הרב יהושע לייבזון
אנו נמצאים בימי בין הזמנים, כשהישיבות הקדושות נערכות לפתיחת זמן אלול, והצטרפותם של אלפי בני תורה לישיבות הקטנות והגדולות. זכה דורינו שמשופע בשיבות והיכלי כוללים, שבהם עמלים בתורה יומם ולילה. חשבתי לנכון להביא בפניכם סקירה קצרה, על אחת מהישיבות שזכו בעבר לפרסום נרחב, היא ישיבת ראדין המפורסמת של מרן בעל ה'חפץ חיים'.
ממליץ למי שמתעניין לקרוא בספר 'בשבילי ראדין', שמתוכו לקחנו את הנכתב וציטטנו כאן:
הרחק מהעיר קינישין שכנה לה עיירה קטנה בה כמאה וחמישים משפחות יהודיות ושמה 'ראדין'. אנשיה היו פשוטים עד למאד, גורלה של עיירה זו יכול היה להיות כגורל עוד עיירות וכפרים שכמותה אשר שמם נשכח מלב, אך שפר גורלה של ראדין, ולמרות היותה עיירה קטנה ונחשלת, זכתה לפרסום עולמי ולהכרה של כל כלל ישראל. סיבת הפרסום הגדול של ראדין היה מחמת זכייתה כי ישכון בתוכה רבי ישראל מאיר הכהן, המכונה בשם ספרו 'חפץ חיים'.
ה'חפץ חיים' הגיע לראדין אחרי נישואיו לבת המקום, חמיו הבטיח לו טרם נישואיו, כי ידאג לכל מחסורו למשך מספר שנים על מנת שיוכל להמשיך ללמוד, כך יצא שרבי ישראל מאיר אחר נישואיו החל להתגורר בראדין, תוך כדי מגוריו בראדין מצאה העיר חן בעיניו, בראותו כי דווקא נחשלותה וניתוקה מהערים הגדולות, גורם לאדם הרוצה להתעלות ברוחניות בהשקט ובטח, כמקום המסוגל לכך ביותר. הכפר הקטן המנותק מכל מנעמי החומריות, נראה בעיני ה'חפץ חיים' כמקום בו ישנו כר נרחב ואפשרויות בלתי מוגבלות לגדילה בתורה. פעם אחת אף אמר ה'חפץ חיים' כי בעיירה קטנה היצה"ר חלש מול המצב בעיירות הגדולות, שם החומריות גדולה, ויצר הרע וחילותיו שולטים וגורמים לקשיים בניסיונות לגדילה בתורה.
ה'חפץ חיים' גר בראדין כשהוא שוקד על התורה ללא הפרעות. ה'חפץ חיים' לא ראה את ייעודו בחיים לדאוג רק לרוחניותו העצמית, ליבו הגדול חש את מצבו של כלל ישראל, ונפשו חפצה לפעול להרבות בהפצת התורה ובהעמדת מנורה על תילה, כך גמלה בליבו של ה'חפץ חיים' ההחלטה על פתיחת ישיבה בראדין, ואכן בשנת תרכ"ט כותב ה'חפץ חיים' כי: "העירני רוחי בע"ה לקבץ בחורים ואברכים ללימוד התורה".
באותה שנה מנתה ישיבתו של הח"ח כשלושים בחורים שעמלו על התורה ועל העבודה, אמנם ה'חפץ חיים' היה בשנים אלו עסוק בעבודתו הגדולה בחיבור ספריו 'שמירת הלשון' ו'חפץ חיים', בכל זאת למרות הטרחה העצומה מעיד ה'חפץ חיים' כי "לא העלמתי עיני מן הישיבה להחזיקה ולהרבותה ולהשגיח עליה בכל העניינים שהיא צריכה". היה זה קיבוץ מיוחד של 'פרושים', אשר באו לעיירה ראדין על מנת ליהנות מאווירתה המיוחדת ולחסות בצל כנפיו של ה'חפץ חיים'. באותם הימים כל ענייני הישיבה הרוחניים כשיעורי תורה ושיחות המוסר נמסרו ע"י הח"ח, כשבצד היות כל ענייניה הרוחניים של הישיבה על כתפיו, גם ענייניה הגשמיים של הישיבה, כדאגה לכל מחסורם של בחורי הישיבה, היו כתפיו של הח"ח, העול על ה'חפץ חיים' היה כבד.
שמעה של הישיבה החל לצאת בשער בת רבים, ומעיירות גדולות באו ועלו הצעות, כי הח"ח וישיבתו יעתיקו את עצמם אליהם. הח"ח סירב, באשר סבר כי ראדין הינו מקום המסוגל להתעלות רוחנית, וראדין היא המקום הראוי לישיבתו, וכך המשיכה הישיבה לגדול כשעליה מנצח ה'חפץ חיים', אשר לימד את תלמידיו, גידלם, טיפחם וריבם. רצונו של ה'חפץ חיים' היה כי הישיבה תגדל, וכל מבקש תורה יוכל לבוא אליה ולגדול באווירתה המיוחדת, אך מחסור באמצעים כספיים גרם לכך, כי הח"ח לא יכול היה להגדיל את ישיבתו למספר רב יותר של בחורים, כך שמספר הבחורים באותן השנים לא עלה על שלושים בחורים, שהיוו את בסיס הישיבה בראדין.
במכתב של ה'חפץ חיים' לידיד נעורים, הוא מביע את כאבו על כי אין באפשרותו לקבל עוד בחורים המתדפקים על דלתות הישיבה, הח"ח כותב כי "עירו נהפכה למקום תורה והכל רצין אחריה… והיה לי צער גדול מאד מזה, כי הלא מי שבא אצלנו רצוני לקרבו לתורה"… הח"ח ממשיך במכתבו ומביע את צערו, על שנאלץ לשלוח ריקם בחורים שבאו ורצו להסתופף בצל ישיבתו.
ר' צבי הירש לוינסון – ראש הישיבה בראדין
באותה תקופה בשנת תרמ"ג, הגיע לישיבת הח"ח בחור יליד וואלוז'ין בן עשרים, בשם צבי הירש לוינסון, עוד בלומדו בוואלוז'ין התפרסם צבי הירש בכשרונותיו העילויים ובמדותיו המופלאות. עדינות נפשו היתה במידה בלתי רגילה, חבריו בראדין סיפרו כי לעיתים תכופות היה מוסר את מנת מזונו לחברים עניים, כשהוא נותר רעב וחסר כל. ה'חפץ חיים' גילה והעריך את האוצר הגדול של תורה ויראה שהכיל תלמידו צבי הירש, ולכן מכל תלמידיו ביכר הח"ח ללמוד בחברותא רק עם צבי הירש, וככל שלמד עמו יותר כן נתפעל מכשרונותיו הגאוניים וסגולותיו המיוחדות. החפץ חיים אף קבע עמו לברר בצוותא עניינים רבים בסוגיות הלכתיות, שמסקנותיהם היו חלק מחיבורו הגדול המשנה ברורה.
ה'חפץ חיים' נתן בו את עינו הטובה, ולא גרע את עיניו מתלמידו המופלא, וכעבור מספר שנים הציע לו הח"ח את בתו שרה לאשה, כשהוא מבטיח לדאוג לכל מחסורו, למען יוכל להמשיך לגדול בתורה כשאיפתו ושאיפת הח"ח. השידוך יצא אל הפועל, ובחודש חשון שנת תרמ"ו נחוגה החתונה בכפר דובינה הסמוך לוילנא, כשהח"ח מלא אושר על הכלי הגדול מחזיק הברכה שהביא אל תוך ביתו.
כעבור זמן לא רב, נכנס ר' צבי הירש לתפקידו בישיבה, כשיחד עם הח"ח עמלו לבניית הישיבה והרחבת גבולותיה. ואכן, מאז שר' צבי הירש נכנס לשמש בישיבה, החלה תקופת פריחה ושגשוג חדשה בישיבה בראדין. הישיבה גדלה בכמות ובאיכות, במשך הזמן אף נתמנה ר' צבי הירש לראשות הישיבה, מסר שיעורים בישיבה שהצטיינו בישרות ובחריפות, עבודת ה' שלו היתה יוקדת, אישיותו השפיעה ללא גבול על צמיחתם וגדילתם של בני הישיבה.
הח"ח העריך עד למאוד את חתנו אשר היה איש כלבבו, ובעת שהיה מזכיר את חסדי ה' ומודה לו, אחד החסדים הראשונים שהיה ה'חפץ חיים' מזכיר היה, שנתן לו חתן כה גדול ונעלה כר' צבי הירש. ר' צבי הירש לרום גדלותו ידע להעריך ולהבין את הח"ח באופן מיוחד, בכל מילה של הח"ח ידע להבין את העמקות הפנימית והגדלות המסתתרת מאחריה, ובשיחותיו לפני בני הישיבה בקשם לבל יפסידו מאומה מכל דברי הח"ח, באשר כל דבר שהינו אומר, אף הנראה פשוט, מאחריו מסתתרים תילי תילים של גאונות ישרות ועמקות, שבמשך השנים ידעו להבינם ולהוקירם.
ה'חפץ חיים' כאמור הוקיר והעריך עד למאוד את חתנו, על עמלו בתורה ועל גדלותו ומסירות נפשו למען הישיבה, ואכן כתוצאה מאותה מסירות נפש ועמל שהקדיש ר' צבי הירש עבור הישיבה, ראדין המשיכה לגדול ותוך מספר שנים הגיע מנין בחורי הישיבה ליותר ממאה בחורים. ראדין הפכה למקום תורה חשוב ומכובד, שמה של הישיבה החל מתפשט למרחוק, ורבים החלו לזרום לראדין להסתופף בצל הישיבה וראשיה הגדולים.
ההתפתחות המרשימה של הישיבה בראדין בכמות ובאיכות, הביאה את ה'חפץ חיים' וחתנו ר' צבי הירש למסקנה, כי הישיבה זקוקה לכח עזר רוחני נוסף, שיהווה מנוף להמשך בניינה והתפתחותה של הישיבה. ה'חפץ חיים' החל לתור אחר אישיות תורנית גדולה שתבוא לכהן בראשות הישיבה. הח"ח החליט לשלוח את חתנו אל רבי חיים סאלאווייצ'יק על מנת שייעץ להם, מתוקף היכרותו העניפה עם לומדי התורה ומשיקול דעתו הרחבה, מי ראוי לכהן במשרה הרמה כראש ישיבה בראדין.
למשרה הרמה היו מספר מועמדים. ר' צבי הירש בא לר' חיים, וביקשו שיכריע מי הראוי לשאת את המשרה הנכבדה, ולאחר דיונים מקיפים הכריע ר' חיים כי רבי משה לנדינסקי הוא הראוי ביותר, לשאת את המשרה הרמה כראש הישיבה בראדין.
נכדו של ר' משה, ר' חיים סלומון, היה בן בית אצל הגרא"ז מלצר. יום אחד סיפר ר' חיים לר' איסר זלמן, את הסיפור שר' משה למד בוואלוז'ין עם חברותא במשך שנתיים וכלל לא ידע את שמו, ויום אחד כשלא הגיע החברותא ר' משה חיפשו, וכשהחל לחפשו שאלוהו מה שם חברותתו, ר' משה אמר שאיננו יודע, ר' איסר זלמן שמע את הסיפור והתפעל ממנו עד למאוד…
(מתוך הספר בשבילי ראדין)