"הבו לכם אנשים חכמים ונבונים" (א' י"ג)
אליעזר (לייזר) רוט
באחרונה שוחחנו עם מגיד המישרים הג"ר אליעזר יוטקובסקי, ובתוך הדברים שמענו ממנו כמה סיפורים מיוחדים במינם, הממחישים בצורה יוצאת דופן, את כוחה העצום של כל פעולה שאנחנו פועלים, ואת היכולת הטמונה בפיו של כל אחד מאיתנו, לגרום שינוי לטובה ולהציל דורי דורות של יהודים מרדת שחת.
"היה זה לפני שנים רבות", סיפר הרב יוטקובסקי, "באותה עת עסקתי בעניין של מכשיר אלקטרוני כלשהו, שהייתי זקוק לפיתוח גירסה שלו, שתתאים לשימוש בציבור החרדי בלי חשש איסור בשבת ובחול, כחלק מהעיסוקים הציבוריים שלי.
"כשהתחלתי להעמיק בעניין, נאמר לי שיש איזה מומחה אחד, אדם שאינו שומר תורה ומצוות, שמתגורר ביישוב מסוים, ושמתאים לבירור וליבון של הנושאים האלו, כולל הדרכה לגבי הפיתוח של הגרסה המתאימה.
"קבעתי איתו פגישה, ואכן הגעתי בתאריך המיועד ובשעה שקבענו.
"הוא קיבל אותי במאור פנים, ניהלנו שיחה מקצועית ורצינית, קיבלתי את הייעוץ שרציתי, ופניתי ללכת.
"אבל לפני שיצאתי, חשבתי לעצמי, למה לא לנצל את ההזדמנות? הרי התיידדתי איתו במהלך השיחה, למה שאני לא אגמול עמו חסד ואציע לו להניח תפילין…
"שאלתי אותו: 'נו… תפילין כבר הנחת היום?', הוא לא הפתיע אותי כשענה בשלילה.
"שאלתי אם הוא רוצה להניח, והוא שוב ענה בשלילה. 'אני יש לי שאלה אחת, אם תענה עליה תשובה שתניח את דעתי, אני מבטיח לך להניח היום תפילין, וממחר אני אניח תפילין כל בוקר'…
"אמרתי לו: 'בוא נראה מה אתה שואל… והוא שוב לא הפתיע אותי בכלל ושאל את השאלה הכי נדושה והכי מוכרת: 'על האמונה לאור השואה'.
"ביקשתי ממנו שיביא בבקשה ספר תנ"ך, כשהוא הביא, אני פתחתי אותו בפרשת בחוקותי, וביקשתי שיקרא אותה מהחל ועד כלה, ואז יענה לי את התשובה בעצמו…
"הוא קרא והגיב, וכך נפתח לו ויכוח סוער. אני ראיתי שזה לא יהיה קצר, הורדתי את החליפה והכובע, והתיישבתי מולו לוויכוח שנמשך זמן ארוך, וכלל גם טונים גבוהים במיוחד.
"בסופו של הויכוח הוא אמר לי שהוא צריך עוד לחשוב על זה, ולראות אם התשובות שלי הניחו את דעתו.
"יצאתי משם, והרגשתי שסתם בזבזתי שלוש שעות מהחיים שלי. אין סיכוי שאדם בגילו ובמעמדו, עם המורשת המשפחתית שלו, יתחיל להניח תפילין בגיל כזה, רק בגלל שמישהו ענה לו על השאלה שהציקה לו. הוא הרי לא באמת חילוני בגלל שיש לו שאלות באמונה. הוא חילוני כי ככה גידלו אותו, וזה נחמד לו להישאר במקום הזה.
"נו שוין… לפחות ניסיתי…".
גידולים שגידלתם
עברו כעשרים שנה מאותו סיפור. יום אחד אני מגיע לביתו של חבר, ושם פגשתי בחור שבדיוק היה שם גם כן, בעל תשובה. מאחר וישבנו יחד, הייתי נחמד ושאלתי אותו איך קוראים לו, והוא משיב לי מה שם משפחתו, שאלתי אותו: "אתה קשור במקרה לאותו פוליטיקאי בכיר שנשא את השם הזה והיה מראשי המדינה בשנים הראשונות להקמתה?", הוא אומר שכן.
המשכתי לברר: "אתה אולי הנכד של המומחה לאלקטרוניקה, שמתגורר ביישוב זה וזה?"… והוא משיב לי בחיוב. "אכן זה הסבא שלי"…
צחקתי ואמרתי לו שהוא מזכיר לי אירוע נוסטלגי. "סבא שלך היה אדם מאוד נחמד", אמרתי לו, "לפני עשרים שנה בזבזתי עליו שלוש שעות של ויכוח עקר. התווכחנו על השואה ועל השגחה פרטית ועל שכר ועונש ועל אמונה בבורא עולם, הוא כמובן לא קיבל ממני אפילו לא חצי מילה, ואני יצאתי ממנו בפחי נפש, כי הבנתי שזה היה בזבוז זמן… אני לא יודע למה בכלל התחלתי להתווכח אתו, הרי מלכתחילה הייתי אמור להבין לבד שלא יצא לי מזה כלום"…
הבחור הסתכל עלי בעיניים נוצצות ואמר לי: "שני דברים אני רוצה לומר לך: קודם כל, סבא שלי אדם ישר. הוא אולי לא הודה בזה בפה מלא, אבל אני בטוח שאחרי שהוא שמע את התשובות שלך לשאלות שלו, זה בוודאי עשה אצלו שינוי, גם אם קטן, זה היה שווה את זה.
"דבר שני שאני רוצה לומר לך, שבשעה שאתה התווכחת עם סבא שלי, ישב שם בצד הנכד שלו. ילד כבן עשר. אתה בכלל לא שמת לב לנכד, אבל אני, הנכד, הקשבתי לכל מילה. אני ראיתי שאתה מסביר בלהט, אני ראיתי שסבא שלי התחיל לגמגם קצת, והבנתי שאתה ניצחת בוויכוח.
"באותו זמן לא הבנתי את כל מה שדיברתם, אבל כן הבנתי שהאמונה היהודית היא לא כזאת מופרכת כמו שטענו אצלנו, שלחרדים האלו, גם אם הם שחורים ונראים מוזר מאוד, יש להם שכל, הם אנשים שמבינים מה הם עושים, ושבעצם ייתכן מאוד שהם צודקים ואנחנו טועים…
"מאז החלטתי שכשאני אגדל אני אבדוק את זה ברצינות, והנה אתה רואה אותי היום, בעל תשובה כבן 30, עשיתי שינוי בחיים בזכות אותן שלוש שעות שאתה חשבת שבזבזת אותן לחינם"…
מחמאה שהצילה
הסיפור הזה, שהוא אמיתי לגמרי, מלמד אותנו דבר עצום: אין לך מושג כמה הפעולות שלך משפיעות על הזולת. אתה בונה עולמות, ולא יודע על זה. אתה מחזיר יהודי בתשובה שלמה, ובמשך עשרים שנה נדמה לך שסתם בזבזת שלוש שעות.
בהקשר לזה אני רוצה לספר סיפור מדהים, ששמעתי מחבר העוסק בטיפול בבני נוער.
הסיפור הזה קרה לפני כמה שנים, עם בחור שהתקשר למוקד הטלפוני של אחד הארגונים, ושיתף את המוקדן שם במצוקה שלו. ההורים שלו מאוד מרגיזים אותו, אין לו חברים, הוא בודד בישיבה, בבית הכנסת אף אחד לא מדבר איתו… החיים שלו דפוקים.
אומר הבחור הזה, שהוא החליט שהוא כנראה לא נמצא במקום הנכון. עכשיו מתקרב סוף זמן קיץ, אין בישיבה לחץ כרגע כי עוד רגע בין הזמנים, בבין הזמנים הוא יתארגן ויתכונן, ונראה מה הוא יעשה בראש חודש, כי נמאס לו מהלחץ הזה ותחושת הבדידות שהוא מרגיש בישיבה.
אותו מוקדן ניסה לדבר על לב הבחור, אך ללא הצלחה. אך בקושי הוא הצליח לחלץ ממנו מידע על עצמו, מה שמו ובאיזה בית כנסת הוא מתפלל.
כשהסתיימה השיחה, נשאר המוקדן עם טעם חמוץ בפה. יש כאן בחור שעלול ליפול, בגלל שטויות. צריכים לעצור את זה, אבל אין שום דרך. הוא איתן בדעתו, והיחסים שלו עם ההורים והחברים ירודים מאוד, אין מי שיוכל להשפיע עליו… עצוב מאוד.
חשב המוקדן וחשב, עד שנזכר שהוא מכיר איזה אברך שמתפלל באותו בית כנסת בו מתפלל הבחור הזה. הוא הרים אליו טלפון ושאל: אתה מכיר בחור בשם מוישה ג. שמתפלל בבית הכנסת שלכם?… האברך השיב בחיוב: "אני מכיר אותו בהיכרות שטחית", הוא אמר, "חוץ מזה שאני יודע שזה השם שלו אני לא יודע שום דבר נוסף אודותיו. אף פעם לא דיברתי איתו"…
אומר המוקדן לאברך: "ידידי, עכשיו אתה הולך לדבר איתו והרבה. דע לך שהבחור הזה בסכנה, יש לך תפקיד עכשיו לקרב אותו ולהשפיע עליו בימי בין הזמנים, כדי שגם בחודש אלול הוא יחזור בשמחה"…
השיב האברך למוקדן: "ידידי, חפש לך מישהו אחר… אני לא איש של קירוב, אין לי כלום עם הבחור הזה ואני לא יודע איך לקרב אותו"…
אבל המוקדן משיב לו: "אין לי מישהו אחר. פשוט אין! אני לא מכיר אף אחד אחר בבית הכנסת שלכם, רק אותך אני מכיר ולכן אני מטיל את האחריות עליך!".
האברך ניסה להתחמק, אבל בסופו של דבר הבין שהוא התקווה האחרונה של הבחור הזה. חוץ ממנו אין עוד אף אחד שיכול לעשות משהו.
הוא היה בטוח שהניסיונות שלו לא יניבו שום תועלת, הרי אין לו שום ניסיון בקירוב והוא לא יודע מאיפה להתחיל אפילו. אבל הוא חשב לעצמו, האברך הזה, שאם הוא לא יעשה לפחות מאמץ קטן לעצור את ההתדרדרות של הבחור הזה, הוא לא יוכל לסלוח לעצמו אחר כך כשיראה להיכן הגיע אותו בחור.
בשבת הקרובה, הוא ניסה לחפש הזדמנות שתתאים לגשת אל הבחור ולפתוח עמו בשיחה, אבל לא הצליח.
והנה מגיעה תפילת המנחה, אצלם בבית הכנסת נוהגים שנוטלים ידיים לסעודה שלישית בבית הכנסת עצמו, ולאחר מכן יושבים לסעודה שלישית בצוותא, והאברך החליט לעמוד על יד הבחור, ולפתוח איתו כביכול בשיחה אקראית תוך כדי המתנה לנטילת ידיים. דא עקא, בדיוק הגיע מישהו אחר ושאל אותו שאלה והוא הפסיד את ההזדמנות הזאת.
הוא התבונן בבחור וראה שהוא נוטל ידיים באופן די קרוב לדרישות ההלכה… בא ואמר לו: "היי בחורצ'יק, אתה נוטל ידיים בצורה מקצועית. כל הכבוד!…". הבחור חייך, נהנה מהמחמאה אבל לא יכול היה לענות כי הוא כבר נטל ידיים… אבל האברך לא ויתר, הוא ראה שאת המחסום הראשון הוא כבר הצליח לשבור. הבחור חייך! זה הישג ראשוני.
אחרי שבצעו על החלה, הוא פנה אל הבחור ואמר לו שאומרים בשם מרן החזון איש זצ"ל, שמתוך כל עשרה אנשים הנוטלים ידיים לסעודה, רק אחד נוטל כמו שצריך לפי ההלכה עם כל דקדוקי ההלכה הנדרשים… "אני רואה שאתה האחד הזה שיודע איך ליטול ידיים!", אומר האברך, והבחור כבר זורח מאושר…
"אני רוצה שתלמד איתי הלכות נטילת ידיים. אני בטוח שאם אלמד איתך ביחד, אוכל לשפר את ההבנה שלי ולהגיע לרמה גבוהה יותר בדקדוק בהלכות נטילת ידיים".
הבחור לא הבין מאיפה זה נופל עליו… "שאני אלמד חברותא איתך? אתה מבוגר ממני ב-15 שנה…". אבל האברך לא ויתר, ובימי 'בין הזמנים' הם למדו כל יום הלכות נטילת ידיים במשנה ברורה, במשך רבע שעה… לאחר מכן היו מפטפטים קצת ונפרדים, כל אחד לדרכו.
כשהגיע ראש חודש אלול, התקשר אותו בחור למוקד, ואמר למוקדן עמו שוחח בפעם הקודמת: "שלא תהיה עצוב, אני רק רוצה לספר לך שבסוף אני כן ממשיך בישיבה!".
המוקדן שאל אותו מה קרה, מה השתנה, והבחור השיב לו בהתלהבות: "אתה יודע כמה חברים יש לי בבית הכנסת שלנו? יש לי פה חברה, יש לי חברותא, אני לא רוצה להפסיד את כל זה…".
מאז הסיפור הזה כבר עברו לא מעט שנים, אותו בחור עומד כיום בראש המשפחה שהקים לתפארת, ובעזרת ה' עוד יהיו לו בנים ובני בנים יראים ושלמים, וכל זה בזכות מה? בזכות אותו אברך שהבין שאין אף אחד אחר שלוקח אחריות, ושהוא לא יכול להימנע מלעשות את המינימום הנדרש, כדי לטהר את המצפון שלו…
קלי קלות
מכאן תצא הקריאה לציבור הרחב: רבותי, אתם יודעים כמה בחורים כאלו מסתובבים בינינו? אתם יודעים כמה אנשים, צעירים וגם מבוגרים, זקוקים לחיוך שלכם, למילה הטובה, למחמאה, להתעניינות ולשאילת שלום?
הרי בכל קהילה ובכל מקום יש אנשים יותר חלשים מבחינה חברתית. הם שקטים, הם לא יודעים להידחף ולהתערב בשיחה. בגלל זה צריכים לגזור עליהם בדידות לכל ימי חייהם? אנחנו לא יכולים לקרב אותם קצת, לתת להם הרגשה טובה? למה???
בדיוק אתמול יצא לי להיכנס לבית מדרש של איזו ישיבה של בחורים חלשים, סוג של ישיבה טיפולית. לכל בחור שם יש אברך שלומד איתו…
הסתכלתי וראיתי שם בחור אחד שישב ממש כבוי, האברך שלידו ניסה לעורר אותו ולדבר איתו, אבל הוא בקושי היה מסוגל לשמוע אותו.
לא יכולתי לראות את זה. ניגשתי לאותו אברך ואמרתי לו, כאילו אני מדבר אליו ומחמיא לו, כאילו אני בכלל לא מדבר על הבחור שלצדו: "תשמע, אני מסתכל פה על כל בית המדרש", אמרתי לו, "ואני רואה שאתה האברך הכי רציני. אתה יודע ללמוד עם בחורים הכי טוב מכולם… כל הכבוד!!!".
האברך לא הבין מה אני רוצה מהחיים שלו, הוא שאל אותי: "מה ראית? איך אתה רואה שאני יותר טוב מאחרים?…".
השבתי לו: "מה זאת אומרת? תראה את הבחור שלומד איתך! רואים שהחברותא שלך הוא הכי חכם מכל הבחורים פה, רואים עליו שיש לו יראת שמים ועדינות. אם הוא נראה כזה בחור מוצלח ורציני, בטח אתה האברך הכי טוב ומוצלח מוכלם, אחרת לא היו נותנים לך דווקא עם הבחור הכי טוב בישיבה…".
הפנים של הבחור אורו! העצב התהומי שנשקף מעיניו התחלף בשמחה ואושר! הוא הזדקף במקום שלו בתחושת חשיבות. האברך שלמד איתו הבין טוב מאוד למה כיוונו דברי, ואמר לי בחיוך: "תפסת שני ציפורים במכה אחת… התכוונת אליו, אבל גם אני הוחמאתי מהדברים שלך…".
עכשיו נחשוב על זה, זה כל כך קשה להחמיא לבחור מסכן? זה כל כך קשה להחמיא לאדם נורמטיבי שאינו מסכן? למה לא לומר מילה טובה, לציין תכונה טובה שראית אצלו? אפשר להציל כך נפשות מרדת שחת, ואפשר גם סתם כך לשמח יהודים, ולעשות להם טוב על הלב. למה להפסיד את ההזדמנות הנהדרת לעשות זאת?
הרב יוטקובסקי
אפשר להעלות סרטונים של הרב יוטקובסקי
תודה רבה