הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מחבר הספר 'שלהי דקייטא'
בחודש האחרון התבקשתי על ידי ראשי ישיבה לצעירים באלעד, למסור סדרת 'ועדים', לבחורי ישיבתם העולים לישיבות הגדולות. הכנתי נושאים, כמו המטרות המרכזיות של בן ישיבה בישיבה הגדולה, הסבר על סדרי העיון והבקיאות, מבנה השיעור, סדר מוסר, סדרי שישי- שבת, תפילה בישיבה, חיי פנימיה וחיי חברה בישיבה, תחרות ולחצים חברתיים, הקשר עם הבית והגעגועים הביתה ועוד מגוון נושאים שבחור העולה לישיבה הגדולה, צריך להתכונן לקראתם.
היו חסרים לי משפטי פתיחה. "יש לך רעיון כיצד לפתוח את ה'ועד' הראשון?", שאלתי את ידידי הרה"ג רבי מ. פוריס שליט"א, והוא השיב שכן, יש לו רעיון נפלא. "נתקלתי בילד בן עשר, שאמר לחבירו בנחרצות, שאם הוא יזכה בהגרלה במליון שקל, הוא יקנה בכל הכסף סוכריות ומסטיקים. רק סוכריות ומסטיקים"…
"מדוע ילדים קטנים אינם מחזיקים כסף? משום שהם אינם יודעים כיצד להשתמש בו. חוש האחריות שלהם אינו מפותח דיו ולכן לא מאפשרים להם להיות אחראיים על דברים שהם אינם יודעים כיצד להשתמש בהם בצורה מושכלת", הסביר הרב פוריס. "בחיידר, כשילד צריך לצאת לשירותים באמצע השיעור, עליו להצביע ולבקש רשות מהמחנך. בישיבה הקטנה, יכול כל בחור לצאת באמצע השיעור ואילו בישיבה הגדולה, יש לו כבר כר פעולה נרחב הרבה יותר. הוא מחליט מה לעשות ברוב שעותיו, בדרך כלל לא מעירים לו על כל איחור וחיסור. מדוע? משום שילד הוא חסר אחריות ובגרות אישית. לכן צריכים לומר לו מה לעשות בכל רגע. אך ככל שהאדם מתבגר, כך גדלה אחריותו האישית. לא עוקבים על כל צעד שלו, לא אומרים לו מה לעשות בכל רגע נתון, דווקא בגלל שסומכים על בשלותו הנפשית ועל כך שכעת הוא הוא האחראי למעשיו. ככל שאתה גדל יותר, כך מוסרים בידך את האחריות על הדבר החשוב ביותר בשבילך, מוסרים לך את עצמך"…
במוצאי שבת חזון התשע"ז התקיימה בירושלים עצרת לבני הישיבות. אחד הדוברים בעצרת היה מו"ר הגאון רבי משה יהודה שלזינגר שליט"א, ראש ישיבת קול תורה, שבימים אלו מלאו לו תשעים שנה, עוד ינובון בשיבה. ראש הישיבה שליט"א, שכל תלמידיו יודעים שמילותיו ספורות ומדודות, נשא דברים במשך 3 דקות, בהם העביר מסר חד ונפלא.
ראש הישיבה שליט"א פתח במשל פשוט, שכל בן ישיבה מזדהה איתו: מה בין בחור בישיבה בהיותו בשנות ה"שיעורים", לבן ישיבה ב"קיבוץ"? מהי מטרת אותם שנים שאחרי שיעורי א-ג, בהם הבחור עולה ל"קיבוץ"? האם, חלילה, נועדו שנים אלו להקלה בעומס הלימודים, כשבחורי ה"קיבוץ" אינם שומעים שיעורים יומיים?
לא ולא. מטרת הזמן שאחרי שיעורי א-ג הוא לבחון את הבחור, להעניק לו אבחנה על רמתו האמיתית בלימוד, בהתמדה, ביראת שמים, בעבודת ה'.
בחור בשנות השיעורים מודרך יותר, מושגח יותר, מכוון יותר. בחור ב"קיבוץ" חי יותר לעצמו. לומד כפי רמתו האמיתית. נוכח בשיעורים כפי שהוא באמת מסוגל. זה הזמן להוכיח לעצמו מהי רמת המשמעת העצמית שלו, היכן הוא באמת אוחז מבחינה אישית ותורנית.
וכאן עבר ראש הישיבה שליט"א לנמשל, וכך אמר: "ימי 'בין הזמנים' הם שעת הזדמנות לכל בחור באשר הוא. ימים אלו הם המבחן לאדם, לראות היכן אוחז הוא ברמתו הרוחנית, בהתמדה, בעיונה של תורה, בהנהגת המידות, בכיבוד הוריו ומוריו ובהליכה בדרכי התורה – בהם הוא הוגה בכל ימי אמצע ה'זמן'. 'בין הזמנים' אינה מחלה חלילה ולא תרופה. בין הזמנים הוא זמן של אבחנה. זמן של הכרה. זמן של האדם עצמו, להכיר יותר את עצמו, לדעת באלו נקודות עליו לעבוד על עצמו באמצע ה'זמן' הבא, כדי שב'בין הזמנים' הבא הוא יראה את עצמו באור טוב יותר"…
'בין הזמנים' הוא זמן בו אדם עושה לעצמו חשבון נפש אמיתי, לראות "מאין באת, ולאן אתה הולך". אולם, הכל בתנאי אחד, והוא שבימים אלו יזכור האדם את בוראו, ויחשוב גם על "לפני מי אתה נותן דין וחשבון" – לא לפני החברה, לא לפני המשגיח וראש הישיבה. לא לפני החברותא או השווער, כי אם "לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".
בימים אלו קיבלנו כלים להבין מתוכם כמה צריכים אנו להשקיע בימי קודש אלול. אחרי שראינו בדיוק כיצד אנו נראים בימים בהם איננו נמצאים במסגרת הרגילה, ואיננו מחוייבים לגדרים ולסייגים שהמסגרת מחייבת אותנו בהם.
***
- כידוע, בבתי כנסיות רבים בצפון, בטבריה ועוד, לא נושאים הכהנים כפיים בימות החול. והנושא ארוך. אולם שמעתי ממרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצ"ל שכשמגיעה לצפון קבוצת יהודים מעיר אחרת (המקרה הספציפי עליו שאלתי, היה בית מלון בטבריה, בו שוהים יהודים מכל הארץ ולא מהמקומות בהם לא מברכים ברכת כהנים), יברכו הכהנים ברכת כהנים.
- כשמתפללים במקום שאין בו ספר תורה, אומרים תחנון ללא נפילת אפים (רמ"א קלא, ב) והמשנה ברורה מביא מחלוקת הפוסקים האם נופלים אפיים במקום שאין בו ספר תורה, אך יש בו ספרי קודש, והמנהג ליפול אפיים גם כשיש רק ספרי קודש (אגר"מ או"ח ה, כ-ה ועוד), ובלבד שספרי הקודש מונחים שם בקביעות, אך לא כשמתפללים באמצע טיול וכדומה, והמטיילים לקחו איתם ספרים ללמוד בדרך (קונטרס יורנו בדרך בשם פוסקים). והמנהג בירושלים ליפול אפיים בכל מצב, גם ללא ספרים, ומקובל שכן המנהג גם בירושלים החדשה, (כמבואר בספרי פוסקי זמנינו בהרחבה).
- כשאנו רואים ימים ונהרות, אנו מברכים ברכת "עושה מעשה בראשית" ועל ראיית הים הגדול מברכים "שעשה את הים הגדול". לדעת השולחן ערוך, הים התיכון הוא הים הגדול, שנקרא 'הים הגדול' בגלל חשיבותה של ארצנו הקדושה, בה עובר הים התיכון, אך דעת הרא"ש ורבים מהאחרונים שהכוונה רק להאוקיינוס המקיף את העולם כולו. כדי לצאת מהספק הורו הערוך השולחן וכן רבותינו מרנן הגריש"א, הגרשז"א, הגרש"ו, הגרב"צ אבא שאול והגר"ח קניבסקי זצ"ל- לברך על ראיית הים התיכון ברכת 'עושה מעשה בראשית'. בשו"ת מנחת יצחק (ח"א קי) ומרן הגרשז"א מציעים למי שרוצה לצאת גם את דעת השו"ע, לברך כך: "ברוך אתה… עושה מעשה בראשית, שעשה את הים הגדול".
- הסכמת פוסקי זמנינו שמברכים ברכה זו גם על ראיית ים הכנרת. אך לגבי ראיית ים המלח, נחלקו הפוסקים הקדמונים וגם פוסקי זמנינו, האם מברכים על ראייתו, כיון שים המלח נוצר לאחר ששת ימי בראשית וגם משום שהוא מין קללה.
- הלכה פסוקה היא לברך ברכה על ראיית בית קברות, כנוסח הברכה המופיע בשולחן ערוך (רכד, יב). אמנם המשנ"ב הביא את דעת הלק"ט שאין מברכים את הברכה בראיית קבר אחד. אך כשנעמוד ליד כמה קברי צדיקים יחד, צריך לברך את הברכה. ונברך רק כשנראה את המצבה עצמה, אך לא את האוהל שמעליה (שו"ת אגר"מ ועוד). כתבו הפוסקים שמברכים ברכה זו גם בשבת, שהברכה אינה נחשבת ל'צידוק הדין' שלא אומרים בשבת.
- לעיתים נתקלים בדרכים בבתי קברות של נכרים. הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך (רכד, יב) לומר כך: "בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה".
- כשאנו רואים הר גבוה, בהם ניכרת גבורת הבורא ואנו מתפעלים מראייתו, מברכים ברכת 'עושה מעשה בראשית'. ושמעתי ממרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל שכשאנו מתפעלים מראיית הר זה, למרות שאחרים לא מתפעלים ומתפעמים מראייתו- עלינו לברך עליו.
- על ראיית גבעה מברכים 'עושה מעשה בראשית', ומדברי הקדמונים נראה שהכוונה לראיית צוק, כמו צוק הארבל שהוא צוק גדול ומתפעלים ממנו, וכך הוראת מרן הגרח"ק זצ"ל (קונטרס יורנו בדרך).
- על ראיית הר החרמון מברכים 'עושה מעשה בראשית' (אול"צ ועוד פוסקים).
- הלכה היא שעל ראיית פיל, קוף וקיפוף, מברכים בשם ומלכות 'ברוך משנה הבריות'. פסקו מרנן הגריש"א והגרש"ו זצוק"ל, שמברכים על ראיית כל סוגי הקופים, ולא רק על ראיית הקופים הדומים לבני אדם. לאחרונה ביקש הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מראש עיריית בני ברק, להביא לפינת החי ינשוף או תנשמת כדי לזכות את הרבים שיוכלו לברך את ברכת משנה הבריות. במכתב שכתב הגאון ר"י זילברשטין שליט"א, ציטט את הגמרא "הרואה פיל וקוף, מה מברך? בברייתא בברכות (נח:) שנינו, הרואה פיל וקוף וקיפוף, אומר ברוך… משנה הבריות. והפיל והקוף, הם בעלי חיים ידועים. ומהו הקיפוף? בתוספות במסכת חולין (סג.) כתבו שיש שלשה מיני קיפוף, ואלו הם: הינשוף, הכוס (שהוא דורס לילה קטן), וכן התנשמת (שהיא מין דורס לילה, ותפוצתה רחבה מאד בארץ ישראל), והם אותם שאמרו עליהם (נדה כג.), שעיניהם הולכות לפניהם כאדם". לא מכבר התכנסו ילדי החיידרים ברמת אלחנן עם הגר"י שליט"א בפינת החי בשכונה, ואחר שצפו על הינשוף, פנו הרב דמתא והילדים לעבר הכלוב של הקופים, שם בירך הרב את ברכת "משנה הבריות" בשם ומלכות, והוציא ידי חובה את כל הנוכחים, לאחר שאמר כי לבני ספרד יש ספק האם הם יכולים לברך ולכן רק הוא בירך והוציא את כולם ידי חובה.
- כתב ר"י בן הרא"ש בשו"ת זכרון יהודה שטוב שלא ילמד בגילוי הראש (ועי' משנ"ב ב, יב, שאסור לברך וללמוד בגילוי הראש. אך יש שהעירו שאין כוונתו לחוף הים, שם כולם יושבים בגילוי ראש). ובשו"ת מהרש"ל (סי' עב) כתב שאין איסור וגם לא מידת חסידות ללמוד בגילוי ראש, אך לתלמיד חכם יש להיזהר בזה. וכ"כ מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל (דעת נוטה ח"א עמוד פ) שיש להיזהר בזה. וכתב שיתכן שמותר להרהר בלימוד על שפת הים בגילוי הראש. והיו גדולי תורה שהקילו בזה, ובס' שלהי דקייטא הבאתי שמרן הגרי"ש אלישיב הורה שמעיקר הדין מותר לדבר בלימוד ליד חוף הים בגילוי ראש, אך ממידת חסידות יש לשים כיפה או כובע.
- הילדים ליטפו בעלי חיים טמאים בפינות ליטוף בגני חיות? היפה ללב (א, כד) כותב שצריך ליטול ידים לאחר נגיעה בבעלי חיים טמאים, אך שו"ע הגר"ז (צז, ג) כתב שלא צריך ליטול ידים, ואפילו לא לתפילה, אם נגע בבעלי חיים טמאים.
- המתארח בבית מלון שיש שם הכשר שהוא לא סומך עליו, ורוצה לאכול לארוחת בוקר דברים שאין בהם חשש כשרות, כגון ירקות שהוא מעשר בעצמו, [ואין בהם חשש תולעים], או קורנפלקס עם חלב וכדו' שרואה על האריזות שהם בהכשר טוב, יש להקל להשתמש בצלחות של בית המלון בצונן, ואף שהצלחות עשויות מחרסינה, מ"מ כיון שמנקים אותן היטב, ומתארחים רק לכמה ימים, כך שזה נחשב עראי, יש להקל, וכעין דברי הרמ"א (יו"ד סי' קכ"א). וכן יש להקל להשתמש לצונן בסכו"ם של בית המלון, אך אין להקל לחתוך דברים חריפים, כיון שלא היתה נעיצה, וכלפי דברים חריפים אין לסמוך על ניקיון בסקוטש שיחשב כנעיצה. [וצ"ע אם אפשר להקל באופן שיש לחוש שהכלים אינם טבולים] (קובץ עיון ההלכה, שיעור מהגרש"צ רוזנבלט שליט"א).
- במנגל חד פעמי תוצרת חו"ל הרשת טעונה טבילה, ואין להקל מצד שזה כלי חד פעמי, כיון שיש ראיות לכך שכלי חד פעמי נחשב לכלי גמור (שם).
- אפשר לצאת ידי חובה בתפילת הדרך כשאחד מוציא את כולם, אך לכתחילה עדיף שכל אחד יברך לעצמו (מרן הגר"ח קניבסקי ומרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל ועוד. ראו שלהי דקייטא ובקונטרס עיון ההלכה הנ"ל עמו' קי בהרחבה).
המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצוק"ל הביע את צערו על כך שהיום נוהגים המטיילים לצלם את הנוף המרהיב המשתקף לעיניהם, במקום להביט ולהסתכל על נפלאות הבריאה. "במקום לעמוד ולהסתכל על הנוף ולהתפעל מנפלאות הקב"ה בעולמו המרהיב, מפנים את הגב לנוף ומצטלמים במצלמה"… הצטער הגר"ש וולבה זצ"ל (כמובא בס' שלהי דקייטא).
יהודי צריך לעבוד את בוראו תמיד. אם רצון ה' הוא שילמד כעת, עליו ללמוד. אם רצון ה' שיעסוק בצרכי מצוה, ישחק עם ילדיו או יוריד את פח האשפה, הרי שכך עליו לעשות. ואם רצון ה' הוא שכעת ינוח, יאגור כוחות ואולי גם יסע לים או לבריכה, לטיול או לקברי צדיקים, אם כן זוהי עבודת ה', ויש לקחתה ברצינות ובאחריות, עם כל גופי תורה והלכה התלויים בה, ככל חלק מחלקי עבודת ה'. והנה לנו, הגר"ש וולבה מחכים אותנו בכך שגם להביט בנוף, הוא חלק מעבודת ה'…
— הדברים נכתבו להלכה ולא למעשה ויש לעיין בשרשי הדברים ובספרים עצמם, בפרט שלעיתים הדברים נוגעים לפרטים ומקרים, המשנים את פסיקת ההלכה.