"כי היא חכמתכם ובינתכם" (ד', ו')
מאת: הרב שמעון טיקוצקי
העיר לבוב לפני כמאתיים שנה. יהודים גליצאיים מלאי טעם וצורה מתהלכים ברחובות, בבתי הכנסת והמדרש ספונים תלמידי חכמים אדירים, שמעניקים חמה בקומתם ועל כולם מאהילה דמותו של המרא דאתרא, הגאון הנודע רבי יעקב משולם אורנשטיין, הידוע כ'בעל הישועות יעקב'.
לבוב, בירת חבל גליציה, הייתה בימים ההם (וגם כיום) עיר מרכזית וסואנת, מעין צומת דרכים ארצית. היו בה משרדי ממשלה, מרכזי מסחר ורפואה, אורחים ופנים חדשות היו חלק בלתי נפרד מההווי הלבובאי. ולאן פונה יהודי המחפש אכסניה? לביתו של המרא דאתרא, ה'ישועות יעקב'.
יחד עם גאונותו ולמדנותו העצומה, קיים ה'ישועות יעקב' מצוות הכנסת אורחים בהידור רב. ביתו פתוח היה לרווחה לכל עובר אורח. יהודים מכל הסוגים התאכסנו בו כשהם מתקבלים בסבר פנים יפות, בארוחה חמה, משקה ואף במיטה ללון בה, והכול חינם אין כסף, על חשבונו של המרא דאתרא.
באחד הימים דופק בדלת יהודי בעל חזות מוזרה מעט, לבוש מעיל צמר קצר, חבוש בקוטשמע מרוטה, ארשת פניו אומללה. הוא התיישב וביקש משהו לאכול.
"איך קוראים לך?", שאלו בני הבית.
"קוראים לי נחטשע", נהם כחיה פצועה, בקול עילג.
נחטש'ע קיבל צלחת מלאה כל טוב, שתה, ביקש מיטה ושקע בתנומה מתוקה. הנורה האדומה נדלקה למחרת בבוקר. האורחים שהתאכסנו בביתו של הרב לא היו מובטלים, מיד עם בוקר יצא כל אורח מהבית והלך ליעדו, למשרד הממשלתי או לבית החולים שלשמו הגיע לכאן.
אבל נחטשע לא הלך לשום מקום. בשעת בוקר מאוחרת הוא התעורר בפיהוק קולני, לאחר חצי יממת שינה. "אפשר ארוחת בוקר?", ביקש וכמובן קיבל בשפע.
שעה לאחר מכן, כמו שעון שווייצרי, הוא כבר דרש לקבל 'ארוחת צהרים', ושוב קיבל מנה בשרית עם תוספות, מרק ואטריות, בעין טובה וביד רחבה. אם בתחילה סבורים היו בני הבית שהאיש יזוז לדרכו תוך יום יומיים, מתברר שהדרך לא אצה לו. נחטשע התמקם בבית, כאחד שלא מתכוון לזוז לשום מקום.
"צריך לרמוז לו שכאן זה לא 'הקדש', זה בית שאמנם מכניס אורחים אך לזמן קצוב, אם הוא מתכוון לגור פה שיחפש לו מקום אחר", לחשו בני הבית באוזני ה'ישועות יעקב' אך הוא לא הסכים אתם, "אסור לצער יהודי, הניחו לו, עזבו אותו בשקט, אנחנו נארח אותו בביתנו ככל שיידרש".
עם הזמן התרגלו איכשהו בני הבית לנוכחותו המעיקה של האיש, הוא הפך לחלק מהתפאורה של הבית. בעל ה'ישועות יעקב' מתהלך בסלון שקוע בחידושי תורה, נכנס לחדר הלימוד שלו, יוצא, מקבל קהל, ונחטש'ע… שרוע בפינה, ליד התנור, שותק, מכורבל במעילו ובמחשבותיו, לא עושה מאומה.
***
באחד הימים אירע מקרה חמור בעיר לבוב.
אחד מיהודי העיר, יהודי בעל משפחה וילדים, הסתבך עם רשויות החוק ונלקח למעצר כשהוא צפוי לעונש כבד, של מאסר של שנים ארוכות בצינוק מתחת לפני האדמה. בעל ה'ישועות יעקב', רב העיר, נכנס מיד בעבי הקורה והחל להפעיל את כל כוחו והשפעתו להמתיק את עונשו של היהודי, אך הפעם כל הדרכים היו חסומות.
לאחר מאמצים ובירורים רבים הגיע ללשכת ה'מרא דאתרא' פרט רגיש: השופט שאמור לדון בתיקו של היהודי נמצא במצוקה כספית גדולה, הוא הפסיד לפני כמה ימים הון רב בהימורים וזקוק נואשות לכסף, כך שבעזרת שוחד כספי גדול אפשר לחלץ את היהודי לחופשי. ה'ישועות יעקב' התרגש לשמע הדברים, סוף סוף נפתחה הדרך להצלה.
בו במקום שיגר את משמשו להזמין את כל עשירי ונגידי העיר לבוב לאסיפה בהולה בביתו של המרא דאתרא, תוך שעה קלה הם התייצבו כולם סביב השולחן. "יש לנו כאן עניין של פדיון שבויים", פתח ה'ישועות יעקב' בכובד ראש וסיפר להם בקצרה על העניין, והלב היהודי כמובן נפתח לרווחה.
"אני תורם חמש מאות רובל", קרא ר' שמעלקע הנגיד, מיד אחריו החרה העשיר ר' זישא ותרם גם הוא סכום דומה, עשירי העיר התגייסו למצווה הגדולה בפקודת המרא דאתרא וה'מצ'ינג' הזריז השיג בתוך כמה דקות את יעדו. בירכתי החדר ישב כל הזמן הזה נחטש'ע, איש לא התייחס אליו.
העשירים נפרדו בלחיצת יד מהרב והתפזרו לבתיהם, הרב קרא למשמשו ושיגר עמו את הסכום כולו אל השופט, באותו רגע קם נחטש'ע ממקומו וניגש אל בעל ה'ישועות יעקב' כשזיק משונה בעיניו, לפתע הוא לא נראה פתאום כאותו 'נעבעך', פניו לבשו ארשת שטנית ומרושעת. "תקשיב לי טוב", אמר למארחו, "אני הייתי עד לכל מה שהתרחש כאן בדקות האחרונות.
"אני יודע בדיוק מי היה כאן, כמה כסף נתן ר' שמעלקא וכמה תרם ר' זישא, כעת יש לך אחת משתי הברירות, או שאתה נותן לי דמי 'לא יחרץ' בסך חמשת אלפים רובל, או שאני הולך ברגע זה לבית המשטרה ומספר את כ-ל מה שידוע לי, ואתה יודע מה יהיה הסוף? חי חי חי, אתם כולכם תרקבו בכלא ביחד עם השופט".
בעל ה'ישועות יעקב' נחרד עמוקות לשמע הדברים, מתברר שהאיש האיום והמבחיל הזה, נחטשע, לא היה מסכן חסר כל כפי שהציג את עצמו, מדובר באדם ערמומי ומסוכן, 'מלשין' מהדיוטא התחתונה, שהתמקם בביתו לאורך התקופה האחרונה וניזון מכספו כטפיל רק כדי 'לעלות' על משהו לא חוקי ולסחוט ממנו דמי שתיקה עצומים.
"הרי החזקתי אותך בביתי שבועות ארוכים, לא חסכתי ממך דבר", ניסה הרב לפלס דרך לליבו, "נתתי לך מכל מה שיש לי, קיבלת מכל מאכל שהתבשל כאן, את המיטה הכי טובה, איך אתה יכול לעשות לנו דבר כזה?", נחטשע אפילו לא הגיב. אטום ומרושע. לו היה בידי ה'ישועות יעקב' הסכום הדמיוני שהוא דורש – הוא היה מעניק לו אותו בחפץ לב ובלבד שישתוק, אלא שלא היה בידו.
"אולי לפחות תוריד קצת את הסכום?", ניסה הרב, "ננסה לגייס חצי מהסכום שביקשת".
"אגורה לא פחות", זקף נחטשע את ראשו ביהירות, "או שתיתן לי חמשת אלפים רובל או שתוך כמה שעות באים לכאן שוטרי העיר, וזורקים אותך לכלא ביחד עם השופט וכל עשירי העיר".
"אתה יודע מה?", נענה הישועות יעקב, "תן לי לחשוב על זה קצת, תחזור לכאן עוד שעה".
לזה כבר הסכים נחטשע ויצא מן הבית, בעוד ה'ישועות יעקב' נכנס לחדר הלימוד שלו ומסתגר בו לבדו. כעבור שישים דקות בדיוק נשמעו נקישותיו של נחטשע בדלת, הישועות יעקב קרא לו להיכנס לחדרו.
***
"תשמע מה החלטתי", פתח ה'ישועות יעקב' בשלוות נפש:
"מקובל בידי מאבותיי שכאשר יהודי מקיים מצוה – לא ייתכן בשום פנים ואופן בעולם שייגרם ויצמח ממנה, במישרין או בעקיפין, עוגמת נפש ומכשול כלשהו. אבל כל זה בתנאי שמקיימים את המצווה לשם שמים, לעשות רצון ה', בלי שום שיקולי רווח צדדיים ונגיעות אישיות.
"לעומת זאת, כשהמצוה לא נעשית 'לשמה' בשלימות, אז אכן יכול לעיתים להיגרם עוגמת נפש ומכשול – לא כתוצאה מהמצוה עצמה, אלא בגלל אותה פנייה ושיקול צדדי שהתערבו בה.
"בשבועות האחרונים", המשיך ה'ישועות יעקב', "קיימתי בך מצות 'הכנסת אורחים', הכנסתי אותך לביתי בסבר פנים יפות ודאגתי לכל מחסורך, והרי לא ייתכן שמקיום מצוה יצמח ויתהווה כזה אסון גדול כפי שאתה רוצה להמיט עליי, ואם כן מה בכלל יש לי לחשוש ולפחד ממך?
"ובכל זאת לא הייתי רגוע, חששתי שמא לא קיימתי את ה'הכנסת אורחים' לשמה, אולי התערבו בה נגיעות אישיות, שמא ביקשתי למצוא חן בעיני תושבי עירי, אולי בתוך תוכי רציתי שבני עירי ידברו שהרב שלהם הוא 'מכניס אורחים' גדול, ואם כן שוב אינני מבוטח שמהמצוה הזו לא ייגרם מכשול.
"זו הסיבה שביקשתי ממך לחכות שעה", סיים הרב, "נכנסתי לחדרי ובדקתי טוב טוב בעצמי האם כוונתי הייתה לשם שמים, בלתי לה' לבדו, ללא שום כוונה צדדית, והגעתי למסקנה לאחר שעה של התבוננות שאכן, קיימתי את המצוה לשמה, ולאור זאת בטוח אני שלא ייתכן בשום אופן בעולם שייצא ממנה עוגמת נפש.
"ולכן לא אתן לך אפילו פרוטה אחת שחוקה, אתה יכול ללכת למי שאתה רוצה ולספר מה שאתה רוצה, אני בטוח שלא יארע לי מאומה, וכעת צא מביתי עכשיו ומיד!".
"בסדר, בסדר", מלמל נחטשע בזעם כבוש ויצא מהבית ישירות לתחנת המשטרה. "יש לי מידע יקר ערך שעשוי להפליל שורה ארוכה של אישים בכירים ומפורסמים בעיר, רב, בעלי הון ואפילו שופט", לחש באוזני השוטר בדלפק הקבלה. ההתחלה נראתה מבטיחה, ליבו דפק בהתרגשות, הוא עומד להפוך למלשין מפורסם, ובטח יתוגמל כראוי על כך מידי הממשלה.
"תיכנס לחדר", הפנה אותו השוטר לחדר חקירות צדדי.
הוא התרווח בכיסא וציפה שהחוקר ייכנס לחדר, אלא שלפתע נשמעו צעקות רמות מהמסדרון: "הוא שקרן, תזרקו אותו מכאן"… בתחילה בטוח היה שהן לא קשורות אליו, אך ככל שהתקרבה המהומה התברר לו שהוא טועה. "האיש הזה הוא אדם שפל ונאלח, יצור עלוב, אני מכיר אותו, אי אפשר להאמין למילה אחת שיוצאת מפיו, למה הכנסתם אותו בכלל?", צעק מישהו בקול ניחר.
כעבור רגע נפרצה הדלת בפראות, שוטר בכיר מעוטר בדרגות ניגש אל נחטש'ע ההמום ותפס אותו בדש בגדו: "איך לא העזת להראות כאן את פניך, אה יאנוש, נוכל וגנב שפל שכמוך!"… לקחו לו כמה רגעים לקלוט את הטעות. מתברר שהשוטר הבכיר, מפקד התחנה בכבודו ובעצמו, מזהה בנחטש'ע בטעות את אחד מיריביו המרים בעבר, אדם שהפיל אותו בפח בשקריו ותרמיותיו.
נחטש'ע נדהם, ניסה לזעוק שהוא לא 'יאנוש', שזו טעות גמורה, אך לשווא. מפקד התחנה היה נעול בצדקתו תפס אותו בצווארונו והעיף אותו כפשוטו מכל המדרגות, כמו כלב מצורע, "אם עוד פעם תעז לבוא לבלבל את מוחם של השוטרים שלי עם השקרים שלך, אתה יוצא מכאן עם אזיקים, הבנת?!"…
(המבשר תורני מטות תשפ"ב, מקור: על פי 'בית צדיקים יעמוד', מפי כ"ק מרן אדמו"ר רבי נפתלי צבי מבאבוב זי"ע)