הרב בנימין בירנצוויג
"בין תופל ולבן וחצרות ודי זהב" (א, א)
הזכיר להם כל שמות אלו של מקומות שהכעיסו לפני המקום, ולכן הזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל.
על "די זהב" הביא רש"י את דברי הגמרא בברכות (לב, א), שהוכיחן בזה על חטא העגל שבשביל רוב הזהב שהיה להם חטאו בעגל, ומביאה הגמרא כמה דוגמאות שרוב השפע מביא לחטא.
ויש לבאר טעם נפלא לכך שרוב הזהב הביא לחטא העגל, שהרי בזהב יש מעלה גדולה שהיא עצמה חסרון עצום, הזהב גורם לבן אדם שככל שיש לו יותר רוצה יותר ויותר, כי הזהב בשונה מכסף אין בו הנאה מצד עצמו כי אינו מטבע העובר לסוחר, וכל שוויו הוא מעצם מציאותו ברשותי, ולכך ככל שיהיה לי יותר ארגיש צורך ותאוה ליותר כי זה כל מהותו ריבוי הרכוש והממון.
ומשכך כיון שבריבוי זהב אין אדם בא לידי סיפוק ממה שיש לו עכשיו, הרי מחפש לעצמו סיפוקים אחרים – אלוהים אחרים! וזה הביא את בני ישראל לחטוא בעגל, כי לא היה להם סיפוק ושובע במה שיש להם ורצו מיד לדעת מה קורה עם משה וכשלא באו מיד על סיפוקם, מיד עשו עגל להרוות סיפוקם ומאויהם.
ומכך נמשיך לוורט נפלא ומתוק במיוחד שראיתי בספרו של הרב ראובן קרלנשטיין זצ"ל, שהרי התורה נמשלה לזהב ולדבש "יקרה היא מזהב ומפז רב ומתוקה מדבש ונופת צופים", והזהב והדבש הרי שונים הם לגמרי במהותם, שהזהב כמו שהבאנו, אינו נותן לאדם סיפוק מיידי כלל, וכל רצונו רק להרבות ממנו עוד ועוד ואף פעם לא מסתפק במה שיש לו, והדבש לעומתו, הוא דבר ששיש ממנו סיפוק והנאה מיידית, שהרי אדם הלוגם כפית דבש יהנה ממתיקותו עד מאד, אבל מצד שני ישבע ממנה ולא יתאוה לעוד כפית וזאת מפני מתיקותו הרבה, וזה התורה הקדושה יש בה גם ממעלת הדבש שטעמה מתוק עד מאד מכל מילה ומילה מלימוד התורה, ומצד שני יש בה מעלת הזהב שאדם לא מרגיש שובע וכל חפצו זה לעוד ועוד לימוד התורה.
בחור אחד שלא מצא מקומו בעולם הישיבות, והתמקם בקרנות הרחוב, בקש להכנס למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. לאחר שנכנס להפתעת הגבאים הוא מוציא תמונות של 'סטייק' ומציגה להרב שטיינמן, ושואל 'הרב אוהב כזה סטייק'?
שאל אותו הרב: 'מה זה סטייק'?, משיב לו הבחור, זה בשר אבל לא סתם בשר אלא 'הבשר' מאד מאד טעים, האם הרב רוצה שאביא לו כזה בשר לאכול, יש כאן חנות קרובה ואני יכול להביא לרב חתיכה משהו משהו. ענה לו הרב 'לא, אל תביא'!
שואל הבחור את הרב 'אולי הרב אוהב גלידה, אני יכול להביא בחנות ברחוב הסמוך יש גלידות מאד טעימות….' הרב שטיינמן תמה מה רצונו של הבחור, הסתכל על הרב לוינשטיין ושאלו באידיש 'מה הבחור רוצה ממני'?!
השיב הבחור מעומק ליבו: 'ראש הישיבה! אני מסתובב כבר עשר שנים בישיבות, ואין לי טעם בגמרא, אין לי טעם!! אומרים לי שיש טעם בלימוד, אבל אני לא מוצא שום טעם, רק בבשר וגלידה! הראש ישיבה רוצה אני יבא לו סטייק ויראה כמה זה מתוק וטעים?!
אמר לו הרב שטיינמן! אולי אתה יכול להגיד לי מה האוכל הכי מתוק שיש? הבחור התחיל לחשוב, והשיב": שהוא לא יודע כעת לומר בדיוק, אין לו כרגע מנוחת הנפש לחשוב על כל המאכלים הטעימים ולהחליט מה הכי מתוק.
'אני כן יודע' השיב לו הראש ישיבה ברכות, 'האוכל הכי מתוק הוא הדבש! הוא הכי מתוק בבריאה, ואספר לך מה שהיה פעם בעירנו, יהודי קבל אורח חשוב ורצה לכבדו, וכבדו בכפית דבש מתוק, הגיש לו, והאורח טעם ומיד אמר 'אי מר כלענה, זה מר, למה אתה אומר לי שזה מתוק?! אמר לו בעל הבית אולי טעיתי ואני גם יטעם, והוא מכניס לפיו כפית דבש והנה מתוק מתוק! שואל המארח את האורח, 'תגיד לי האם יש לך פצעים בפה? כן השיב האורח 'יש לי פצעים בפה', אמר לו המארח 'עכשיו מובן, הדבש הוא מתוק, כל עוד אין פצעים בפה, אבל כשיש פצעים אז הוא הופך למר וכואב!.
אמר לו הרב שטיינמן, התורה היא מתוקה מדבש! אבל כל זה כשאוכלים אותה ואין פצעים בפה, שאין דברים אחרים בראש! אבל כשיש דברים אחרים בפה ובראש אז לא מרגישים במתיקות הדבש ולפעמים הוא אפילו נהיה מר.
מתיקות התורה היא רק בריכוז כל מחשבתינו רק בה, בלי לחשוב על הבלי העולם הסובבים אותנו, רק אז נרגיש במתיקות העצומה של התורה.