מספר הגאון רבי יהושע ליף שליט"א: כל מי שפגש את מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך, היה מיד משתאה מאהבתו המוחשית לכל יהודי. מידותיו הנאצלות, טהרת רוחו וארשת פניו הקורנות, עזרו לו ליצור קשר עם כל אדם שבא במגע איתו.
בצעירותי למד אחי בישיבת 'קול תורה' בבית וגן, הוא דיבר תמיד על ראש הישיבה שלו בהערצה, ודרכו זכיתי לקשר מועט עם גדול זה. כשהתחלתי במסעות השנתיים של הביקורים אצל גדולי ישראל, נסענו לגדולים רבים בבני ברק אך גם לגדולי ישראל ששכנו בירושלים, כך פגשו הבחורים את הרב שלום שבדרון (שמסר בפניהם שיחה בסלון ביתו בשערי חסד, צמוד לבית הכנסת הגר"א), ואת רבי שלמה זלמן אויערבך. בעקבות כך התהדק הקשר האישי שלי איתו.
רבי שלמה זלמן נודע כאחד הפוסקים הגדולים בעולם, ואני ניצלתי את ההזדמנות, ונהגתי לברר אצלו שאלות הלכתיות שהתעוררו. יכולתי לגשת אליו מיד אחרי תפילת מנחה בבית הכנסת בשערי חסד, או להמתין לו בסיום מסירת שיעורו בישיבת 'קול תורה' ולהציע להסיעו לביתו.
בחודשים שקדמו למלחמת המפרץ התארס אחי הצעיר, חיים, עם מ. אורט ממילווקי שבמדינת ויסקונסין. חתונתו נקבעה לסביבות תאריך האולטימטום שקבעה ארצות הברית לעיראק. חתונה זו הייתה החתונה הראשונה במשפחתנו שבה לא ישתתף אבינו, שכבר הלך לעולמו. כל אחי ואחיותי רצו מאד להשתתף בשמחה, במיוחד לרגל העובדה שאבינו לא יעמוד לצד אחינו כשיפסע לחופתו. שבוע לפני כן היתה אמורה להיערך חתונה של תלמידי במיניאפוליס, והוזמנתי לסדר קידושין.
אולם הדבר לא היה פשוט כלל:
בחורי הישיבה היו זקוקים לי, בני משפחתי היו זקוקים לי, הדברים היו מורכבים בעיקר בגלל איום המלחמה, שריחף מעל ראשנו כענן קודר. כיצד אוכל לנטוש את כולם בזמן גורלי כזה? כיצד נכון וראוי לנהוג?
לבסוף אשתי ואני, יחד עם אחי הגדול רבי אליעזר ורעייתו, החלטנו לבקש את עצתו של רבי שלמה זלמן. נסענו לביתו בשערי חסד. רבי שלמה זלמן הכניס אותנו בחום לחדר לימודו, והעניק לנו את מלוא תשומת לבו. פירטנו בפניו את שאלתנו. רבי שלמה זלמן הקשיב בעיון, ולאחר מכן התווה בראיית-נולד מדהימה למה עלינו לצפות בחודשים הקרובים: "ראשית", הוא אמר, "קולות המלחמה ילכו ויתגברו ככל שנתקרב לתאריך היעד שקבעו האמריקנים, העיתונות תנפח את האירועים. ככל שיחלפו הימים תיכתבנה הכותרות באותיות גדולות יותר ויותר ובדיו שחור יותר ויותר… אך לאמתו של דבר, איננו יודעים מה יקרה. בסופו של דבר – הכל עשוי להסתדר, ויתכן שהמלחמה לא תפרוץ כלל. כרגע שום דבר לא ידוע לנו, ולכן לא נוכל להניח הנחות מראש"…
רבי שלמה זלמן התכוון לסדאם חוסיין שהרבה לאיים בעבר, ועדיין לא קיים את איומיו…
"מלבד זאת", הוסיף, "גם האמריקנים הניחו לאולטימטום שקבעו בעבר לחלוף ולא מימשו את איומיהם". הוא המשיך: "ואני אומר לכם – אינני נביא, וכמובן אין אפשרות לדעת, אבל נראה לי שבירושלים לא תהיה שום בעיה! און מיר דארפן ווייטער לעבן – צריך להמשיך לחיות. וחלק מהחיים הינו להשתתף בשמחות בני המשפחה. אחיך הוא שמתחתן, וזו שמחה חשובה מאד!", הוא השתתק לרגע.
"עכשיו נותרה השאלה", הוא המשיך, "לגבי ילדיכם שישארו בארץ בזמן זה. כדי לענות על כך, עליכם להכיר את ילדיכם – האם הם מסוג הילדים שיהיו במתח גדול כל זמן שלא תהיו כאן – אסור לכם לנסוע. אבל אם הם ילדים מהסוג הרגוע יותר, מותר לכם לעזוב את הארץ לזמן קצר".
לאור עצתו של רבי שלמה זלמן החלטנו שגיסתי תישאר להשגיח על ילדי שתי המשפחות, ואילו אחי, אשתי ואני ניסע לחתונה. כך בדיוק עשינו, בעוד תופי המלחמה רועמים בדיוק כפי שצפה רבי שלמה זלמן. חזרנו לארץ יום לפני תאריך האולטימטום. בערב שלאחר מכן פרצה המלחמה. מיד אחרי שהגענו הביתה, פניתי לישיבה, להיות לצד הבחורים בשעה גורלית זו.
עם שוך רוחות המלחמה, הוכחו דבריו של רבי שלמה זלמן כמעט כנבואה: מתוך שלושים ותשעה הטילים שנשלחו לישראל, לא פגע אפילו טיל אחד בירושלים, ממש כפי שחזה. במבט לאחור, אני מסכם סיפור זה במילות חז"ל: "חכם עדיף מנביא" – רבי שלמה זלמן הקפיד להדגיש שהוא אינו נביא. מצד שני לא אמר שהוא אינו חכם. אין ספק שהיה חכם, וחכמתו היתה עדיפה על פני נבואה.
(מתוך הספר ב'היכלם')