"ואשלח מלאכים ממדבר קדמות" (ב, כ"ו)
היה היו שני אחים, בערבות רוסיה הרחוקה, אשר אביהם ואמם הלכו לבית עולמם בהיותם ילדים קטנים רכים בשנים, והותירום בודדים וגלמודים בזה העולם. האח האחד, הגדול מביניהם – נקרא בשם חיים, ואילו אחיו הקטן נשא את השם מרדכי.
אחים טובים היו השנים, אחים אוהבים ודואגים זה לזה. כל עוד חיו שניהם יחדיו, בעיירת הולדתם אשר ברוסיה – לא זזה יד האחד מידו של רעהו, את כל מעשיהם עשו בשותפות, ואף את כאבם ושמחתם – נוהגים היו לחלוק זה עם זה.
דא עקא, שביום מן הימים נפרדו דרכיהם. מרדכי הצעיר, החליט כי קצה נפשו בחיי האביונות, וכי מואס הוא בחיים שכאלו – בהם עליו לעמול בפרך בכדי להשיג טרף בצמצום עבור עצמו ועבור בני משפחתו.
"החלטתי לעקור מכאן, להפליג לאמריקה הרחוקה – היבשת החדשה המשופעת בעושר וברווחה כלכלית, ולבנות שם את עתידי בנחת!" – בישר הוא ביום מן הימים לאחיו, והציע לו להצטרף אליו בדרכו אל הבלתי-נודע.
אולם חיים סירב. ידע הוא היטב כי כשם שמשופעת היבשת החדשה בזהב ובעושר – כך בה במידה נעדרת היא אפילו קורטוב של רוחניות, אין בה תשתית מינימלית לחינוך הילדים, אין בה רבנים יושבי על מדין אין בה בתי כנסיות ובתי מדרשות, ובכלל – אמריקה של אותם הימים היתה בבחינת 'ארץ אשר כל באיה בל ישובון' בכל הנוגע לעתידם הרוחני…
לפיכך, גמר חיים בליבו כי אם נגזר עליו לחיות את חייו בעוני ובמחסור – מקבל הוא על עצמו את דין השמים באהבה, אולם את נפשו ונפש עולליו הוא לא יפקיר תמורת שום הון שבעולם.
"אני נשאר כאן!" – הוא השיב נחרצות לאחיו אשר ניסה לשדלו ולדבר על ליבו כי יצטרף אליו, אולם בקשה אחת הוא ביקש: "אנא ממך, מרדכי אחי היקר, אם יצליח ה' דרכך ואתה תתעשר ותעלה לגדולה – זכור נא את אחיך אשר נותר בערבות הקרח של רוסיה, ודאג מעט אף לעתידו!"…
מרדכי הבטיח, ונפרד מחיים בנמל לפני כבש האניה, ומרדכי נסע עם כל בני משפחתו, ומרדכי עשה חיל והתעשר עושר מופלג, אולם מרדכי שכח לחלוטין את אחיו… בשעת הפרידה, היה הוא מוכן להשבע בכל היקר לו כי אם אך תהיה האפשרות בידו – הוא ישלח לאחיו חבילות חבילות של שטרות מזומנים… אולם כאשר שמן מעט, כאשר החלה ההצלחה מאירה לו פניה – הוא העדיף להתעלם לגמרי מאותן הבטחות…
מסופר על בעל צדקה אחד בשם ר' ברוך, יהודי ירא שמים אשר מזיל היה מהונו בעין טובה עבור כל ענין טוב וראוי, שביום מן הימים התעשר עושר מופלג, בנה לעצמו בית גדול אותו ריפד בשטיחים יקרים, ומני אותו היום ואילך – הוא לא התיר לאביונים להכנס אל הבית, שכן חשש הוא פן יטנפו את השטיחים…
אדם-גדול אשר שמע על המהפך – היטיב להגדיר זאת במשפט אחד קולע, וכך הוא אמר: "בתחילה – היה אותו נדבן בבחינת 'ברוך' מרחם על הבריות, אולם קרה מה שקרה, וכעת הוא בבחינת 'ברוך' מרחם על הארץ…".
איך שיהיה. טבע העולם הוא כי כאשר האדם עולה לגדולה – הוא שכח עולם ומלואו. וכעת אינו מרוכז כי אם בעצמו. וזה מה שקרה למרדכי מיודענו. מאז התעשר – הוא שכח לחלוטין את כל הבטחותיו החגיגיות והתחייבויותיו משכבר הימים, ואפילו ייסורי מצפון הוא לא חש בליבו…
אכן, לא רק את אחיו שכח מרדכי… גם את אביו. אביו שבשמים – הוא שכח עד מהרה, כאשר הוא אינו מקפיד אפילו על שלשת הנושאים עליהם הקפידו אבותינו במצרים ובזכותם הם נגאלו…
אבותינו במצרים – לא שינו את שמם, את לשונם ואת מלבושם; ואילו מרדכי הלזה – החליף עד מהרה את שפתו לשפה האנגלית בה הוא עשה שימוש בעסקיו, שינה את מלבושו לחליפה מחוייטת ומהודרת כמנהג הגבירים בארץ הזהב, ואף את שמו – הוא התאים לרוח התקופה והמקום כך ש'מרדכי' – נהיה ל'מיסטר מקס'… השם 'מרדכי' כבר לא התאים למעמדו החדש בקהילת אנשי העסקים שבניו יורק רבתי…
את ביתו – בנה מרדכי בפאתי העיר. בית גדול ורחב ידים אשר גינה גדולה משתרעת סביב לה, ובה עצי נוי ומדשאות מרהיבות עין. למעשה, לא היה זה בדיוק בית… היתה זו מעין טירה קטנה, מוקפת בגדר אבנים ושערים בכל פתחיה, שערים בהם עמדו שומרים והגבילו את הכניסה למוזמנים בלבד… כך חי לו מרדכי חיי רווחה, ועולמו הישן, העולם שבעיירה, שברוסיה הרחוקה – נשכח לחלוטין מליבו.
ומה עם חיים, עם האח אשר נותר מאחור?
ובכן, חיים המשיך בחייו השגרתיים, שלח את ידו במלאכות מזדמנות, אשר הצליחו לכלכל את משפחתו בצמצום. מאחיו, ממרדכי – הוא לא שמע מאומה מאז עזב את העיירה, והדאגה לשלומו קיננה בליבו והתערבה עם שאר דאגות הקיום היומיומיות. ככלות הכל, הלא לא היה לו מה לעשות בכדי להועיל לאחיו – גם אילו זקוק היה לעזרתו…
כך נקפו להן השנים, מרדכי – עושה חיל באמריקה ומרבה את הונו מיום ליום, ואילו חיים, אחיו – מתמודד עם בעיות הקיום.
גם את ילדיהם, את הבנים ואת הבנות – חינכו השנים על פי השקפת עולמם. ילדיו של חיים – גדלו והתחנכו כמובן בבתי חינוך על טהרת הקודש, וצעדו בדרכו של אביהם – דרך ישראל סבא. גם ילדיו של מרדכי אחזו מעשה אבותיהם בידם, הם למדו בבתי ספר הרחוקים מכל ניחוח יהודי אמיתי, ומשבגרו מעט – החלו משתלבים בעסקיו המסועפים של אביהם העשיר.
והנה הגיעה שעת דודים. בנותיו של חיים הגיעו לפרקן, ארבע בנות אשר נולדו בזו אחר זו, ולרש אין כל להוצאות החתונה – נדוניה ראויה לשמה… לא ידע חיים מאין יבוא עזרו. אולם השליך את יהבו על אביו שבשמים אשר דאג לו מעודו ועד היום הזה, את ליבו מילאה השמחה, על שזוכה הוא לראות נחת יהודית אמיתית מבניו ובנותיו.
אלא שבאחד הימים הגיע לאזניו של חיים, או ליתר דיוק לאזני אשתו – מידע חשוב, אשר הם סברו כי עלול להוות פתח הצלה בעבורם. אל העיירה הגיעה שמועה על פיה מרדכי, האח האובד אשר הפליג אל ארץ רחוקה לפני שנים כה רבות – עושה חיל בעסקיו, ואף התעשר הוא עושר גדול.
"הבה נשגר מכתב אל מרדכי אחיך, ונבקש כי יעזרנו מעט בהוצאות הכבדות המשכימות לפתחנו!" – הציעה הרעיה, וחיים סבר וקיבל. על אף שלא היה זה מכבודו לפנות אל אחיו, אשר שכחו מלב ולא נזכר בקיומו עד עצם הרגע הזה, ועד בכלל – הוא היה מוכן אפילו להתבזות, ובלבד שלא יראה את בנותיו יושבות בבית וממתינות בעוד שערן מלבין…
עוד באותו הערב הוא התיישב וכתב מכתב חם למרדכי – אחיו האובד. מכתב בו פירט את כל אשר עבר עליו מאז נפרדו דרכיהם – ועד לעצם היום הזה, דרש בשלומו של אחיו האהוב, אשר על ראשו הרעיף שבחים למכביר, ובסיום – העלה את בקשתו לתמיכה וסיוע בשעתו הדחוקה.
"נתון אני בצרה, ולא סתם צרה – אלא צרה כפול ארבע… ארבעת בנותיי ממתינות בביתי, וזקוק אני לעזרתך בכדי לראותן תחת החופה!" – סיים חיים את מכתבו, ושלחו באמצעות הדואר אל הכתובת אשר מסרו לו יודעי דבר.
מכתבו של חיים הגיע לידיו של מרדכי אחיו, או בשמו המעודכן 'מיסטר מקס' – בעודו סועד את סעודת הצהריים. זהו מנהגם של הגבירים: הם אוהבים לקרוא את המכתבים המופנים אליהם בעת סעודתם… המכתב עצמו הגיע עם עוד צרור גדול של דואר, והוא הוגש לבעל הבית בידי משרת הדור בלבושו, על גבי טס מוזהב ומפית לבנה פרוסה עליו – על פי כל גינוני הטכס.
המכתב הראשון אשר נפתח על ידי מיסטר מקס, עסק בענייני מסחר. היה זה ידיד אשר ביקש להזמין דרכו כמות גדולה של סחורה, בתנאי תשלום נוחים. קריאת המכתב הסבה לעשיר עונג רב, וחיוך של קורת רוח פשט על פניו. המכתב השני הגיע מאפריקה – ואף הוא עסק בענייני מסחר, ואילו המכתב השלישי היה מכתבו של חיים. המכתב אשר שמו וכתובתו של האח התנוססו על צידו האחורי בכתב רוסי מוכר להפליא.
לקראת המכתב הזה לא שמח במיוחד מיסטר מקס. הוא היה מעדיף להדחיק את זכרונות הילדות הללו אל תא אחורי במוחו, ולא לפתוח פתח לייסורי מצפון אשר עלולים להטריד את מנוחתו… לפיכך, הוא החליט מבלי מחשבה מרובה, להשליך את המכתב הטומן בחובו זכרונות כואבים. וכך הוא עשה על אתר… המכתב הסגור מצא את דרכו אל סלסלת האשפה הממוקמת מתחת לשולחן…
ובינתיים, חיים ואשתו ממתינים לתשובתו של מרדכי, האח האובד. שבועיים חולפים, שלושה שבועות, חודש כבר עבר – וכל תגובה לא מגיעה. בכל בוקר הם עומדים על יד החלון וממתינים לדוור אשר אולי יביא עבורם את בשורת הישועה מעבר לים, אולם בכל יום חולף לו הלה על יד ביתם, ומדלג אל הבית הבא… "לא… גם היום לא הגיע מכתב!" – הם היו אומרים זה לזה, ופותחים במסכת חדשה של המתנה מורטת עצבים ליום הבא.
לאחר חודש וחצי של המתנה, חודש וחצי של תקוה אשר נכזבה דבר יום ביומו – העלה חיים את האפשרות כי המכתב לא הגיע ליעדו.
"אילו היה אחי מקבל את מכתבי – הוא היה נענה לבקשתי בלי ספק, או לפחות משיב לי דרישת שלום מרחוק! חוסר הענותו למכתבי – מעיד בודאי על כך שלא קיבל את מכתבי, ועל כן עלי לשוב ולכתוב לו שנית!" – אמר חיים לרעייתו, ועוד באותו ערב כתב מכתב שני לאחיו אשר מעבר לים.
אלא שגם גורלו של המכתב השני היה זהה לחלוטין לגורל אחיו הבכור, וכך עלה גם בחלקו של המכתב השלישי… לאחר שלושה מכתבים אשר לא גררו בעקבותיהם כל תגובה – הבין חיים כי דברים בגו.
"אין הסבר אחר מלבד ההסבר המצער, על פיו מתכחש אחי למצוקתי ומפנה לי עורף בעת צרתי!" – הרהר הוא בליבו, והחליט בעצת אשתו לצאת בעצמו אל אחיו, לפוגשו פנים אל פנים, ולנסות בדרך זו לרכך את ליבו.
דא עקא, שסכום הכסף הנחוץ לשם הנסיעה הארוכה לאמריקה – לא היה מצוי ברשותו של חיים האביון… הלא אילו היו מעותיו מזומנות בידו – הוא לא היה משחית את זמנו ומשפיל את כבודו בנסיון לגייס את עזרתו של אחיו הבוגד…
בלית ברירה החליט חיים כי את הוצאות הנסיעה הוא יממן מעבודה שוטפת במהלך המסע, כאשר הוא בוחר בעבודה אשר היתה מקובלת למדי באותם הימים: שהיה לצד מיטתם של חולים בלילות…
כיום, כאשר בכל מקום ישוב ישנו בית-חולים – אין אנו מכירים מקצוע מעין זה, אולם בימים עברו, כאשר החולים טופלו בביתם על ידי הרופא המקומי – היה צורך באדם אשר ישהה בשעות הלילה על יד מיטתם, ויזעיק את הרופא במקרה של החמרה במצבם חלילה.
ובכן, בעבודה זו בחר חיים, ובאמצעותה הוא הצליח לממן את מסעו מעבר לים. בימים – הוא היה מתקדם בכל אמצעי תחבורה אשר עמד לרשותו, ובלבד שלא עלה בדמים מרובים; ואילו בלילות – הוא היה שומר על חולים בבתיהם ומרויח את לחמו ואת הצטרכויותיו למשך היממה הבאה… מלבד זאת – דאג חיים להפריש מדי יום סכום צנוע, אותו הוא חסך באמתחתו לשם ההפלגה באניה אשר באמצעותה יוכל לעבור את האוקיינוס ולהגיע עד לחופי אמריקה.
כך, לאחר מספר חדשים בדרכים – הגיע חיים לאמריקה, ומיד פנה לאתר את ביתו של אחיו על פי הכתובת אשר היתה בידו.
כאשר הגיע אל הבית והבחין בשמירה ההדוקה סביבו, כאשר הוא ראה באיזה ארמון מתגורר לו אחיו הצעיר – הבין חיים כי בודאי שמן ליבו של אחיו ונאטם משמוע אל זעקתו…
"אין ספק!" – הוא אמר בליבו. "בודאי אם אציג את עצמי ואבקש להפגש עם אחי – הוא יסרב לראות פני! עלי לנקוט, אפוא, בתחבולה אשר תאפשר לי להכנס לכל הפחות אל ביתו של מרדכי, ואזי אוכל אולי לרכך את ליבו לב האבן, ולגרום לו להחלץ לעזרתי!".
וממחשבה – למעשה.
חיים ניגש אל השומר אשר עמד בפתח טירתו של מרדכי, וביקשו למסור לבעל הבית כי עומד בפתח יהודי אשר מבקש לשוחח עמו אודות עסק חשוב. השומר עשה כאשר נצטווה. הוא סיפר למיסטר מקס כי יהודי בבלויי סחבות מתדפק על שערי ביתו, ומבקש להפגש עמו בעניין עסקי.
כאשר שמע מיסטר מקס את דברי המשרת – הוא הורה להכניס את הזר, מתוך סברה כי אפשר וסוחר יהלומים הוא… שכן כך היה מנהגם של סוחרי היהלומים באותה תקופה: הם היו לובשים סחבות ומעמידים פנים כאילו עניים מרודים המה, וזאת בכדי שלא יעלה בדעתו של אי-מי לשדדם וליטול את ממונם…
אלא שכאשר נכנס האורח אל חדר עבודתו של הגביר, הוא עמד עד מהרה על טעותו. לא ניתן היה לטעות בתווי הפנים הכה-מוכרים, תווי הפנים אשר אולי נוספו בהם כמה תלמים בעקבות הצרות אשר פקדו את האח, אולם מלבד זאת – לא חל בהם שינוי משמעותי…
אלא שאם סבר חיים כי אחיו יתבייש למראה פניו ויקבלו בסבר פנים יפות – הרי שטעה הוא בטעות חמורה, ועל טעותו הוא עמד חיש מהר… שכן מיסטר מקס כבש את רגשותיו, ובפנים אטומות פנה אליו ושאלו בתמימות מעושה: "יסלח לי כבודו, אולם מי הוא ומה שמו? מה מבקש הוא בביתי?"…
בתחילה, ניסה חיים להעמיד את אחיו על זהותו, ולעורר את רגשותיו. הוא סבר כי אולי אין אחיו מזהה את פניו בשל השנים שחלפו. אולם כאשר ניסה להזכיר לו נשכחות ולהציג את עצמו – התנער הלה מכל זיקה משפחתית, וציין בקרירות כי אין לו כל מושג על מה מדבר האורח הנכבד… "אין לי כל אח!" – הוא פסק נחרצות, והתנצל בפני האורח אם נפל קרבן לטעות מצערת…
ברגע הראשון – סבר חיים לשוב על עקבותיו, ולברוח כמטחווי קשת מאחיו אשר בגד באחווה והפנה לו עורף. אולם כאשר נתן אל ליבו את רוב התלאות אשר עליהן התגבר בדרכו עד הלום – לא מצא הוא את העוז בנפשו לשוב על עקבותיו בידיים ריקניות. "עלי לעשות השתדלות לכל הפחות!" – הוא הרהר בליבו, ובמוחו עלה רעיון מקורי…
"אחי היקר מרדכי!" – הוא פנה אל בעל הבית. ולא שעה לנסיונות ההכחשה מצידו… "ודאי סבור הינך כי באתי אליך עד כאן, עד לאמריקה הרחוקה, בכדי לבקש את עזרתך הכספית… אולם טועה אתה בטעות חמורה! מטרת ביקורי אינה לשם בקשת עזרתך, אלא אדרבה! למענך! למען הצלתך!
"דע לך" – לחש חיים באזני אחיו הנדהם – "כי לא נותרו לך כי אם עשרים וארבע שעות בלבד לחיות וכן אלו הן שעות חייך האחרונות! פונה אני אליך כאח-בכור, ומפציר בך: אנא! הצל את נשמתך! חזור בתשובה בעוד הנר דולק, בזמן בו ניתן עוד לתקן!" – סיים הוא את דבריו, פנה ויצא מן החדר.
מרוב תדהמה, החל ליבו של מיסטר מקס לפעום בחזקה, וחום גופך עלה. הארוחה אותה סיים זה עתה – התהפכה במעיו, והוא חש מיחושים מוזרים בכל גופו… "אין זה כי אם צדק אחי!" – הוא אמר בליבו, ומאחר וזה עתה היה עד לגילוי רוח הקודש בבית מדרשו של אחיו ובשרו, אשר הגיע מרוסיה בכדי לבשר לו על מותו הקרב – הוא החליט לאתרו בכל מחיר ולבקש ממנו עצה אשר תציל את חייו…
ואכן, כך הוא עשה… שליחים דחופים נשלחו אל כל בתי הכנסיות אשר בניו-יורק, רצים שוגרו אל בתי המלון והאכסניות הרבות הפזורות ברחבי העיר, ומקץ כמה שעות נמצא האח האובד והוזמן אחר כבוד בשנית אל ארמונו של אחיו.
כאשר הגיע הפעם אל חדרו של אחיו – ציפתה לחיים קבלת פנים שונה לחלוטין מזו לה זכה לפני שעות ספורות… "אוי! אחי היקר והאהוב! כמה התגעגעתי לראותך!" – נפל מרדכי על צווארו… "הלא קודם אך חמדתי לי לצון, ואילו אתה קיבלת את הדברים כפשוטם!" – הוסיף הוא והצטדק. כאשר הוא ממהר לגשת לגופו של ענין…
"רואה אני כי זכית לרוח הקודש וכי יודע אתה את הנסתרות מעיני בני-אדם" – החמיא מרדכי, ומיד המשיך וביקש: "אנא ממך, גלה לי מה עלי לעשות בכדי להינצל מגזר הדין הנורא המרחף על ראשי! כיצד אוכל להציל את נפשי מרדת שאולה?"…
וחיים נענה לבקשה, והעניק את עצתו בו במקום: "ידוע, כי צדקה תציל ממות… אם ברצונך להציל את נפשך – הרי שעליך לשקול לידי במזומן סכום נאה, אשר די יהיה בו בכדי להשיא את ארבעת בנותי הבוגרות ברווח!" – הוא אמר ומרדכי אפילו לא התווכח… בו במקום הוא פתח כספת נסתרת, שלף מתוכה חבילות של שטרות, והחל ממלא את אמתחתו של אחיו בירוק הירוק הזה…
"עתה יכול אני להניח את דעתך, ולבשרך כי לא תמות!" – הכריז חיים בבטחה, ומיסטר מקס נרגע בו במקום… ליבו שב לפעום כסדרו, וחום גופו התייצב…
כעת, מאחר וכבר התוודע אל אחיו והכיר בקיומו ובזהותו; כעת, לאחר ששקל את הכסף אשר התבקש ליתן – כבר לא היתה סיבה שבעולם אשר תוכל לעכב את מרדכי מלהסב בנחת עם אחיו ובשרו, ולהחליף חוויות תוך שיחה נעימה על דא ועל הא… האחוה שבה לשכון בין שני האחים כמקדם, והם חזרו לשוחח כמו בימים הטובים ההם…
במהלך השיחה, עלה לדיון שוב ענין רוח-הקודש המפעמת באח הרוסי, ומיסטר מקס ביקש לשמוע לפרטי פרטים כיצד זכה אחיו למעלה כה עליונה… כעת, כאשר סכום הכסף צרור היה היטב באמתחתו – לא היתה לחיים כל מניעה לגלות את סודו, והוא הסביר לאחיו בפשטות:
"דע לך, כי לא נביא אני ולא בן נביא, ואף רוח הקודש לא הופיעה בבית מדרשי. אבחנתי, על פיה עומד אתה לסיים את חייך תוך עשרים וארבע שעות – התבססה על ניסיוני בלבד, נסיון אותו רכשתי בחדשים האחרונים…
"את מסעי הנה, לאמריקה, מרוסיה הרחוקה – מימנתי באמצעות עבודה אשר עבדתי בדרכי, עבודה כמשגיח רפואי על חולים בלילות. במהלך עבודתי זו – נתקלתי פעמיים בחולה אשר איבד את הכרתו בעת משמרתי, ובשתי הפעמים לא היו בפי הרופאים בשורות טובות עבורו… בכל פעם בה הגעתי אל הרופא וסיפרתי כי החולה עליו השגחתי איבד את ההכרה – ידע הרופא לחרוץ בבירור כי בעוד עשרים וארבע שעות לא יהיה הוא בין החיים!
"והנה, כאשר הגעתי הנה, לאמריקה, אל ביתך, וגיליתי כי הכרתך אבדה עד שאינך מכיר את אחיך, עצמך ובשרך – ידעתי לפסוק על פי נסיוני כי נמצא אתה בסכנת חיים מיידית… לפיכך פניתי אליך והמלצתי לך לשוב בתשובה, שכן חשש כבד מילא את ליבי, פן אלו הן שעות חייך האחרונות… זה הכל!" – סיים חיים בחיוך, ומרדכי – אשר הבין כי הלך שולל אחר תעתועיו של אחיו – בוש ונכלם, ואף מיהר לבקש את סליחתו על התנהגותו המחפירה…
זהו הסיפור, והוא ממחיש היטב מה קורה בדרך כלל לאדם אשר עולה לגדולה ומתעשר… כפי שהקדמנו, במצבים מעין אלו נוטה האדם לשכוח לחלוטין את הקרובים לו ביותר, והוא מתרכז אך ורק בעצמו ובטובתו המיידית…
אולם משה – דעת אחרת היתה עמו… בעודו לבוש בפאר, מתגורר כנסיך בבית המלך, ונהנה ממעמד גבוה ומכל טוב – הוא לא שכח את אחיו היהודים! הוא לא התרכז אך ורק בעצמו, אלא להיפך! נתן עיניו וליבו לשאת עמהם בעול גלותם, "ויצא אל אחיו – וירא בסבלותם"!!
(מתוך דרשות המגיד – פסח)