וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֵיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (ח', י')
הנה, כאשר אדם מתארח בביתו של רעהו, ונהנה מפיתו, מחוייב הוא להזכיר בברכת המזון את ברכת האורח לבעל הבית. וכך הוא אומר: "יְהִי רָצוֹן, שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה וכו', וְיִהְיוּ נְכָסָיו וּנְכָסֵינוּ מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִשְׁלֹט שָׂטָן לֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו וְלֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ".
ולכאורה עלינו להבין: מדוע כולל האורח את עצמו בברכה זו, ומוסיף: 'ויהיו נכסיו ונכסינו', וכן 'אל ישלוט שטן לא במעשה ידיו ולא במעשה ידינו', הלא מדובר בברכת האורח לבעל הבית, והוא זה שאמור להתברך, ואילו האורח עצמו מה שייכות יש לו לברכה זו?
את התשובה לכך נבין ע"פ המעשה הבא:
במלחמת העולם השניה כבשו הגרמנים ימ"ש חלקים גדולים ממרוקו. בעיר בודניב בה כיהן הצדיק רבי ישראל אבוחצירא (ה'בבא סאלי') כרב, שכן בית כלא מבוצר, אליו הביאו הכובשים את המושלים המודחים. ביניהם היה הפחה של מרקש חאג' תהאמי אל גלאוי, שעמד לימין הקהילה היהודית והביא להצלתם של רבים מהם ממוות ומנישואי תערובת. שוביו עינוהו, השפילוהו והתעללו בו עד ליום משפט הראווה קודם העליה לגרדום.
ביום המשפט הריצו את הפחה ברחובות העיר כשהוא כבול באזיקים ומלווה במשמר כבד. כאשר עבר ברחוב היהודים ראה את ה'בבא סאלי' שיצא אותה עת מפתח ביתו. הפחה עצר מהליכתו ופנה לצדיק בשאלה: "חכם היהודים, האם יש לך בנים?"
החיילים שליוו את הפחה עצרו להאזין לשיחה הנרקמת בין אויב המשטר, הפחה העצור, לבין רב היהודים. הבחין בכך הרב ורעדה אחזה בו. מי יודע איזו עלילת 'שיתוף פעולה עם האויב' עלולה לצמוח משיחה זו. השליך הרב על ה' את יהבו וענה: "כן, יש לי בן ושמו מאיר".
"אם כן, ברכהו!" הורה הפחה.
הרב, לא הבין את כוונתו של הפחה העצור. 'מה כה בוער לו לפחה בדרך למשפט שאמור להכריע את גורלו, שאברך את בני?' תמה לעצמו, אך הוא מיהר לבצע את שנתבקש. הרב שהיה נרעש מהמעמד המתוח, מלמל בשקט ברכה לבנו.
הדבר לא מצא חן בעיני הפחה. "לא כך מברכים בן!" קרא הפחה, "ברכהו מעומק לבך!"
החל הרב מברך את בנו בקול ובכוונה עמוקה, ואז שמע את הפחה לוחש לו: "ותכלול גם אותי בברכתך, שהאלוקים הכל יכול יצילני מידם…"
מיד כאשר סיים הרב לברך את הפחה הובילו אותו החיילים למשפט. היהודים נפרדו ממנו בלבם בצער. כולם ידעו שמ'המשפט' המדומה שעורכים הנאצים ימ"ש לשבוייהם לא יוצאים בחיים. והנה, חלפו שעות אחדות, ובעיר פשטה השמועה המפתיעה: הפחה האהוב זוכה מכל אשמה ויצא לחופשי!
ואכן, מיד לאחר שחרורו, נשא הפחה את רגליו ומיהר לבית הרב. הוא התייצב לפניו ואמר: "יודעני בבירור שבזכות ברכתך נצלתי. כאשר יעבור זעם זכור נא לבוא אלי לארמוני במרקש או בפאס".
ככלות המלחמה בא ה'בבא סאלי' לארמון הקיץ של הפחה בפאס. לאחר החלפת דברי נימוסין, נסבה השיחה על מאורעות יום המשפט. "דבר אחד נשגב מהבנתי" שאל הבבא סאלי – "ביקשת להתברך, ניחא. אך מדוע בקשתני לברך לפני כן את בני?"
השיב לו הפחה: "ברכה פועלת במרום, כאשר היא נאמרת מעומק הלב. ואיזו ברכה נאמרת בכוונה כה רבה וברגש כה עמוק כברכת אב לבנו? ידעתי, שאם אכלל בברכתך לבנך, תחול הברכה גם עלי ותפעל את פעולתה. ואכן כן היה. בזכות ברכתך השתחררתי מיד, והגלגל התהפך עלי לטובה!"
הרי לנו, כי כאשר האדם מברך את עצמו או את משפחתו, נובעת הברכה מעומק הלב, ובכוחה לפעול ביתר שאת.
ומכאן תשובה לשאלה בה פתחנו:
כאשר האורח מברך את בעה"ב, רצו חז"ל שברכתו תהיה מעומק הלב, כי ברכה המגיעה ממעמקי הלב בכוחה לפעול ולהשפיע. משום כך תיקנו שיכלול בברכתו לבעל הבית גם את עצמו: 'ויהיו נכסיו ונכסינו', שמתוך כך יכוון בברכתו ויחפוץ עד מאד בקיומה, וכך יתברך גם בעל הבית.