באחד מגיליונות נועם שיח הובא מעשה אודות כ"ק מרן גאב"ד ירושלים זצ"ל, שפעם התפארו בפניו חברי ההנהלה של אחת הישיבות בכך שהם מכניסים לישיבתם רק בחורים מצויינים, והוא הגיב על כך בחריפות ואמר שהוא מתפלל כל יום שהישיבה תיסגר.
לאור זה סיפר לי בני הרב מאיר דוב שליטא, מה שסיפר לו מרן הגאב"ד זצ"ל לפני כמה שנים, בעת שלמד בישיבת מיר בארץ ישראל והיה מסתופף הרבה בצילו.
וכך סיפר לו הגאב"ד: יום אחד נכנס אלי משגיח מאחת הישיבות, ואמר לי שהוא רוצה לזרוק איזה בחור מהישיבה, וביקש את הסכמתי. המשגיח אמר לי את כל הצדדים למה הוא רוצה לזרוק את הבחור מן הישיבה, ואילו אני התעקשתי שאין זו סיבה מספקת לזרוק בחור מישיבה.
כששמע המשגיח את דבריי, הוא התרגז עלי והגיב: "א ישיבה איז נישט קיין שפיטאל" [ישיבה היא לא בית חולים]…
כששמעתי את דבריו, מספר הגאב"ד, היתה לי סייעתא דשמיא נפלאה, ומיד נזכרתי בסיפור שאירע לפני כחמישים שנה, וסיפרתי זאת למשגיח על אתר. וכך סיפרתי לו: לפני כחמישים שנה הגיע אדם גדול לגייטסהעד (הגאב"ד הזכיר את שמו של הגדול הזה) ונשא מדברותיו, ואני השתתפתי בדרשתו. וכך, במילים האלו בדיוק, התחיל הלה את דרשתו: "א ישיבה איז א האספיטאל" [ישיבה היא בית חולים]…
כשסיפרתי למשגיח את הסיפור הזה, חוורו פניו עד למאוד. הסתכלתי עליו כמה רגעים, ושאלתי אותו מה הוא אומר על זה, והשיב לי שהוא תלמידו של האדם גדול הזה…
שאלתי אותו: נו! מה יהיה עכשיו?
השיב המשגיח: אני לא אזרוק את הבחור מהישיבה…
(נועם שיח – דברים תשפ"ב)