין מקדשים את הלבנה אלא למחרת בליל י"ב.
סוף זמן ברכת הלבנה – כל ליל שישי אור לט"ו מנחם אב.
יום שישי ט"ו באב – "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים" (תענית ל)
א. פסקו מתי מדבר מלמות. ב. הותרו שבטים לבא זה בזה. ג. פסקו לחטוב עצים למערכה ויכלו לעסוק יותר בתורה (רבינו גרשום, ב"ב קכ"א). אין אומרים בו תחנון, ווידוי, ואף לא במנחה שלפניו. אין מתענים בו אפילו חתן ביום חופתו ואף לא ביאהרצייט. בני אשכנז, אומרים "למנצח" ובני ספרד אין אומרים.
שבת נחמו – ואתחנן ט"ז מנחם אב
ראוי לכבדה ולענגה יותר משאר שבתות השנה להראות שאין חפצים להישאר באבלות ומצפים לנחמת ציון וירושלים (יוסף אומץ תתצ'ד). וכתב ר"י איבן שועיב בדרשותיו לפרשת ואתחנן: "נהגו לעשות את שבת זו שלאחר תשעה באב כיום טוב, והיא מצוה גדולה שהוא יום נחמה, וכל השמח בשבת זו, זוכה בנחמת בנין בית המקדש, כנאמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו"
ההפטרה: "נחמו נחמו עמי וגו'" (ישעי' מ, א – מ, כ"ו)
מיום ט"ו באב יש להרבות בלימוד תורה בלילה שמתקצרים הימים ומתארכים הלילות" (רמ"א יו"ד רמ"ו, כ"ג) "והמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה, יוסיף חיים על חייו" (רש"י לתענית ל) וזוכה ומזכה לכל העולם כולו
קובץ "הלכות המצויות בימי הקיץ"
דיני הברכה על שתייה ברצף, לאורך היום
השותה מים – אינו מברך, אלא כששותה לצמאן! אבל השותה מים רק כדי לשמור על מאזן הנוזלים בגוף, על פי ציווי הרופא, או בכדי לבלוע כדור – אינו מברך על המים, לא ברכה ראשונה ולא אחרונה.
השותים, תוך כדי הליכה, כגון: מים מינרליים או כל משקה אחר מבקבוק שנושאים עמהם לכל מקום – אם ברכו ברכה ראשונה בעודם בבית, אזי, כשיוצאים מאותו בנין, לרחוב – אסורים להמשיך ולשתות, מבלי לברך שנית, אבל ברכו ברכה ראשונה מחוץ לבית, על מנת להמשיך ולשתות, פוטרים בברכתם זו, את כל שישתו בדרכם, אפילו כבר אינם רואים את המקום שם ברכו תחילה, ואף כשעולים לרכב לאוטובוס או לרכבת קלה, כל שלא "הסיחו דעתם" מהשתייה, ובוודאי כשהבקבוק בידם או בתיקם שנושאים בדרך, ואפילו נכנסו בדרך לחנות לקנות דבר מה, או לסניף בנק, דואר וכדומה – ממשיכים לשתות באותה ברכה, כיון שלא קבעו מקום לברכה הראשונה. והיינו, אף כשהברכה הראשונה נאמרה ברכב או ברכבת, כיון שרכב או רכבת אינם נחשבים למקום קביעות.
אכן, אם הסיחו דעת מהשתייה, – עליהם לברך שנית, על שתייה נוספת. כגון שנכנסו למקום על מנת להישאר שם זמן יותר ממושך, כגון למקום לימודים או מקום עבודה או לבית כנסת או הכותל וכו' כדי להתפלל שם, כשרוצים להמשיך ולשתות, חובה לברך מחדש. כמו כן, כשהפסיקו מלשתות, במשך 72 דקות חייבים לברך שוב ברכה ראשונה על שתייה נוספת. [שמעתי מהגרי"ש אלישיב זצ"ל שהפסק בשיעור כזה – ודאי מהוה היסח הדעת]
שיעור שתייה, המחייב ברכה אחרונה
השותים משקה: בכמות של "רביעית" 86cc [מעט יותר מחצי כוס חד פעמית שקופה], במשך זמן של שתיית רביעית, היינו, בהמשך אחד. ובשער הציון (ר', י"א) "הוא הדין בשתי פעמים" מבלי להסיר את הכוס מן הפה – חייבים בברכה אחרונה. וביין או מיץ ענבים בברכת מעין שלש. ורגיל היה מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל להזהיר, שהשותה משקה מוגז בקשית, אל יברך ברכה אחרונה. במשקה חם, כגון תה או קפה, בדרך כלל, אין מברכים עליו "בורא נפשות" שהרי נשתה בלגימות קטנות והוא
הדין למשקה מאד קר ["ברד"] למעשה: בני ספרד לעולם אין מברכים ברכה אחרונה על תה או קפה – אפילו הצטננו כולל "אייס-תה" מפני שהולכים אחרי דרך שתיית המשקה, שהוא בדרך כלל חם. בני אשכנז, אם נצטנן המשקה – מברכים ברכה אחרונה. ולדברי המשנה ברורה, ירא שמים, מהדר ומשאיר מהתה או הקפה החם, כמות של רביעית שתצטנן, ושותה, בבת אחת ומברך ברכה אחרונה. וכן נהג מו"ר הגרש"ז אויערבך זצ"ל בשיעורו היומי בלומדנו בישיבת קול תורה, שבמהלך השיעור היה לוגם מידי פעם מכוס התה שלפניו, והשאיר כמות של רביעית, ובתום השיעור התאספנו סביבו, ושתה הרביעית וברך "בורא נפשות" וענינו אחריו אמן.
עד מתי מברכים ברכה אחרונה על שתייה
נפסק בשולחן ערוך סי' קפ"ד, ה: השותה יותר מרביעית משקה, והרווה את צימאונו – כל עוד מרגיש שהוא רווה, ואינו מתאווה שוב לשתות, אפילו עבר זמן רב – חייב בברכה אחרונה. אבל, השותה שיעור המחייב ברכה אחרונה, אך אינו רווה, כל עוד לא נספגה השתייה בגופו – חייב בברכה אחרונה. ושיערו חכמים, דהיינו: – תוך כדי 29 דקות מסוף השתייה. שהוא "שיעור עיכול" בשתייה (כף החיים קפ"ד, כ"ט והוראת מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל, פסקי תשובות, שם ובספר "וזאת הברכה" עמ' 5). הערה: דעת בעל "אור לציון" הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, שבימות הקיץ, כשחשים צימאון חזק, ועוסקים בהליכה או שחייה או פעילות ספורטיבית, אפילו שתו רביעית, כיון שמיד צמאים שוב – אין לברך ברכה אחרונה, שהרי זה כאילו התעכלה ונספגה השתייה מיד.
דיני אכילה ושתיה במהלך טיול
דין "הולכי דרכים"
האוכל או שותה, תוך כדי הליכה, כגון: כריך עוגיות וחטיפים, או פירות – אם ברך ברכה ראשונה מחוץ לבית וכיוון שימשיך לאכול בדרכו – פוטר בברכה זו את כל שיאכל אפילו כבר לא רואה את המקום שם ברך, ואף כשעלה לרכב לאוטובוס או לרכבת קלה, כל שלא "הסיח דעתו" מהאכילה או השתייה, ובוודאי כשהמאכלים בידו או בתיק שנושא בדרך, ואפילו נכנס לחנות לקנות דבר מה, או לסניף בנק, דואר וכדומה – ממשיכים לאכול באותה ברכה, כיון שלא קבעו מקום לברכה הראשונה. והיינו, אף כשהברכה הראשונה נאמרה ברכב או ברכבת, כיון שרכב או רכבת אינם נחשבים למקום קביעות. אבל נכנסו למקום, על מנת להישאר שם זמן יותר ממושך, כגון, לבית כנסת או הכותל וכו' כדי להתפלל שם או לקברי צדיקים וכדומה – כשרוצים להמשיך ולאכול או לשתות, חובה לברך מחדש.
בדברים שרגילים לאכול בדרך, כגון מסטיק, סוכריות חטיפים ופיצוחים, אפילו ברכו ברכה ראשונה בבית, כשהיה בדעתם לצאת מחוץ לבית, אפילו התעכבו מעט – ממשיכים לאכול או לשתות באותה ברכה את כל מה שלקחו מהבית, ואם מצויות בדרך חנויות וקונים עוד מסטיקים או סוכריות ממשיכים לאוכלם בברכה הראשונה שהייתה בבית. ברכו בבית כשלא היה בדעתם לצאת, הרי שברגע שיוצאים מחוץ לבית, יש להפסיק מלאכול, ולברך שוב ברכה ראשונה. לא ברכו וכבר יצאו והמשיכו לאכול את הסוכריות או המסטיקים, בדיעבד אם לא הפסיקו בין מסטיק למסטיק נוסף, או בין סוכריה לבין סוכריה נוספת "תוך כדי דיבור" (שלום עליך מורי ורבי) [כ 3-4 שניות], ממשיכים ואוכלים על סמך הברכה הראשונה, אבל הפסיקו ב"כדי דיבור" – חייבים בברכה מחדש (דעת בעל "אגרות משה" בכמה מתשובותיו).
תפילה במקום פתוח
שולחן ערוך צ, ט"ז: אסור להתפלל תפילת עמידה במקום שאינו מקורה – מפני שאין עליו אימתא דשמיא, המקור בגמ' ברכות מ ע"ב: "אמר רב כהנא, חציף עלי מאן [-מי] דמצלי [-שמתפלל] בבקעה" וברש"י: "מקום שדות שאין שם קירוי, מפני שאין עליו יראת שמים".
שואל ה"בית יוסף: והרי נאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה" – כאן תיקן תפילת מנחה ? ועונה: שתי תשובות בדבר: א. שהתפלל במקום המקדש – מקום עקידתו, ולכן מתפללים ליד הכותל המערבי, אף ברחבה שאינה מקורה, ששם אין מצב שאין יראת שמים. ב. יצחק אבינו, התפלל, בצדי אילנות שבצד הדרך, כנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה" – מלשון "שיח ועץ" וכך נוהגים, הנאלצים להתפלל בדרך, כשאין מקום מקורה, שנעמדים להתפלל בצדי אילנות. יש לציין, שהמ"ב הביא משע"ת שכתב בשם החיד"א בספר בתי כהונה, שבמקום שמוקף מחיצות אעפ"י שאינו מקורה – שפיר דמי. שכך נהגו בירושלים עיה"ק ת"ו.
ניקיון הגוף לדברים שבקדושה
בדרך, בנסיעה ובטיול
נאמר בתהלים ק"ג: "לדוד, ברכי נפשי את ד' וכל קרבי את שם קדשו" – מכאן, שאדם הבא לברך, ללמוד תורה או להתפלל, ומרגיש צורך להתפנות, חובה עליו לנקות את גופו, בטרם יעסוק בדברים שבקדושה, והיינו, אף כשאינו בגדר "בל תשקצו", אלא אפילו בהרגשת כל שהיא, ואין צריך לומר, שאסור לעמוד לתפילת עמידה.
הלכה למעשה
נפסק בשו"ע סי' צ"ב, א :הנמצא בדרך, או בנסיעה, שלא ניתן לעצור בה, ומרגיש צורך להתפנות: במידה ומסוגל "להעמיד עצמו" [-להתאפק] במשך "הילוך פרסה" [- 72 דקות] – רשאי לומר ברכות, תהילים וללמוד תורה, אבל אסור לעמוד לתפילת "שמונה עשרה", שתפילת עמידה, אסור להתחיל, אפילו מרגישים "צורך קצת", כלשון השו"ע, שם: "היה צריך לנקביו, אל יתפלל [ – תפילת עמידה] ואם התפלל – תפילתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל, וכל זה כשאינו יכול להעמיד עצמו שיעור הילוך פרסה[ – להתאפק במשך 72 דקות], אבל יכול היה להתאפק כשהתחיל – בדיעבד, תפילתו תפילה". הבהרה: הגדרת "יכול להעמיד עצמו" היינו 72 דקות משעה שעמד להתפלל, ואפילו בפועל נוצר מצב שיש באפשרותו להתפנות, והתפנה תוך מספר דקות, שהקובע מה היה מצבו בשעה שעמד להתפלל. ו"יכול להעמיד עצמו", היינו – אילו היה מהלך, ולא יושב במקומו.
התעורר צורך להתפנות במהלך תפילה
הכלל הוא: כל שעמד אדם לברך, לקרוא קריאת שמע או להתפלל, וכן לומר קידוש, הלל וברכת המזון, אם כשהתחיל – לא הרגיש צורך להתפנות, אף שבמהלך תפילתו התעורר לו צורך – רשאי לסיים את כל אותו העניין, מבלי להתפנות. אלא אם כן, מרגיש שהוא במצב "בלתי הפיך" ואינו מסוגל להמשיך מבלי להתפנות, שאזי, יפסיק, ויתפנה, ויחזור למקום שעמד, אלא אם כן, הייתה ההפסקה "בכדי לגמור את כולה" [מתחילה עד סוף, לפי הקצב שלו הממוצע], אזי, לאחר ההפסקה, חוזר לתחילת העניין, כמפורט להלן.
1. המתחיל ב"פסוקי דזימרה", ובמהלך אמירתם, מרגיש לפתע בצורך להתפנות – מן הדין, רשאי הוא להמשיך, ולסיים עד לאחר "ישתבח", ואז יתפנה. אינו מסוגל להמשיך ב"פסוקי דזימרה" – יתפנה, ויברך "אשר יצר" בין פרק לפרק.
2. התחיל בקריאת שמע וברכותיה, והתעורר לו צורך, רשאי מן הדין, להמשיך עד "תהילות לא-ל עליון" או "שירה חדשה", אך שם חייב להתפנות, שהרי לתפילת עמידה אסור לעמוד לכתחילה, אפילו מרגישים "צורך קצת". לאחר שהתפנה, אינו מברך "אשר יצר" אלא לאחר שיסיים תפילת "שמונה עשרה". ויש לציין, שאינו נפטר ידי חובת אמירת "אשר יצר" באמירת ברכת "רפאנו" שבעמידה, כיון ש"רפאנו" על החולים ר"ל ו"אשר יצר" לכל הנבראים, בין חולים ובין בריאים.
3. הנמצא במהלך תפילת עמידה ומרגיש צורך להתפנות – רשאי מן הדין להמשיך ולסיים את כל תפילת "שמונה עשרה" מבלי להתפנות, שהרי התחיל בה, כשלא הרגיש צורך כלל. אינו מסוגל להמשיך – יפסיק ויתפנה, מבלי להפסיק בדיבור, וישוב למקום בו הפסיק. אמנם, כשההפסקה התארכה, עד כדי משך זמן, שהוא רגיל בדרך כלל לומר את כל תפילת עמידה, מתחילתה ועד סופה, הרי, שלאחר ההתפנות ורחיצת ידיו, עליו לחזור לתחילה התפילה. וכמובן "אשר יצר" יברך, לאחר שיסיים תפילת עמידה.
הלכות "גלידה" ו"קרח"
דיני ברכות
שאלה: מה הם גלידה, קרחון קרטיב או איגלו ? האם מאכל או משקה (קרוש)?
צדדי הספק: א. מאחר ונקרשו, והם בידנו במצב צבירה מוצק – נחשבים כמאכל מוצק. ב. או שמא, כיון שעם לעיסתם או ליקוקם, נימוחים ונמסים, והופכים נוזליים – בבליעתם, הרי הם כבר ככל משקה. לעניין ברכה אחרונה: כידוע, מברכים על מוצקים, כשאכלו כזית כ 30 גרם, במשך "כדי אכילת פרס" – לרוב הפוסקים 4 דקות. ועל שתייה, מברכים אם שתו "רביעית" כ CC 86 [כשליש כוס חד-פעמית שקופה], במשך שתיית רביעית – בהמשך אחד, מבלי להזיז את הכוס מהפה. ותלוי אם כן, מהי הגלידה – האם מוצק או משקה ?
לעניין קינוח סעודה – כידוע, כל מאכל הנאכל בסוף סעודה לקינוח, אפילו היה על השולחן בברכת המוציא – חייבים לברך עליו ברכה ראשונה, אלא אם כן אוכלים אותו [כל נגיסה] יחד עם פת. לעומת זאת, כל המשקים ששותים בסעודה, נפטרים בברכת המוציא [אין אכילה בלא שתייה], פרט ליין. ואם כן אם הם כמשקה, אולי נפטרים מברכה ראשונה, אפילו לקינוח ? ואולי דומים לקפה או תה, ששותים בסוף סעודה, אף כשכבר רוו ממיני משקים, ושותים אותם, לדברי ספר "גינת וורדים": כדי להעביר שמנונית המאכל, לבלות הזמן ולהרחיק המחשבות הרעות…", ולהכרעת המשנה ברורה בסי' קע"ד: ירא שמים יפטור הקפה והתה, בברכה על מעט סוכר, שוקולד או מרציפן, ואם אין לו במה לפטור – ישתה אותם בלא ברכה".
הלכה למעשה הכרעת הפוסקים לעניין – גלידה מאכל או משקה ?
לעניין ברכה ראשונה: ללא ספק שמברכים "שהכול", שהרי "אין שיעור לברכה ראשונה". אכן, בגלידה ובעיקר בקרחונים, מעירים הפוסקים, שיש להמתין מעט עד שיפשירו, שיהא אפשר ליהנות מהם, שהרי בהיותם קפואים לגמרי, אינם ראויים כלל לאכילה ואף לא להנאה. בדומה לתה או קפה מאד חמים, שהגר"ע יוסף זצ"ל הזהיר תמיד בשיעוריו, לא לברך על תה או קפה מאד מאד חמים, שאז, נגשים לכיור ושופכים ומוסיפים מים או חלב, וזה בזיון לברכה, שמברכים ושופכים ממה שברכו עליו !!! וגם גורמים הפסק !!! כשם שאין לברך על שקית שוקו שטרם נפתחה…. על פמלה שטרם קולפה… או על "דבר טוב" שהחביאו לפני שעה, אי שם במעמקי המקרר, בטרם בודקים, אם יש עוד על מה לברך… וזקני ירושלים נוהגים שאינם מברכים על ברז מים [מאז המצור על ירושלים], לפני שבודקים אם יש בכלל מים בברז….
לעניין ברכה אחרונה: גלידה, העשויה בשומן צמחי או שמנת, ארטיק או טילון, המיוצרים ממאכלים :סוכר, ביצים, שוקולד או פירות – ברוב המקרים נאכלים במצב של אוכל מוצק, ומברכים ברכה אחרונה, "בורא נפשות" כשאכלו כזית ב4 דקות. וכשנאכלים לקינוח סעודה – מברכים עליהם ברכה ראשונה, כיון, שעומדים בצלחת אפילו זמן ממושך, ואינם נמסים מיד (הגרי"ש אלישיב זצ"ל בספר "וזאת הברכה ח, ד ושו"ת שבט הלוי א, ר"ה).
מאידך, קרחון, קרטיב איגלו וגלידות "שרבט"- שהם משקה קפוא, ממים ותמציות שונות, אפילו טבעיות, וכשמוציאים אותם מהקפאה, תוך דקות ספורות נמסות ונעשות משקה – לא מברכים עליהם ברכה אחרונה, שהרי אין שותים אותם במשך "שתיית רביעית ואם אפשר, טוב להתחייב בברכת "בורא נפשות" על דבר אחר, ולהתכוון גם עליהם.
גלידה, קרחון, קרטיב או איגלו הנאכלים כקינוח בסעודת פת
יש שפסקו שיש לברך עליהם, שהרי אינם נאכלים לרוות צימאון, אלא למתיקה, ואינם באים מחמת הסעודה (שו"ת שבט הלוי א, ר'ה וכן הורו הגרש"ז אויערבך והגרח"פ שיינברג זצ"ל כמובא בספר ותן ברכה א, עמ' פ"ז) ויש שכתבו שדינם כמשקה (הגר' פיינשטיין זצ"ל והגר"ע יוסף זצ"ל בילקוט יוסף קע"ז, י).ויש שחילק בין גלידה חלבית מחלב או שמנת או הנעשית מקציפת ביצים, שדינה כמאכל ומברכים עליה לקינוח, לבין רוב סוגי הארטיק, הקרטיב, האיגלו וגלידות שרבט שעשויים משקה ורק מוסיפים להם חומרים וטעמים ונמסים תוך כדי האכילה, שדינם כמשקה ואין לברך עליהם (ראה אור לציון ב, י"ב),
הלכה למעשה: כדאי לפטור את הגלידה וכו' בברכה על מיני מתיקה כשוקולד או ג'לי. או כעצת הגר"ע יוסף זצ"ל לדחות אכילתם לאחר ברכת המזון ואין בכך משום "גורמים ברכה שאינה צריכה", שהרי הדחיה, לצורך, כדי לצאת מספק ברכה ובפרט בשבת ויום טוב.
לעניין "טיבולו במשקה" : האוכל דבר שטיבולו במשקה, אחד מז' המשקים: יין, דבש (דבורים) שמן (זית) חלב, או טל, כגון פרי רטוב שלא ניגבוהו או ביסקוויט שטובלים בתה או קפה, ואוכלים אותם ביד – נוטלים ידיים כמו נטילה לפת, בלי ברכה. ואם כן, המטבילים ופל בגלידה, או האוכלים הגלידה בגביע, אם דין הגלידה כמשקה – חייבים נטילה בלא ברכה ?
הכריע משנה ברורה סימן קנ"ח ס"ק י"ד "כתבו הפוסקים כל המשקין שנקרשו בין ע"י בישול בין ע"י צינה עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח (אינם רטובים ומרטיבים דבר אחר) לא חשיבי משקה ( – נחשבים כמוצק) ואם יש בהם רק משקה "טופח" (קצת לחות, בלבד) – דינם כמאכל. אם כן, האוכלים גלידה, מעדן, שמנת או גבינה הנאכלים עם מציה, קרקר או וופל – אין צריכים נטילה ל"טיבולו במשקה".
ברכת הגלידה הטילון והארטיק
1) כאשר בגלידה חתיכות ביסקוויטים, או חתיכות עוגיות הברכה הראשונה היא "בורא מיני מזונות". והברכה האחרונה, תלוי בכמות של החלק של המזונות שבגלידה, אין בהם כזית – מצטרפים לברכת בורא נפשות על שאר המרכיבים שבגלידה, אם אכלו כזית בתוך 4 דקות.
2) גלידה המעורבת בפירות, אגוזים תותים דובדבנים, הניכרים בתוך הגלידה: מברכים לפי הרוב, כדין "טפלה המעורבת". ספק מה הרוב – מברכים את הברכה היותר כוללת, בדרך כלל "שהכול".
3) גלידה בגביע פשוט: בדרך כלל מיועד רק להגשת גלידה לילדים, וכמעט שאין מרגישים את טעם הדגן – מברכים על הגלידה, ופוטרים בברכתה את הגביע (שו"ת אגרות משה או"ח ד, מ"ג). ואפילו נשאר לבסוף רק הגביע – אוכלים אותו בברכת הגלידה (משנ"ב קס"ח, מ"ו ושו"ת תשובות והנהגות ה, סייג). בדומה ל"קרמבו". וכן כתב רבי חיים נאה זצ"ל בקצות השולחן: "מי לימון קרושים, שקוראים אותם גלידה, וכדי שלא יימס ביד, כורכים אותו בביסקוויט הנקרא וופל – מברך על הגלידה ופוטר את הביסקוויט הדק, כיון שלא בא אלא למנוע לכלוך הידיים.
4) גלידה בגביע טעים : כיון שהגביע טעים ומשופר בעצמו, והוא עבה ויש ו"תוכו רצוף אהבה" בשוקולד – מתכוונים באכילה, גם עליו וכמובן גם על הגלידה, על כן מברכים 2 ברכות: תחילה "מזונות ולאחר מכן "שהכול".
5) בדומה לגלידה בגביע הטעים: שני וופלים עבים ובניהם גלידה ["קסטה" "סנקור"], גלילי גלידה בתוך וופל טעים רולדה ממולאת בגלידה עבה, ובוודאי, קל וחומר – "וופל בלגי עם שכבות גלידה וקצפת כהגדרת הגאון רבי יצחק אופיר מלכה שליט"א: "שיא העולם הזה"
– מברכים עליהם 2 ברכות תחילה "מזונות" ולאחר מכן "שהכול". המקור: שולחן ערוך רי"ב, ב: מרקחת של פירות, שמניחים על רקיקים דקים, שאין מתכוונים לאכול הרקיק, אלא רק מניחים עליו המרקחת, כדי שלא ייטנפו הידיים מן הדבש – מברכים על המרקחת ופוטרים את הרקיק. ובמשנה ברורה שם, י"ג: ובמדינותינו שעושים במקום הרקיקים, דובשנים שטובים בעצמם למאכל, אם כוונתו גם על הדובשנית, ומברכים 2 ברכות: מזונות על הרקיק ופרי העץ על המרקחת.
אכילת גלידה בשבת
1) שימוש בכף עגולה המיוחדת להוצאת גלידה בעיגולים: לדעת קיצור שולחן ערוך סי' פ, כ"ה חיי אדם ט"ל,א ושו"ת שבט הלוי ו, כ"ט יש בזה משום בונה, כיון שיוצרים צורה. בדומה לנכתב בספר שמירת שבת כהלכתה פרק י"א שאין להוציא כדורי אבטיח, מן האבטיח, בשבת בכלי המיוחד לכך, אלא להכינם מערב שבת. למעשה, הרבה פוסקים מתירים (המהרש"ם מברזאן ב"דעת תורה" סי' שכ"א הגר"מ ברנסדורפר זצ"ל ב'חשב האפוד ב, ע"ז בעל ה'מנחת יצחק" ועוד) – שלא אסרו פוסקים הנ"ל, אלא, שהמאכל נדבק חזק, ויעמוד כך לזמן ממושך, אבל גלידה, מיד מתחילה להיות נמסה, ואין זה בכלל עשיית צורה שיש לה קיום. וכן כתב בספר שמירת שבת כהלכתה פרק י, ח: "כף המיוחדת להוצאת גלידה, אם כוונת המשתמש, לצורה המיוחדת הנעשית על ידי הכף – אסור להשתמש בה בשבת. אך אם כוונתו היא אך ורק להקל את ההוצאה של הגלידה, ואין במחשבתו על הצורה היוצאת ממילא – מותר להשתמש בה.
אגב, בדומה לזה בספר "אורחות השבת" לעניין כבד וסלט ביצים, חילק בין אם הכבד או הסלט ביצים כבר מגובשים לגמרי, ורק מעבירים אותו בכף העגולה לצלחת, הרי זה כשימוש בכף רגילה שבוודאי מותר, אבל אם הלקיחה בכף המיוחדת היא המגבשת והמאחדת לגוש אחד – אסור להשתמש בה משום כפעולת בונה. 2. כפית שמתחממת [על ידי חומר כימי] המעביר את חום היד לכפית, כדי להקל על הוצאת הגלידה, כשהיא קפואה כקרח – התירו הפוסקים, כיון שזה כמבשל בחמה, שמותר. בדומה למדידת חום, בשעת הצורך, במדחום כספית. 3. פתיחת "איגלו" והפרדת זוג "שלוקים:
איגלו קפוא – יש לפתחו במקום שאין אותיות, בעזרת השיניים, שלא יהיה פתח יפה (שו"ת מנחת יצחק ד, פ"ב) וילד קטן יכול לפתחו כהרגלו. "שלוקים" – אסור להפרידם, במקום המסומן לכך.
הקפאת מים ומשקאות בשבת והשימוש בקוביות קרח
המקור בשולחן ערוך ש"כ, ט: "השלג והברד [והקרח] – אין מרסקים אותם בשבת, היינו, לחותכם לחתיכות קטנות כדי שיזובו מימיהם לשתותם" הסיבות: 1. "שנראה כבורא ומוליד את המים [יצירה].
- גזירה שמא נבוא לסחוט פירות העומדים למיץ, ונעבור על מלאכת דש.
ממשיך השו"ע: "אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים, והוא נימוח מאליו ואינו חושש, וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה (לא באופן של בישול, חלילה) וניפשרו – מותרים". מעיר המשנה ברורה, ל"ה: "ולדעת הרמ"א בסי' שי"ח, ט"ז יש להחמיר אף בנימוח מאליו – משום נולד, ואינו דומה לתוך הכוס עם המשקה, שאז הוא מעורבב, ואינו ניכר שמפשיר". ואף שמשמעות הרמ"א שהאיסור רק מול השמש או המדורה, הכרעת הפוסקים בספר שמירת שבת כהלכתה י, ג: לבני אשכנז – שלכתחילה, אסור להניח קרח קפוא, אפילו לא, סתם על השיש, כדי שיפשיר, על מנת לשתותו.
הלכה למעשה: הוכנס בקבוק עם מים להקפאה, אפילו לפני שבת, וקפא "למוות" – לכל העדות, אסור להכות בו, או להפעיל עליו לחצים כדי שהקרח יישבר ויופשר, על מנת לשתות את התוצאה. לבני ספרד – מותר להוציאו, ולהניחו אפילו מול השמש, או בקרבת הפלטה של שבת, כדי שיפשיר, ולשתותו. לבני אשכנז – אסור אפילו להוציאו, ולהניחו על השיש, כדי שיפשיר לשתותו. עצת הגרח"פ שיינברג זצ"ל, לא למלא בקבוק מים להקפאה, עד הסוף, אלא תמיד להשאיר מקום, כדי, שאם יקפא, יהיה אפשר, להוסיף שם מים (ואמר לי שלדעתו הוא הדין במיץ או קולה שקפאו לחלוטין) כדי שמה שמפשיר ייבלע מיד לתוך משקה, שזה מותר. כמו כן, תמיד אפשר, להוציא את הבקבוק ולהפשיר את הקפוא, קרוב לפקק – לאיבוד, ואז להוסיף המשקה כנ"ל.
שאלה: בקבוק שקפא למחצה, האם מותר לשבור את החלק הקפוא שבבקבוק לתוך המשקה שבבקבוק ? כותב הרב אופיר מלכא שליט"א: "בוודאי לבני ספרד, אין להקל לנענע בקבוק שיש בו נוזל קפוא למחצה, ורוצים לנענעו, כדי שחתיכות הקרח יפשירו לתוך המשקה, כיון שלנפסק בשולחן ערוך ש"כ, ט אסור לרסק שלג וברד וקרח גם בתוך המים, ונענוע הבקבוק כריסוק בידיים" (בן איש חי יתרו, ט). ואף לאשכנזים, אף שהניפשר נבלע במים, אבל הכרעת המשנה ברורה, בשער הציון שי"ח, קמ"ו שטוב להחמיר לכתחילה.
הכנסת קוביות קרח לתוך משקה
מותר להכניס קוביות קרח, שיפשירו מעצמם לתוך המשקה, בתנאים הבאים:1. לדעת הרא"ש יש להיזהר, לשים תחילה את המשקה בכוס או בקנקן, ואז להכניס את הקוביות קרח. 2. כאשר הקוביות בתוך המשקה, לבני ספרד – בוודאי שאסור להפעיל על הקרח לחץ, על ידי הכפית ואף לא לסובב בחוזקה, שהרי זה כשבירת הקרח בידיים. אף לבני אשכנז – המשנ"ב מביא בזה שתי דעות, האם מתחת למשקה, מותר להמיס את הקרח, הכרעתו בשער הציון שי"ח, קמ"ו:"לכתחילה ראוי שלא להמיס, אף קרח הנתון כבר במשקה 3. נגמר המשקה, ונשארו קוביות הקרח בכוס, ניתן תמיד להוסיף עוד משקה, שהרי כנ"ל, לבני אשכנז, אסור סתם להפשיר קרח על מנת לשתותו, אבל דעת פוסקים, כיון שקוביות הקרח הגיעו לכוס בהיתר לתוך המשקה, אפשר להשאירם, ולשתות את שיפשיר מאליו.
המסת גלידה, קרטיב, מרק פירות קפוא או איגלו
כתב בשו"ת רב פעלים (לבעל "בן איש חי) ח"ג או"ח, י"ד: "מותר לבחוש סוכר או קוביות סוכר בכפית בתוך כוס משקה, כי בשונה מקרח, הסוכר לא נהפך למים, אלא מתמוסס בתוך המשקה, ויש האוהבים סוכר מוצק ויש אוהבים אותו נמס" ראה הסבר דבריו בבן איש חי יתרו, י"ד. וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (וולדנברג) ו, ל"ד : שלג, הברד והקרח, לפני שנמסו, אין עליהם שם אוכל, מה שאין כן, הסוכר, גם בעת שהוא מוצק – נחשב אוכל. על פי יסוד זה, פסק מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל: כל מיני דברים, שגם כשהם קפואים או קרושים, שם מאכל עליהם, ואין איסור להפשירם או להמיסם בשבת, כגון, רוטב דגים, רגל קרושה [געלר], ואפילו שקית חלב קפואה, ומותר אף לאשכנזים להוציאם בשבת מהמקפיא או המקרר ולהניחם להפשיר. ובכלל זה גם גלידה, שמניחים בצלחת, הרי היא מפשירה מעצמה, בטמפרטורה של החדר, וכמובן הדבר מותר (לא מצינו שתהיה חובה, לאכול במהירות את הגלידה, לפני שתפשיר).
אמנם, שונה הדין, לעניין המסת קרטיב ואיגלו קפואים, שבמצב קפיאה אינם ראויים לאכילה כלל, ודומים לקרח, על כן, אסור יהיה להניח קרטיב בכוס ולרסקו בעזרת כפית על מנת שיימס, ולבני אשכנז, יהיה אסור להכניסם לכוס שיימסו מאליהם, כשם שאסורים להניח קוביות קרח בקערה, להפשירם לשתייה.
שבירה והמסת קרח לאיבוד – מותר להניח קוביות קרח, על פירות או בקבוקי משקה, כדי לצננם, כאשר אין כל כוונה לשתות את המים שייצאו מהם, ולכן, מותר גם כן, להניח קוביות קרח מיותרות, בכיור, כדי שיפשירו ויתנקזו לביוב. ובכלל היתר זה, שבירה או שפיכת מים על מגש של קוביות קרח, כשהמטרה לחלץ את הקוביות מן המגש, או להפשיר קרח שבראש בקבוק שקפא, כדי שילכו לאיבוד, ואז נוכל לשתות את המשקה שתחתם, או להוסיף משקה, כדי שהקפוא בבקבוק, יפשיר לתוכו.
עשיית קרח בשבת – הגאון רבי דב בעריש ויינפלד זצ"ל הרב מטצ'יבין, בספרו "דובב מישרים" חידש, שכשם שאסור לשבור או להפשיר קרח בשבת, משום איסור נולד, יתכן שיש איסור, למלא מגש לקוביות קרח, או שקית לעיגולי קרח בשבת – משום איסור להוליד קרח. כל הפוסקים הביאו את דבריו, אך רבים חלקו על חידושו, בטענה, שאין בעשיית קרח נולד, כיון שאין הקרח בר קיימא לולא כוח ההקפאה והקור, ודבר שאין לו כוח מצד עצמו, לעמוד במצבו החדש – אין בזה משום נולד (שו"ת חלקת יעקב ברייש או"ח, קכ"ח שו"ת מנחת יצחק ח, כ"ד ודעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל בשמירת שבת כהלכתה י, הערה י"ד). הלכה למעשה: כל הפוסקים הנ"ל ואף הגר"ע יוסף זצ"ל הסכימו, כיון "שכבר הורה זקן" הגאון מטצ'יבין, אין להקפיא בשבת מים, אלא אם כן, לצורך, כשחם מאד, ואין משקאות מקוררים, ובוודאי לצורך "קומפרס" וכדומה, מותר. ובוודאי, שלכל הדעות, מותר להכניס לפני שבת מגש לייצור קוביות קרח, או למלא שקית לעיגולי קרח, על מנת שיקפאו במשך השבת, אף אם כעת בכניסת השבת הם עדיין מים (שמירת שבת כהלכתה י, הערה י"ד).
הערה: השימוש במגש המיוחד להקפיא בו קוביות, או הניילון, יש שחשש שיש בזה משום דומה לבניין (הגרי"ש אלישיב זצ"ל ב"הלכות שבת בשבתו" א, י"א הערה 59), אולם, הגר"ש ווזנר זצ"ל הכריע בשו"ת ג, נ"ה שאין משום בנין, בדבר שכשיעמוד, בלי ההקפאה – אין לו קיום. כמו כן, מותר לצנן משקאות במקרר או אפילו במקפיא, שבוודאי, בזה, אין מולידים דבר חדש, אלא שכנ"ל כדאי להוציאם לפני שיקפאו, או להמיס ולשפוך מלמעלה כדי להוסיף משקה, שלתוכו ימס הקפוא.
מכשיר או מקרר המייצרים קוביות קרח – מקררים שיש בהם מיתקן לייצור קוביות קרח, הפועל מעצמו באופן תמידי, מותר להשתמש בקוביות הנוצרות בשבת (שמירת שבת כהלכתה י, ד) אמנם, במקררים חדישים ומשוכללים, בשעה שנוטלים קוביות מתא ההקפאה, ישנו חיישן, המפעיל מידית את המערכת לייצור קוביות חדשות, ובמכשירים כאלו, יש להפסיק לפני שבת את פעולת ייצור הקוביות החדשות (שו"ת אבני ישפה ז, מ ואורחות השבת כ"ו, הערה ו)
שפיכת שוקולד חם על גלידה קרה
שוקולד חם ב"חום שהיד סולדת בו" (כ c 45), ויש בגלידה רכיבים שטרם התבשלו, כגון ביצים או חלקי פירות – אסור לשפוך עליהם את השוקולד, ישירות מ"הכלי הראשון", אלא יש להעביר השוקולד לכלי, ומשם לעוד כלי, ומתוך ה"כלי השלישי" מותר לערות ישירות על הגלידה. כל הרכיבים שבגלידה כבר עברו בישול: מותר לערות על הגלידה כל עוד היא קרושה (אין בישול אחר בישול), אבל אם הגלידה נמסה מעט, והפכה להיות כנוזל, מותר לערות עליה את השוקולד החם מ"כלי שני" (שאינו מבשל "לח שהצטנן"). הערה: יש ליד הגלידה עוגת "סופלה": לבני אשכנז – מותר לשפוך עליה שוקולד חם רק מכלי שלישי, כנ"ל (שיש בישול אחרי אפייה). ולבני ספרד – מותר לשפוך את השוקולד, אפילו ישירות מ"כלי ראשון" (שלדעת השולחן ערוך אין בישול אחר אפייה).
ברכה על ראיית הים התיכון וים כנרת
דעת השולחן ערוך, שמי שלא ראה את הים התיכון 30 יום, יברך: "ברוך אתה… שעשה את הים הגדול" וכן נוהגים אף על ים כנרת. אך מכיוון שלדעת הרא"ש וראשונים נוספים, ברכה זו נתקנה על האוקיינוס, הורו ערוה"ש הגרש"ז אויערבך, הגרי"ש אלישיב הגרב"צ אבא שאול והגר"ח קנייבסקי זצ"ל, שכיוון, שהים התיכון מתחבר לאוקיינוס עדיף לברך: "ברוך אתה… עושה מעשה בראשית" ומרן הגרש"ז זצ"ל הציע, להוסיף מיד לאחר: ברוך אתה…. מעשה בראשית, שעשה את הים הגדול".
חופי ימים, נהרות ובריכות
1.אסור לבנות לרחוץ בים במקום שעשויים לעבור בו אנשים, ויש לאסור על נשים ובנות להימצא בחוף או בשטח בריכה שרוחצים שם אנשים ואפילו הן לבושות כהלכה – משום מראית העין של רחצה מעורבת.
2. מן הדין שבחוף רחצה נפרד לנשים, תשמש אישה בתפקיד "המצילה", ובחוף שיש בו "מציל, אף שבשעת הרחצה, ישנו היתר להימצאות ה"מציל" (הוא בלבד ! ללא חבריו, שאינם עוסקים ב"הצלה") – משום שהוא "טרוד בעבודתו", אחריותו להציל חיים, מכל מקום, מן הראוי, שתפשוטנה חלוקיהן בסמוך למים ממש, ובצאתן, מן המים, תלבשנה או תתעטפנה מיד בבגד או מגבת גדולה.
3. בת, אפילו לבושה בבגדיה אסורה לעבור במסלול משפחות בנחל או מפל בזמן שיש שם גברים, כשבגדיה נרטבים ונצמדים לגוף, ויש בכך חוסר צניעות מוחלט. (מתוך ספר "הליכות בת ישראל" פרק ז).
איסור יחוד בגינה בפרק או חוף הים
הימצאותם של איש ואישה, בין פנויה בין נשואה, צעיר וצעירה, זקן וזקנה] הנמצאים יחד במקום מבודד, היינו: בחדר נעול, בשדה, חורשה, יער, חוף שמם או בכל מקום שאין שם, אנשים, ואין בתי מגורים עם חלונות פונים, או רכבים הרואים אותם, ונמצאים יחד במצב זה – חמש דקות שלמות ורציפות – עוברים ב"איסור יחוד". חוף שומם, חורשה, יער גינה אן פארק ציבוריים, ובכל מקום פתוח, היינו: דווקא כשרואים זה את זה. ואפילו איש ואישה כשרים וצדיקים (שולחן ערוך אבן העזר כ"ב, טו) ואין האיסור משום שחשודים לבוא לידי קירבה, אלא שעצם ההימצאות יחד בנתונים אלו – מהווה איסור יחוד. ושניהם צריכים – כפרה, על היותם במצב כזה (שולחן ערוך שם, ב ומנחת שלמה צא, כ"ב).
טיול בשדות בשנת השמיטה
רבים הרגילים לאכול במהלך טיול, או לשבת על גבי שמיכה הפרוסה על האדמה, בחיק הטבע, ובעודם אומרים תהילים, או מעיינים במאמר תורני, אוכלים כדרכם פרי טעים ועסיסי, ולבסוף, נשארו בידם מספר גרעינים, אסורים להשליכם, חלילה על קרקע הגינה או השדה… שהרי עוברים על איסור דאורייתא "שדך לא תזרע" מלאכה האסורה כל שנת השמיטה ורבים עד מאוד עצים שצמחו מגרעין שהופל לקרקע, נקלט ונבט והוציא פירות טעימים, אלא אם כן, המקום מרוצף או משמש מעבר לרבים, שלא יכול לעלות שם צמח. כמו כן, יש להיזהר לאורך כל שנת השמיטה, כשמטיילים עם ילדים בגן העיר, או בטיול או מסלול, שלא להשליך שיירי ירקות ופירות לאדמה, שאריות אלו מהוות דישון וזבל מצוינים להשבחת גידולי הקרקע, ועידוד צמיחתם [ל"איברויי" ולא רק ל"קיומי"] ובפרט קליפות בננות.
קטיפת פרחים
תוך כדי טיול, בשדות ובשטחי הפקר, מותרת קטיפת פרחים, אפילו רב-שנתיים שושנים ורדים, שיחי-בושם, לצורך השימוש בהם, ואעפ"י שגורמים לצמיחה חדשה – מותר, כיוון שאין מתכוונים לכך. אסורה קטיפה לחזק שיח או לעודד צמיחה חדשה מפני שגיזום אסור. ויש לשנות מדרך הקטיפה הרגילה המקובלת ולא לחתוך באמצע הענף או הגבעול אלא בשליש העליון או התחתון של הענף.
בוורדים ופרחים בעלי ריח נעים, כל עוד הם יפים ונותנים ריח, יש לשמור קדושת שביעית ואסורים בסחורה.
ואין לזרוק אותם לאשפה, או בצדי הדרך, במקום שידרכו וירמסו אותם בני אדם דרך הילוכם. – אכן, יש אומרים, שאם עיקרם לנוי בלבד, ולא לריח – אין בהם קדושת שביעית. עם שובנו מהטיול – מותר לשים פרחים במים, באגרטל הנמצא במקום מקורה, גם אם יפרחו הניצנים עקב כך.
מזוזה בנופש
השוהה בבית מלון או בצימר פחות מחודש – אינו צריך להניח מזוזה, כדין השוכר בית בחו"ל או המתגורר בפונדק בא"י, שפטור עד חודש. אבל בארץ ישראל, כששוכרים דירה או מחליפים דירה המשמשת במשך השנה למגורים פרטיים – אסור לישן שם אפילו לילה בלי מזוזה. הערה: אף שאסור לאדם לשהות עם אשתו, אפילו שעה קלה בלא הימצאות כתובתם, כיון שהכתובה במקום ידוע ושמור, ובפרט, לנוהגים בירושלים מדורי דורות, שהכתובה אצל החמות (מקום בטוח) – אין צורך להביאה למקום הנופש.
תפילת הדרך
1. בני ספרד – מברכים תפילת הדרך עם הזכרת ד', אך ורק אם יוצאים לדרך האורכת 72 דקות נסיעה או הליכה בין עירונית (אפילו בצרוף הלוך וחזור – יחד) לבני אשכנז – אפילו יוצאים לדרך בין עירונית של מרחק 4.7 ק"מ בלבד- מברכים תפילת הדרך בשם ומלכות.
2. מברכים תפילת הדרך, פעם אחת ביום, אפילו נוסעים ללא הפסק, ורק בבוקר שלמחרת – מברכים שוב.
3. אין יוצאים ידי חובה בשמיעת תפילת הדרך ע"י רמקול , ויש לומר מילה במילה יחד עם האומר ברמקול, שאין די בהקשבה בלבד ובעניית אמן, כיון שאין זו נחשבת, שמיעה, לעניין יציאה ידי חובה "שומע כעונה".
4. מברכים "תפילת הדך" כשיצאו כ52 מטר מהשטח הבנוי של הישוב ממנו יצאו, על כן היוצאים מירושלים לנסיעה לטיול וכדומה מברכים אחרי "סיבוב שורש", לאחר הפנייה לשער הגיא.
5. הנוהג לבדו ברכב, יאמר את תפילת הדרך בתפילת העמידה הסמוכה ליציאתו בתוך ברכת שמע קולנו, כפי שהיה נהוג בעבר, שהרי אינו מסוגל לכוון בברכה, תוך כדי נהיגה, משום "ונשמרתם לנפשותיכם" (שמעתי מהגרי"ש אלישיב ומהגרח"פ שיינברג זצ"ל).
וְקוֹי ד' יַחֲלִיפוּ כֹּחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגֶעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ (ישעי' מ)
בברכת קיץ כהלכתו בבריאות הגוף והנפש לעשות נחת רוח לבוראנו ולקדש שמו בעולמו
כתובת לברורים וקבלת "דפי הלכה" במייל הרב יצחק יעקב פוקס [email protected] או בפקס: 025372586 פלאפון 0548483398
מחבר הספרים: תפילה כהלכתה, הליכות בת ישראל, הכשרות, הליכות בין אדם לחברו והליכות תינוקות וקטנים