סיפר הגאון רבי דוד יצחק גרוסמן שליט"א מעשה שאירע עם אחד מטובי הר"מים במוסדות 'מגדל אור', הרה"ג ר' שמעון אסייג שליט"א. אביו להבחל"ח, רבי דוד אסייג זצ״ל, איש מעש וחזון, רב בית כנסת ומוהל שהכניס אלפי ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו ע״ה, נפטר לבית עולמו.
יום אחד בעת שבנו יבדל"ח כובד בפתיחת ארון הקודש, הזכיר את שם אביו זצ"ל בתפילה, ואף פנה אליו כדבר בן אל אביו: "אבא יקר, אם יש מה שאני בנך הנאמן יכול לעזור לך מהעולם הזה, תגיד לי ואעזור בעדך".
באותו לילה, הופיע אביו הגדול בחלום הלילה לבנו ומסר לו כדברים האלה: "הן שאלתני בני אם יש מה שתוכל לעזור, בוודאי שיש. פנה נא בשמי אל פלוני אלמוני (שמו שמור במערכת) ובקש ממנו את מחילתו השלמה בלב שלם. אנא שא נא וסלח נא".
בבוקר שלמחרת, קם רבי שמעון והוא שטוף זיעה. החלום על אביו לא נתן לו מנוח והוא מיהר לחפש אחר אותו אדם בשמו נקב אביו בחלום הלילה.
את אשר יספר לו המארח יקבל בתדהמה ובהלם. חצי יובל שנים של טינה ומרמור מונעים מאביו להגיע למקום מנוחתו בגן עדן של מעלה. 25 שנות כאב ועלבון לא נשכחים בבית דין של מלאכי מרום.
"האם נפגעת פעם מאבינו?", ביקש רבי שמעון לדעת ושמע ממארחו את דבר המעשה.
"היה זה לפני 25 שנים ובבוקר יום שבת בהיר אחד, נכנס אביכם רב בית הכנסת בסערה אל בית הכנסת ודפק על הבימה בהכרזה קולנית ללא מתן הסבר או פירוט: 'אין יותר רשות לאיש לחלק מחייה (־ ערק) בין שחרית למוסף'.
"אני", מתאר המארח, "הייתי בין גבאי המקום ומעסקני העיר, והרגשתי מושפל ומובך עד למאוד. הייתי רגיל לחלק ׳מחייה׳ למתפללים, ואביכם לא טרח להודיע לי מראש על תקנתו החדשה, וכאן, בפתע פתאום, נחתה עליי הידיעה כרעם ביום בהיר. ניגשתי אליו וניסיתי להמתיק את הגלולה. אולי ישבר נא את אזני על מה יצא קצפו? אולי זו גזירה קשה על הציבור, שספק אם יוכל לעמוד בה?
"אך הרב בשלו, דבריי נפלו על אוזניים ערלות. ואני, בהחלטה נמהרת, הלכתי והוצאתי את ה׳מחייה', הנחתי על השולחן, בספקי כף כאומר: טלו יהודים, אין אני לוקח אחריות על המעשים הללו.
"עברו דקות ארוכות בהן התכבדו רבים מהציבור מה׳מחייה׳ שהונחה בשולחן, והדברים הגיעו לידי הרב. הוא קם בסערה ממקומו, ניגש אליי וזעק עליי בקול גדול לעיני כל הקהל. קמתי ועזבתי את בית הכנסת, לעולמים…"
רבי שמעון נדהם. מעולם לא שמע סיפור זה ולא העלה בדעתו שיש אדם שחש פגוע מאביו הגדול, שהיה יהודי רחום וחנון וכל כולו טוב ומיטיב לבריות, מאיר פניו לכל אדם. הן אמת שנעשתה כאן קנאות, אך זו היתה קנאות לשם שמים, שמקורה טהור וקדוש.
"אנא סלח ומחל לאבא", ביקש בדמעות שליש מבעל המעשה, שאכן אמר כי הינו סולח ומוחל. אבל רבי שמעון לא אמר די. ביקש ממארחו לנסוע יחדיו עמו למקום מנוחת אביו ושם להתפייס עמו.
ובחלקת הקבר, בבית הקברות במגדל העמק, נערך מעמד ׳לחיים׳ עם ׳מחייה׳ חריפה, והנוכחים שתו ואיחלו זה לזה: "מחילה וסליחה, לחיים טובים ולשלום".
(בקהילה טו תמוז תשפ"ב, הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון למעשה לתגובות ולחומר נוסף [email protected])