על יד בית החיים הישן בקראקא במרחק של כעשרה מטר, מעבר לכביש, היה עד לימי מלחמת העולם שטח מגודר בחומה מכל צדדיו. גובה החומה היה בין שלושה לארבעה מטרים, בצידה האחד היתה צורת שער סתום, מעליו היו חקוקות על האבן כמה שורות בלשון הקודש. מחמת יושן הכתב אי אפשר היה לקראו, אך לפי המקובל והמשוער נחקק שם הסיפור דלהלן:
השטח ההוא ידוע בין יהודי קרקא בשם 'דער חתונה בית החיים', זאת בעקבות סיפור נורא שהתרחש בימיו של הרמ"א. במקום ההוא עמד בית אשר בו ערכו נישואין ביום ערב שבת, וכשהשבת הגיעה נמשכה השמחה והמסובים שרו זימרו ורקדו, ואף כלי הזמר לא שבתו, וחילול השבת היה נורא. כששמע על כך הרמ"א שלח את משמשו וציווה שהכלי זמר ישבתו תיכף ומיד כי השבת כבר הגיעה ואסור לנגן בכלי זמר, אך הם לא שתו ליבם לדברי השליח והמשיכו לנגן בכלי זמר. הרמ"א שלח את משמשו שנית ושלישית והם לא שעו אל דבריו. כשיצא המשמש משם בפעם השלישית שקע הבית כולו במעמקי האדמה עם כל המטען האנושי שבקרבו ולא נשאר זכר מהבית ההוא.
אחרי המאורע ההוא גזר הרמ"א שאין לערוך סעודת נישואין בעירו קראקא ביום השישי, גזירה זו לא נעקרה ממקומה עד שנעקרה קהילת קראקא כולה בשנות השואה.
כאמור, עד מלחמת העולם, המקום היה מגודר בחומה גבוהה. כיום, מי שמבקר בעיר קראקא רואה את המקום המגודר בברזל ומעוטר בחנוכיות ולצידו כיתוב דל על הרוגי השואה וההרוגים הנ"ל.
וכך סיפר הרב יוסף שילר זצ"ל יליד קראקא (מרח' האדמו"ר מגור בבני ברק).
היה זה ביום שישי ערב שבת קודש. ימים ספורים אחרי השתלטות הנאצים על קראקא. הם הגיעו לאותו מקום המגודר בחומה, באמצע הרחוב, ותמהו: מה ועל מה? הפולנים אמרו להם כי יש להם פחד להיכנס למקום, בעקבות סיפור היסטורי של היהודים תושבי העיר מאות בשנים. הנאצים מצאו את היהודי הראשון שנקלע לדרכם, הוא סיפר את מה שסיפר, והם לא האמינו. הם שלחו שליחים לעיין ברשומות של הממשלה – בעיריית קראקא הפולנית. וגם שם הם מצאו את הסיפור המשונה והתמוה, סביב היהודים.
חמתם בערה בהם, ומיד הם פרצו למקווה שהיה ממוקם בסמוך למקום המגודר ההוא (אכן, עד היום המקווה הקהילתי נמצא שם במקום בסמוך לבית הכנסת והמקום המגודר) ציוו על כל היהודים ששהו במקווה לצאת מיד, לקחו אותם, פרצו חור בחומת האבן ופקדו עליהם להתחיל לחפור.
אני ואבי הי"ד – היינו בין החופרים במקום. הייתי אז בחור בן חמש עשרה שנה, חפרנו בעומק כמה שעות, היינו קבוצה גדולה של חופרים, עד שבעומק הבור מצאנו הרבה כלי סעודה – סכינים, מזלגות, כפות, כוסות וצלחות. עצמות אדם לא ראינו כלל, וגם לא משהו דומה, אבל מצאנו הרבה כלי סעודה, ואז הנאצים ימח שמם וזכרם, עזבו אותנו. הם לא הרסו את החומה מאבן, אבל אחרי המלחמה, הפולנים הרסו את השאריות של החומה והפכו את המקום לגן.
(הובא בגליון יביע אומר)