סיפור-חַיי מתחיל לפני שנים לא מעטות. כיום, כאשר אני משחזר את הקורות, אני מתרגש שוב ושוב מתובנה – בה אני מבקש לשתף אתכם, קוראים יקרים!
נולדתי בחו"ל למשפחה יהודית. רמת שמירת המצוות שלנו הייתה "מסורתית", אבל תכל'ס כמעט ולא ידענו כלום על "אידישקייט" – יהדות. בהמשך נישאתי לחילונית כמוני, הקמנו בית ונכנסנו לחיים של פרנסה וגידול ילדים.
הלב של אשתי נמשך חזק ליהדות. זה לא הפריע לי כי לא הייתה לי התנגדות ליהדות.
*
כעבור כעשר שנות נישואין הפכה הכמיהה של אשתי ליהדות, למשהו מעשי: היא החלה להתקרב בפועל לשמירת תורה ומצוות, וגם הצליחה לסחוף אותי אחריה. מצאנו את עצמנו חוזרים בתשובה, כאשר כבר יש לנו כמה ילדים. תוך כדי עבודה, המשכנו להתקדם בלימודי יהדות ובשמירת תורה ומצוות.
חלפו עשר שנים נוספות, חשבנו והרגשנו שאנחנו רוצים יותר יהדות. בדיוק שמענו שבאחת ממדינות ארצות-הברית נפתח כולל עבור כעשרים משפחות. מדובר בתוכנית מוכרת של הקמת גרעיני-תורה במקומות מרוחקים, אשר מהווים מגדלור של רוחניות לכל הסביבה. הבעל יושב בכולל, האשה עובדת קצת ושאלנו את עצמנו ממה נתקיים?
החלטנו למכור את הבית הענק שהיה לנו, וגם את המכוניות במחשבה שהתמורה תוכל לסייע לנו בצורת החיים החדשה. וכך, הפכתי פתאום ל"אברך". נכון. עדיין לא אברך יום- שלם, אבל אברך.
*
חלפו עלינו שנים טובות, בהן אני שוקד על לימודי בכולל ואשתי מטפלת בתינוקות בבית. עד שביום בהיר הכל התערער: הגביר שמימן את כל הפרויקט הציב דרישה בפני הקהילה המקומית להשתתף באחזקת הכולל והמשפחות. הוא קיווה שגם ישיגו מימון מהרשויות, אך אלה לא תכננו לממן כולל. מלבד תלושי-מזון, וכמה עזרות קטנות נוספות לא קיבלנו מהרשויות כלום. הגביר לחץ ולחץ שגם אחרים ישאו בנטל, וכאשר זה לא צלח הוא הודיע על הפסקת המימון לחלוטין!!
מאותו רגע החלה כמובן "בריחה" המונית. כל האברכים חיפשו מקומות מגורים חדשים, שהרי אי אפשר לחיות "בחור בסוף העולם" בלי מימון. מה גם, כדי לפתור את בעיית חינוך הבחורים והנערות במקום בו אין ישיבות וסמינרים מסודרים, הם נשלחו כבר מגיל צעיר יחסית למקומות מרוחקים. וזה אומר טיסות, תשלום על פנימיות, הרבה הוצאות!
כולם עזבו. מלבדי… האמת? מלבד אברך נוסף אחד. מכל הקבוצה נשארנו שניים. המשכנו להגיע לבית-מדרש וללמוד, ללא אופק ברור לעתיד.
יום אחד הרגשתי שזהו. אני לא יכול להמשיך ככה. אני רוצה להמשיך ללמוד – אבל כבר אין עם מי! המשכתי ללכת ל"כולל" הריק, אבל התחושה לא עוזבת אותי: ככה זה לא יכול להימשך! הציעו לי אז עבודת-ניהול שיכלה להכפיל את ההכנסות שלי, אבל רציתי להמשיך ללמוד!
הורדתי את הראש על השולחן בכולל ובכיתי "השם! תעזור לי להחליט מה אני עושה בהמשך החיים…" באותו רגע גם קיבלתי על עצמי ואמרתי לקדוש ברוך הוא, שאם הוא יעזור לי אקדיש בל"נ את חיי לתורה. לא חצי יום ולא רוב היום אלא כל היום! המשכתי ללכת לכולל יום יום.
*
חלף חודש וקיבלנו הודעה מבית-משפט. מאחר שאנחנו קרובי המשפחה היחידים של מנוח פלוני, זכינו בירושה שלו. זה היה מוזר ומפליא כאחד, וכבר אסביר מדוע: מדובר בקרוב משפחה של אשתי אשר ברגע שהתקרבנו ליהדות הוא כעס עלינו. כאשר אמרנו לו שיש לנו מחשבות על עלייה לארץ-ישראל, ובפרט כאשר ביקרנו פה בפועל, הוא ניתק איתנו כל קשר! לא חלמנו שהוא לא ינשל אותנו מהירושה!
תכל'ס – הירושה הייתה של מיליונים. במצב החדש יכולתי להרשות לעצמי לעזוב את "החור הנידח" בו התגוררנו. עלינו לארץ-ישראל, קנינו פה בית. גם לאחר הוצאות נישואי הילדים נשאר לנו מספיק כדי שאוכל ללמוד כל היום. אשתי מסתפקת בשמיעת שיעורים…
וכאן אני מגיע לנקודה העיקרית של סיפור חיי – אבל כדי להבין אותה צריך לחזור לאחור…
*
כאשר הגעתי לפרק "האיש מקדש" הייתה לי דילמה לא פשוטה. היה רעיון מאוד-מאוד מתאים, אלא שהיא הייתה מבוגרת ממני בכשש שנים(!) בגיל שלי כיום, זה לא מאוד משנה שש שנים יותר, שש שנים פחות. אבל בגיל צעיר זה היה נראה פער בלתי ניתן לגישור.
בשלב מסוים אזרתי אומץ וקיבלתי החלטה טובה לוותר. לא להעליב אותה ולפגוע בה בגלל הגיל – נתון שהיא לא "אשמה" כלפיו כלל. במבט לאחור אני חושב לעצמי: כאשר הסכמתי להתחתן איתה חשבתי שאני מוותר – אך מה התברר בסוף: מי היה מקרב אותי לאבא שבשמים אם לא היא? ודרך מי הייתי זוכה בירושה חלומית של מיליונים אם לא דרכה?
אז מי אמר שמפסידים מבין אדם לחברו?!
(המספר היקר מוכר לנו אישית – שמור שמור במערכת)
(גיליון איש לרעהו)