מאת הרב ישראל היימן
הסיטואציה הזו כנראה לא אשכח כל ימי חיי.
המבע בעיניים, הבילבול וחוסר האונים והתחושה שדבקה בכולנו שזהו, אין אפשרות להתקדם מכאן לשום מקום, הכל חרב…
נקרא לו דוד לצורך העניין, הוא היה בחור מצוין שהגיע לישיבה בה למדתי מאחת מארצות אירופה, אני חפץ בתורה של ארץ ישראל, הוא הצהיר לא פעם.
דוד עשה חיל בלימוד במוסר ובכל חלקי עבודת ה', הוא בהחלט היה מהקולות הבולטים בישיבה, תמיד בצניעות ובלי איזה התגנדרות מפוארת, הוא אמנם הגיע מסטנדרטים אחרים לגמרי, אירופאים, אבל משפחתו כנראה לא הייתה משופעת בכסף ולכן הוא חי חיים פשוטים מאד. פעמיים בשנה הוא היה חוזר לבית הוריו לשבועות מספר שלאחריהם הוא היה שב לישיבה ביתר שאת וביתר עז, באחת הפעמים שדוד נסע לבית הוריו הוא התעכב יותר זמן ממה שהיה רגיל תמיד, עד שמישהו שאל מה ואיך הגיע הטלפון לישיבה שדוד התארס בשעה טובה ומוצלחת.
אחרי שבוע הוא חזר לארץ, חגגנו איתו כולנו כמה ימים ובשלב מסוים דיבר דוד עם כמה מחבריו ואני בתוכם שהוא צריך להתארגן לחתונה.
החתונה תערך באירופה אבל הוא רוצה לקנות את הכל כולל כל הנדוניה כאן בארץ, אז עוד היה כאן זול…. ולשלוח את הכל כמה שבועות לפני החתונה באוניה להיכן שהם מתעתדים לגור, אני פונה אליכם חברי היקרים, הוא אמר, כי אין לי פה כמעט משפחה, וודאי לא קרובה, ואני אצטרך את עזרתכם.
נענינו בשמחה ובין הסדרים יצאנו איתו בתורנות לסדרת קניות, ביגוד וכלי בית, מגבות ומצעים, לתקופה של שבועיים הכלה הגיעה גם היא לארץ ואת הקניות שהם רצו לעשות יחד הם ערכו באותם שבועיים.
כל הכבודה הזו שכנה לה לבטח באחד מחדרי הפנימיה שהנהלת הישיבה הסכימה להוציא משם מיטה או שניים והחדר התמלא אט אט בארגזים ובמזוודות מהרצפה עד לתקרה בערימות ענק שככל שהתקרב המועד לשליחת כל הכבודה הזו לחו"ל הפכו להיות פחות ופחות מסודרות.
מוצאי שבת אחד דוד קרא לנו וביקש לעשות סדר כי ביום שני הקרוב אמורה להגיע המשאית שתיקח את כל הבית שלהם לנמל לאריזה ושליחה.
כמעט לילה שלם עבדנו שם על צמצום התכולה בארגזים ובמזוודות, שקילה וסימון של כל מה שהיה שם, ממש כמו מעבר דירה, היה שם הכל ממש, מביגוד על כל חלקיו עד שמפו וקישוט ריחני לארון בחדר השירות עבור דרך כל מה שביניהם.
לקראת בוקר כשהכל היה ארוז ממוספר ומסודר היבטנו בסיפוק על העבודה וסיכמנו לבוא גם ביום שני לעזור להעמיס על המשאית ולפקח ששום דבר לא יישבר או יאבד, אף אחד בעולם לא יכל לשער מה עומד לקרות רק בעוד שעה קלה…
הלכנו לישון עייפים ומרוצים, לשעה וחצי בערך, לאחריה התעוררנו, לא רק אנחנו אלא כל בחורי הפנימיה לריח חריף של שריפה, בלגן וקריאות בהלה מכל עבר, בחורים סיפרו בהיסטריה על פיצוץ שמזכיר מטען חבלה, בליל של קולות ורעש של ריצות, תוך דקות ספורות ממש הפנימיה כולה הייתה ריקה לחלוטין, אחרי ספירת מלאי ובירור שאין אף אחד שחסר נזכרו כמה בחורים שצריך בסוף גם לכבות את השריפה והזמינו מכבי אש, ניסינו להשתלט על האש באמצעות צינורות קטנים והקערות של נטילת ידים של שחרית, לא בהצלחה מרובה מידי, כשמכבי האש הגיעו הם פתחו זרנוקים וכיבו את האש במהירה.
כמעט בכל חדרי הפנימיה הנזקים הסתכמו בכלי מיטה ובגדים רטובים מזרנוקי המים וריח קלוש של פיח אותו מורידים בכמה כביסות נמרצות, ההלם היה כשנכנסנו לחדר בו שהינו עד לפני שעתיים כמעט כל הלילה, שם כנראה היה מוקד האש, לא עניין אותנו מה הייתה הסיבה לאש, מה שעניין אותנו זה הערימות שעד לפני זמן קצר עמדו מוכנות למשלוח וכעת היו שרופות בחלקן ומפוייחות כולן.
את הפנים של דוד באותן דקות אני לא אשכח לעולם, שבועות של קניות, סכומי כסף אדירים, שעות על גבי שעות, הכל נגוז בחצי שעה של אש ועשן, הברוך הוא שגם אין איך להתארגן, בעוד קצת יותר מעשרים וארבע שעות המשאית תצפור כאן מתחת לבנין הפנימיה ותרצה להעמיס וליסוע לנמל…
אין דרך לתאר את המושג 'חרב עליו עולמו' יותר מלהביט בפניו של דוד באותה שעה.
עסקנים גדולים שנכנסו לנושא והתרגשו מהעניין עזרו כאן, צוות הישיבה הת"ת וכמה מקופות הצדקה הגדולות בארץ נכנסו לסחרחורת של עשייה ולאחר שבוע המבצע הושלם, כל מה שהזוג הצעיר יצטרך נארז בקונטיינר ונשלח באונייה לארץ היעד בשעה טובה ומוצלחת.
בסיפור הזה שהיה וגם נברא במציאות (בשינוי פרטים מתבקשים) אני נזכר בכל שנה בזמן קריאת מגילת איכה, כשאני מנסה להעלות על ליבי את המציאות כפי שהיא משתקפת מתיאוריו המרטיטים של ירמיהו הנביא, "ממרום שלח אש… נתנני שוממה כל היום דווה" "באוהל בת ציון שפך כאש חמתו" אני מנסה לדמיין את עצמי עומד שם עם זקני בת ציון המסולאים בפז מול הלהבות המלחכות, מול השרידים המפוחמים, וכשכולם מבינים שחרב העולם, שהכל נגמר, שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר, "כי גדול כים שברך מי ירפא לך", כשאני מנסה להתחבר להרגשה בבחינת כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, אני מעלה את הסיטואציה הזו לה הייתי עד, חווה מחדש את הרגשת חוסר האונים ומנסה להכפיל אותה באלף אלפי פעמים אל מול חרבות בית המקדש הנשרפים בכל דור מחדש.
אין לנו מושג מה זה היה בית המקדש, אנחנו בכלל לא מבינים מה כלל הבית הזה, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, משם היה צינור השפע ברוח ובגשם, עשרה ניסים קבועים, קרבנות וכפרת עוונות, אין אדם לן בירושלים וחטא בידו, ציץ מרצה ותמידים כסידרן.
זה היה ונשאר בית חיינו, רק שאנחנו כל כך רחוקים ולא מספיק מבינים מה חסר לנו בכלל, אין לנו מושג על מה לבכות, איך צריך להצטער. אנחנו כן יכולים לנסות להעתיק את הרגשות מחיי היום יום שלנו, לצייר לעצמינו סיטואציות שכן מתקבלות על דל דעתינו ולנסות להקיש מהם לדבר האמיתי.
תחושה של אובדן, תחושה של אין לאיפה להמשיך, כמעט כל אחד חווה דבר כזה במהלך החיים, צריך להתחבר לזה ולהעתיק את זה להרגשה אותה היינו רוצים לשאת על ליבנו בימים אלו כלפי בית המקדש, נכון שאנחנו לא מבינים מה היה שם, אבל אנחנו מחוייבים לנסות להבין, להשתדל להבין, ואת זה צריך לעשות עם המושגים שניתנו לדור שלנו.
והלוואי שנזכה לחוש ולהרגיש, "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". בקרוב בימינו אמן.