"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן…" (כה יא)
לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. [רש"י]
יש להבין, מה היתה טענת השבטים המבזים, שאבי אמו פיטם עגלים לעבודה זרה, איזו מסקנה הם כוונו להסיק מעובדה זו?
בפשטות, מבאר הגאון רבי יצחק פנחס גולדוסר שליט"א בספרו 'מי זהב' עה"ת, נפרש שבגלל שהיה לפנחס סבא שפיטם עגלים לעבודה זרה, הוא פיתח התנגדות יתירה וקיצונית לאידאולוגיית השקר, ומהמניע הקיצוני הזה הוא הרג את זמרי בן סלוא.
וע"כ מעידה עליו התורה שהקנאות היתה דווקא ירושה מהסבא השני, אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ופנחס, נכדו, גם הוא אהב את השלום ואת האמת, ומתוך קנאות אמיתית לדרך הזו, הוא הרג נשיא שבט בישראל. לא קיצוניות מוגזמת, מיותרת ומסוכנת היתה כאן, אלא אהבת אמת ושלום היתה כאן, והיא זו שהניעה את מעשיו.
***
למדנו משהו על מידת הקנאות: רק אם היא נובעת מנקודת האמת, יש לה זכות קיום, ואם חלילה מניעים אחרים מעורבים בה, לאו קנאות היא, קיצוניות פסולה היא…
"הכפירה מתחזקת בעיר…!" – זעקו העסקנים לפני רבם הנערץ הגאון רבי יושע בער מבריסק זצ"ל – "האפיקורסים הולכים ורבים, ובפיהם אשר דיבר שווא, הם מצליחים לשכנע רבים בדעותיהם הכפרניות…"
"וכי מה הפלא?" – ענה לעומתם רבי יושע בער – "האמת תמיד גוברת…!"
נדהמו העסקנים: "הלזאת תיקרא אמת…?! כפירה… דעות כוזבות… זו אמת…?!"
"פשוט מאד" ענה רבי יושע בער לתמהים – "הכופרים נלחמים למען השקר 'באמת', הם כופרים אמיתיים, אפיקורסים אמיתיים, בכל לבם… לכן הם מצליחים… ואילו אצלנו, לא כל הנלחמים על דת ישראל, הם כשרים באמת ועושים כך באמת… רבים מאיתנו נלחמים על האמת 'בשקר', ועל כן אינם מצלחים במלחמתם…"
***
פירוש נוסף מביא הרב גולדווסר משמו של הגאון רבי שלמה קוגל שליט"א, ר"מ בישיבת 'קרית מלאכי':
המעשה המתועב של זמרי בן סלוא, נשיא שבט בישראל, לעיני משה וישראל, היה חלק מאידאולוגיה כנגד משה רבינו. הוא טען שכאשר בני ישראל הולכים אל בנות מואב, הם נכשלים לא רק בגילוי עריות אלא גם בעבודה זרה, כפי שכתוב בפרשת בלק (כה ב) "וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן", אם כן עדיף להביא את בנות מואב אל ישראל, ובכך יעברו רק בגילוי עריות, מאשר להביא את בני ישראל אליהן ויעברו שתי עבירות, גם עבודה זרה וגם גילוי עריות, וזמרי בן סלוא הקריב את עצמו כדוגמא אישית להחדרת האידאולוגיה והביא את המדינית לעיני משה וישראל.
פנחס, לעומתו, קינא לאלוקיו, הוא סבר כמשה רבינו שהקב"ה אינו לוקח שוחד, אי אפשר להתיר עבירה אחת כדי לא לעבור שתי עבירות, אין לעשות חשבונות כביכול עבור הקב"ה, כדי להציל עבורו משהו. יש לשמור על דת ישראל כמות שהיא, לפי ההלכה וההנהגה המסורה, ולא חלילה להתאים אותה לרוח הזמן ואווירת המקום.
דעה זו של משה רבינו ופנחס הקנאי, נתפסה בעיני השבטים כאילו הוא מזלזל בחטא עבודה זרה, הנה הוא מעדיף כביכול שבני ישראל ילכו אל בנות מואב במקום שהן יבואו אליהם, על אף שהם עלולים להיכשל שם בחטא עבודה זרה, ואף חיזקו את טענתם בכך שהוא נכד של מי שפיטם עגלים לעבודה זרה, ולכן הוא מזלזל בחטא החמור הזה…
על כן באה התורה ומעידה שפנחס הוא גם נכד של אהרן הכהן ומשם באה קנאותו, מצד האמת והשלום, והקב"ה הוכיח שהוא מרוצה מדרכו, וקנאות אמת היא, ע"י הניסים שנעשו לו בהריגת זמרי בן סלוא.
***
הסיפור הבא, אף הוא יבהיר את ההשקפה הנכונה כנגד מי שעושים כביכול 'עסקים' עם הקב"ה…
קבוצת משכילים באה לפני מרן הנצי"ב מוואלז'ין זי"ע ובפיהם טענה בשבח אחד מחבריהם על כך שלמרות דעותיו הוא 'אוהב ישראל'…
"אספר לכם על מאורע שאירע בעירנו" – ענה להם הנצי"ב – "אחת מנערות העיר חלתה מאוד והרופאים לא מצאו מזור למחלתה, מצבה התדרדר והגיע עד כדי פיקוח נפש. אחד הרופאים הציע שתאכל בשר שמן של חיה טמאה, וטען שרק זה מה שיכול אולי להציל את חייה.
"הרבנים כמובן הורו לאבי הנערה להאכיל אותה בבשר זה, הרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, אלא שהנערה עצמה ביקשה שכל הפחות ישחטו את החיה הטמאה כדין, בסכין שחיטה כשר, עם כל הלכות שחיטה. ואכן עשו כבקשתה, ואף בדקו את הריאות אם הן טרפות, והנה התעוררה שאלה בדבר כשרותן…
או אז פנו אל מורה הוראה, ואחר שבדק את הריאות ובחן את השאלה היטיב מכל צדדיה, אמר: "אם זו היתה שאלה על ריאות של בהמה טהורה, הייתי פוסק 'כשר', אבל איך אוציא מפי 'כשר' על בשר חיה טמאה…?! אף שהתירו לחולה לאכול מבשרה משום פיקוח נפש, אבל לא נקרא לזה 'כשר'…!"
"משכיל זה" – אמר הנצי"ב לחבר המשכילים נחרצות – "דעותיו פסולות ומסוכנות, ואף שמידת 'אהבת ישראל' מרובה אצלו, עדיין אי אפשר להכתירו בתואר 'כשר', הוא בדיוק כמו חיה טמאה שאין בריאותיה פסול…"