הרב בנימין בירנצוויג
"אלה מסעי בני ישראל" (לג, א)
הצורך להזכיר מסעות בני ישראל במדבר, הוא צורך גדול מאד, כי הניסים והאותות שנעשו היו אמיתיות לכל רואיהם, ואין דומה מה שאדם שומע למה שאדם רואה.
מדברי הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, למד מרן המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל, שאין תחליף לאמונה חושית, שבשעה שאדם רואה דבר שהוא היפך הטבע, הוא נוכח לדעת שיש מחדש לבריאה ואין קיום עצמי לטבע כלל, שכן רק מכח זה יכולים להשתנות סדרי בראשית, משא"כ בשמיעה.
ושם ממשיך הרמב"ם ומונה מקצת הניסים הגלויים שהיו לבני ישראל במסעותיהם במדבר: עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה – עם שלם המונה מיליוני נפשות ובעלי חיים לאין מספר, חיים במשך ארבעים שנה בלב מדבר שומם ללא צמחיה ומקורות מים, היש ראיה חושית יותר גדולה מזו, כי ה' יתהלך בקרבם והמציא להם מים מן הסלע ומן מן השמים?!
והמן עצמו שהגיע מן השמים, הרי הוא דבר פלאי עד מאוד, במקום שאין תנאי מחיה כלל, מגיע אליהם כל יום מחדש מזון של מלאכי השרת, טרי יום יום! האין בזה אמונה חושית ממש?!
וממשיך שם הרמב"ם ומבאר שאל תאמרו שכל מסעותיהם הם נחו קרוב למקום ישוב, שבו יש להם מקורות מחיה, אלא היו מושבותיהן רחוקים מן הישוב ואינם טבעיות לבני האדם, לא מקום זרע תאנה גפן ורימון, וכל אלו אותות של נס הנראים לעין.
זה באה התורה ללמדנו מפרשת מסעי בני ישראל במדבר, שהאמונה שלנו בבורא העולם צריכה להיות אמונה חושית ממש, שנראה עין בעין את השגחתו והנהגתו בבריאה בכל רגע ורגע, ושאין טבע כלל אל הכל ברצונו יתברך, ומשיסור רצונו הרי הכל כלא היה כלל.
ר' יחזקאל לוינשטיין היה איש האמונה, הוא חי אמונה, סיפר ר' שולם שבדרון זצ"ל שכמה חודשים לאחר שהתחיל להיות משגיח בפוניבז ראהו שהוא שמח מאד, ושאלוהו לפשר הדבר והסביר, שבמיר בליטא כמעט ולא נתנו מלגה וחיו בנס, ואז הרגיש וחי אמונה, הוא התבטא שהשכר שלו היה אמונה ומזה התפרנס, אבל כשבא הרב מפוניבז להציע לו המשרה של משגיח בישיבה, והרי שמע שיש לו כסף ונכסים, נכנס לעצב וחשב מה יהיה עם האמונה אם כל חודש תכנס משכורת קבועה?? יהיה חסר לו בחיות באמונה, הוא יתחיל להתרגל לזה שהמשכורת זה מידי בשר ודם! והנה כבר שמונה חודשים שהוא מכהן כמשגיח בפוניבז ולא נתנו עדיין משכורת וכל משכורתי היא מאמונה כמו בליטא. זה נקרא לחיות אמונה.
משפט קצר של שתי מילים! נתן בי הבזק אדיר של מהות האמונה, ועד כמה אנחנו רחוקים מלהבינה ולהשכילה לתוך חיינו.
כשמרן ר' אהרון לייב זצ"ל היה בגיל 104, כששכב בתקופת מחלתו האחרונה בבית החולים, באחת הפעמים כשמצבו הטוב לפליאת כל הרופאים וכלל ישראל בזכות התפילות הרבות שנאמרו לרפואתו, כשהוא פקח את עיניו אמר לו הרופא שטיפל בו: 'הרב חי בנס'! מיד ענה לו ר' אהרון לייב בשנינות אופיינית: 'גם אתה'!
משפט זה דובר אז בכל העולם היהודי, וגם בי הוא הכה! לאמור אנחנו לא חיים אמונה! אנחנו מסתובבים בעולם בהרגשה שאנחנו חיים כי אנחנו חיים, ורק זקן בן 104 שכבר כמעט שהיה שם… וחזר להכרה, זה נס! כאן רואים ריבונו של עולם! והאמת שבחיינו אנו צריכים לראות נס ואמונה!
משפט נוסף ומכונן אמר מרן ר' אהרון לייב זצ"ל, כשיהודי שומר מצוות נכנס עם אחיו דוקטור לפיזיקה באוניברסיטה מפורסמת בארצות הברית, הדוקטור פנה לר' אהרון לייב זצ"ל וטען בפניו: 'חיפשתי את הקדוש ברוך הוא ולא מצאתיו….'
ענה לו ר' אהרון לייב: 'חפש אותו בבטנך ותמצא! הקב"ה אינו משהו גשמי שצריך לחפש אותו במיקרוסקופים שבמעבדה שלך… אין צורך לנדוד למרחקים, התבונן כאן בגופך ותמצא את הקב"ה, הבריאה מעידה על הבורא! הבגד מעיד על אורגו!'
היה מעשה מרומם עם מרן החזו"א, היה בחור בישיבת חברון שקראו לו ר' אלעזר צדוק טורצין שאח"כ היה לתלמיד חכם חשוב מאד בבני ברק וזכה לחבר יחד עם ר' חיים את השונה הלכות, הוא היה קשור לחזו"א והיה מרבה לנסוע אליו לברר כל תהיותיו ושאלותיו, יום אחד אחר שסיים לדבר בלימוד עם החזו"א כהרגלו, אמר לו החזו"א משפט שזעזע אותו 'לייזר, לייזר, אתה באמת חושב שאת הכיפה זורקים בבת אחת, זה תהליך איטי מאד שרק בסופו מורידים את הכיפה', מבוהל ממה שכאילו חשדו החזו"א בכפירה וכדו', יצא מיד שבור ומדוכדך ונסע לישיבה, כשהגיע לישיבה ראוהו חבריו והוא על סף בכי ושאלוהו לפשר הדבר וסיפר להם את המקרה עם החזו"א, הפצירו בו חבריו מיד לחזור ולשאול את החזו"א למה היתה כוונתו כי איך שייך להמשיך לחיות עם כזה צל ענק ומאיים. הוא שם פעמיו מיד חזרה לבני ברק לביתו של החזו"א, ומיד כשראוהו החזו"א אמר לו 'למה ברחת לייזר רציתי לומר לך דבר מה ונעלמת….'.
ואז פרץ שוב בבכי נסער באומרו לחזו"א 'איני מבין מדוע הרב חושב עלי כך'? חלילה אמר לו החזו"א רק רציתי להמשיך ולהסביר לך כיצד נראה יהודי טוב, [תשמעו טוב תיאור מציאותי עד מאד של החזו"א] מתפלל בבית הכנסת שחרית, שמו"ע בכוונה גדולה מגולל התפילין לאחר התפילה מנשק אותם, מוסיף עוד פרק תהילים שיזכה לסיעתא דשמיא במהלך כל היום כולו, בצאתו מבית הכנסת ניגש לפרוכת מנשקה וכביכול נפרד מהקב"ה ש'נשאר' בבית כנסת עד מנחה וחוזר חלילה אחרי מנחה 'משאיר' את הקב"ה עד מעריב…..
והמשיך החוז"א בלהט 'זו אינה הדרך הנכונה בעבודת ה', יהודי חייב לקחת עמו את הרבונו של עולם לכל מקום, לחיות ריבונו של עולם בכל זמן ועת, ישנם אנשים שכל חייהם עוסקים בתורה ובמצוות ובטוחים הם בעצמם שהם חיים על פי אמונה, אך כשיבואו לשמים יופתעו להיווכח שעדיין חסרה להם הרבה עבודה בענין האמונה, על כל על האדם להיזהר לא להיות שאנן בלבו ולחשוב שהוא כבר מאמין, אלא פשוט לעבוד על אמונה ללא הרף ובכל עת' [ודרך אגב אין צורך להיבהל מעומס העבודה הנדרשת כי אדם שמגיע לחיות עם הקב"ה בכל דרכיו זה מתלבש ממילא ורק מצריך התבוננות רבה]
והחזו"א עצמו הסביר לו במתק שפתיים כיצד מגיעים לאמונה חיה כל הזמן 'כאשר אתה יוצא מבית הכנסת נניח לקנות נעלים, אתה מחפש נעל טובה שתתאים לך, זה מצריך הרבה זמן וסבלנות זה מצריך סיעתא דשמיא ומי שחי אמונה אז מבין מיד פונה להקב"ה בתפילה אנא ה' עזור לי שאמצא במהירות נעל מתאימה שהסחורה תהיה טובה והמחיר יהיה סביר שהמוכר לא רימה אותי וכו'.
והמשיך החזו"א שיהודי צריך להרגיל עצמו בכל שעה משעות היממה לדבר עם הקב"ה על כל דבר שהוא צריך ולאחר שקיבל משאלתו תמיד להודות, ולא ל'השאיר' את הקב"ה בבית כנסת מתפילה לתפילה, אחד כזה יוריד לבסוף את הכיפה… רק בדרך זו ירגיל האדם עצמו שהכל מהקב"ה ותתחזק אצלו האמונה הפשוטה החיה והברורה'. עד כאן דברי החזו"א המרטיטים.
לחיות אמונה בראיה חושית כי הקב"ה אתנו בכל רגע ובכל מצב וענין!