"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" וגו' (כה, יא).
"ויעמד פינחס ויפלל, ותעצר המגפה" (תהלים קו, ל).
אליעזר (לייזר) רוט
היה זה יום שני או שלישי, בעיצומו של חודש כסלו או סיוון. אני לא זוכר את התאריך, כי זה לא היה יום מיוחד, סתם יום, עוד יום בין ימים רבים אחרים, בהיכלה של ישיבת 'קרית מלך' בבני ברק.
"ראש הישיבה הגאון הגדול רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, יצא רגע להתארגן לפני תפילת מנחה, ומאחר ולפי בקשתו לא היו ממתינים לו כדי שלא לשבש את סדר היום של הישיבה, כשהוא חזר חזרה, כבר התחילו את תפילת השמונה עשרה.
"רבינו ראש הישיבה לא יעבור כמובן לפני המתפלל, ובבית המדרש היו המוני מתפללים. ולכן, הוא נכנס כמה פסיעות לתוך בית המדרש, נעמד במקום הכי שקט ופנוי שהצליח למצוא לעצמו, מבלי שיצטרף לעבור לפני המתפלל, והחל את תפילתו.
"התפילה כבר הסתיימה, כולם כבר יצאו מבית המדרש ופנו לחדר האוכל. אבל ראש הישיבה עוד עמד שם, ליד הפתח של בית המדרש, והיה שקוע בתפילה.
"התבוננתי בו. פניו היו שטופות דמעות, הוא התייפח כמו ילד קטן, בכה, התחנן, התלהב, כמעט יצא בריקוד בעודו עומד בתפילה, ושוב נפתח סכר הדמעות שזלגו ללא הפוגה.
"אני לא יודע אם זה נמשך 25 דקות, או חצי שעה", מספר לנו הרה"ג ר' ישראל היימן, מבכירי הפעילים בארגון 'אחינו', ומתלמידיו הקרובים ביותר של הגרש"י בורנשטיין זצ"ל, לעת זקנתו. "אני לא יודע כמה זמן זה לקח, כי לא הסתכלתי על השעון. התבוננתי בראש הישיבה, וניסיתי לצרוב את התמונה הזאת בזיכרוני, חזק ככל האפשר. ואכן, התמונה הזאת, ועוד תמונות רבות אחרות צרובות בי חזק מאוד.
"למרות שחלפו כבר יותר מחמש שנים מאז עזב אותנו לאנחות, אני עוד זוכר היטב את תפילותיו, את שיעוריו, את ה'שמועסים' ששמענו ממנו, את ההדרכות שקיבלתי ממנו באופן פרטי. לא רק אני זוכר, כמוני עוד מאות תלמידים שרבינו היה להם לרב ולאב".
הרב היימן מספר לנו שהוא נשלח פעם לבדוק ולתקן את התפילין של ראש הישיבה זצ"ל, לאחר שנפגעה צורת הריבוע של התפילין: "דבר ידוע ומפורסם הוא בקרב תלמידיו של ראש הישיבה, שבמשך חייו הוא החליף כמה וכמה פעמים את התפילין, ובעיקר את ה'תפילין של יד', לאחר שתפילין ניזוקו ונספגו בזיעה, בגלל האופן בו היה מתפלל, כשכל גופו שטוף זעה מהתרגשות והתלהבות".
"מהיום אני אמא שלך"
ראש הישיבה לא זכה לילדים משלו. יחד עם רעייתו הרבנית שרה רסיה ע"ה, הם שאלו ודרשו בעצת הרופאים וניסו לעשות כל פעולה אפשרית, אבל משמים החליטו לחסוך מהם פרי בטן, אולי כדי שהם ישקיעו את כל כוחם ומרצם בתלמידים היקרים.
"הקשר שהיה לנו עם ראש הישיבה, לא היה קשר רגיל של רב ותלמיד", מספר הרב היימן, "זה היה קשר חזק הרבה יותר. קשר של אב רחום ובנו יחידו, כך הרגשנו. ראש הישיבה היה מתמסר אלינו בכל כוחו, גם כשלמדנו בישיבה בפועל וגם אחרי החתונה.
"פעם ניגש לתלמיד בישיבה שהתייתם מאמו ל"ע, ואמר לו: "מעכשיו אני אהיה האמא שלך". וזה לא היה דיבור בעלמא, הוא התנהג אליו כמו אם רחימאית לבנה יחידה. ההוראה הייתה ברורה, התלמיד הזה יכול להיכנס לראש הישיבה בכל רגע נתון, לא משנה אם הוא לומד עכשיו או אוכל, אם הוא בבית או בבית המדרש.
"האמת שהתלבטתי רבות מאיזו זווית לתאר את דמותו של ראש הישיבה", מוסיף הרב היימן. "כמובן שאי אפשר שלא להזכיר את העבודה המיוחדת שלו בתפילה, ויש לי על הנושא הזה לבד עשרות סיפורים לספר לכם. אי אפשר שלא לדבר על ה'אהבת ישראל' העצומה שלו, או על הרגישות המיוחדת לזולת, החכמה המיוחדת, הראייה למרחוק ועוד ועוד.
"איך אמר הגאון רבי חיים מרדכי אוזבנד, ראש ישיבת 'עטרת שלמה' כיום, ובעבר ר"מ בישיבת 'קרית מלך'. הרמב"ם אומר שמי שרוצה לזכות בכתר תורה, לא יאבד אף לילה אחד מלילותיו, ויעסוק בכל לילותיו בתורה…
"ביאר הגרח"מ אוזבנד שליט"א, שאנחנו למדים מהרמב"ם שכדי לזכות לכתר תורה, צריכים שלמות. לא מספיק להשקיע 'כמעט' כל לילותיו בתורה. לא ולא! צריכים 'כל לילותיו' ולא לאבד אפילו לא לילה אחד. כך ראש הישיבה שלנו, זכה לכתר תורה כי הוא היה שלם בכל מיני שלמות, הוא באמת היה האדם השלם.
"אבל אני חושב שבסופו של דבר, החלק שהיה בולט באופן מובהק יותר מהכל, זה החלק של לימוד התורה והמסירות נפש שלו לתורה הקדושה. זה היה דבר שקשה לנו בכלל להבין אותו ולהשיג את אפס קצהו, ואני אספר כאן כמה סיפורים קטנים של מקרים שראיתי במו עיני, ומהם יוכל הקורא אולי ללמוד מעט על גדלותו של ראש הישיבה, שמשמיא זיכו אותי להסתופף בצלו, לדבוק בו, ולנסות ללמוד מעט מדרכיו.
"במשך תקופה, הייתי לומד עם ראש הישיבה חברותא בלילות. הלימוד היה כל לילה, אבל לא הייתה לו שעה מסוימת. הכל היה תלוי מתי ראש הישיבה סיים את החברותא הקודמת, את הכנת השיעור של מחר וכן הלאה. אבל לא משנה באיזו שעה הוא סיים, הוא לא ביטל את הלימוד איתי, אלא היינו מתחילים בשעה מאוחרת.
"לפעמים התחלנו ללמוד ב-11 בלילה והיינו מסיימים בשעה 12, לפעמים היינו מתחילים ב-12 ומסיימים בשעה אחת אחרי חצות, לפעמים למדנו מ-11 עד שתיים ואפילו עד שלוש בלילה, לא היה זמן מוגדר מתי לומדים וכמה זמן לומדים…".
לאחר לשיעור בגלל זריקת מרץ
"בהמשך, כשראו שאני כל כך קרוב לראש הישיבה, מינו אותי להיות זה שמופקד גם על הבריאות שלו, ולפעמים הייתי צריך לדחוק בו שיישכב לישון. כמובן שזאת לא מלאכה קלה, כשמדובר באדם שדבוק כל כך בלימוד, וכשאני תלמיד המעריץ אותו ושיש לי יראת הכבוד עצומה כלפיו, אבל לא הייתה ברירה, אם לא היו דוחקים בו ללכת לישון, הוא היה שוכח לישון…
"לא פעם קרה שסיימתי את הלימוד, ואמרתי לראש הישיבה שעכשיו הוא צריך ללכת לישון. הוא השיב לי שכן, הוא תיכף הולך לישון, רק יש לו פה איזה תוס' קטן שהוא צריך לחשבן אותו עוד פעם ומיד אחרי שהוא יסיים הוא ייכנס למיטה.
"אני אמרתי לו, בסדר, שהראש ישיבה יעיין בתוס', אבל אני אחכה פה בצד בשקט, להזכיר לו שהוא צריך ללכת לישון אם הוא ישכח…
"כשהייתי עושה את זה, הוא הרגיש לא נעים על כך שהוא מעכב אותי מללכת לישון, ובאמת היה מסיים אחרי עשר דקות או רבע שעה והולך לישון. הייתי מחכה לראות שהוא אומר את קריאת שמע שעל המיטה, לוודא שהוא לא 'עובד עלי'….
"באחת הפעמים שזה קרה, התפלאתי לראות שבבוקר ראש הישיבה לא הגיע לתפילה בישיבה. בדרך כלל הוא היה משתדל להתפלל בישיבה יחד עם תלמידיו, אבל לא הפעם.
"והנה מתחיל הסדר וראש הישיבה עדיין לא בא. כשהתקרבה השעה שבה הוא היה אמור למסור שיעור, התקשרתי לרבנית ושאלתי אם ראש הישיבה חש בטוב, או שיש בעיה כלשהי חלילה וחס. היא אמרה לי "אל תדאג, הוא תיכף יגיע במונית…", ואכן כעבור דקות אחדות הופיע ראש הישיבה, כשהוא מתנצל מעמקי לבו על כך שלא היה בתפילה איתנו ולא בסדר…
"ממש לא נעים לי", הוא אמר, "אבל שניה אחרי שהלכת נזכרתי באיזו שאלה, הרגשתי שזה נותן לי כמו זריקת מרץ, לא הייתי מסוגל לישון. הלכתי לעבור על השיעור שוב ולראות אם התירוץ מיישב כראוי את השאלה, ופתאום שמתי לב שעוד מעט כבר אפשר להתפלל ותיקין, אז מיהרתי לתפילת ותיקין וכששבתי הביתה נשכבתי לנוח מעט לפני השיעור…".
"הסיפור הזה, אירע לא פעם ולא פעמיים, תמיד כשראש הישיבה לא הגיע לתפילת שחרית בישיבה, הבנו שהוא כנראה התפלל ותיקין לאחר ששקע בלימוד למשך כל הלילה".
איך נראה ה'ראביי' שלנו?
"חדר הלימוד של ראש הישיבה היה חדר לפנים מחדר. זה הלך ככה: היה לו חדר ספרים גדול ובמרכזו שולחן עם כיסאות, שם היה גם לומד חלק מהחברותות, וגם מוסר 'ועדים' מעת לעת.
"מהחדר הזה, היתה יציאה לחדר נוסף, מעין מרפסת צרה שסגרו אותה והפכו אותה לעוד חדר. שם היה ראש הישיבה כותב את השיעורים והוועדים. דרכו הייתה לכתוב הכל, הוא תמיד בא למסור שיעור כשבידיו דפים מודפסים עם כל תוכנו של השיעור. המהלך היה מתוכנן לפרטי פרטים, והוא היה מכין כל שיעור או 'ועד' שמסר, ביסודיות רבה.
"את הפראק והכובע היה תולה ראש הישיבה בכניסה לחדר הספרים הגדול, אבל לא פעם קרה שהוא פשוט שכח. הוא נכנס לביתו כרוח סערה, חלף על פני חדר הספרים והתיישב כך בקיתון הצר, כשהוא כותב איזה חידוש שבדיוק עלה לו, או שאלה חמורה שבה התקשה, ומתחיל לעיין בחיפוש אחר תירוץ מתאים.
"מאחר והיה בעל ייסורים גדול, הייתי ממונה גם על הטיפול הרפואי בראש הישיבה. מדי פעם הוא היה סובל מכאבים עזים ברגליו, והיה צורך למרוח לו משחה ולכרוך תחבושת על הרגל.
"בדרך כלל כשבאתי לחבוש את רגלו, הוא הסתובב אלי, הניח את הרגל על כסא שהיה בסמוך אליו, ובעודי מורח משחה וכורך תחבושת הוא היה שוקע בלימוד בספר שהחזיק בידיו. פתאום הוא הסתובב והתחיל לכתוב, ואני הייתי צריך להעיר אותו ולהזכיר לו שאני באמצע לטפל ברגל הכאובה…
"בשנותיה האחרונות של הרבנית שרה רסיה ע"ה, היא היתה משותקת בחצי גוף, והביאו גויה שתטפל בה. יום אחד קראה לי הרבנית, ואמרה לי "בוא תראה דבר יפה…". היא פנתה אל הגויה, עימה הייתה נוהגת לשוחח באנגלית, ואמרה לה: "תראי לי, איך נראה הרבאיי שלנו…".
"הגויה נכנסה לחדרה, הוציאה משם איזה ספר שהיה כתוב בשפה זרה, והתחילה להסתובב בבית כשהיא מעיינת כביכול בספר ומלמלת מילים לא ברורות. לאחר מכן היא התיישבה ליד השולחן ו'עיינה' בספר, עשתה כאילו היא אוכלת ומעיינת בספר, ולבסוף שכבה כביכול לישון, כשהספר מונח על פניה.
"כך היא תפסה את דמותו של ראש הישיבה, וזאת הייתה האמת, הוא היה אדם שאינו מוציא את העיניים מהספר, הוא לא הצליח להתנתק מלימוד התורה.
"אגב, גם היא וגם הגויות האחרות שעבדו שם וטיפלו ברבנית בתקופות השונות, רעדו פחד מוות מראש הישיבה. ממש היה ניתן לראות בחוש את הכתוב ."וראו עמי הארץ כי שם ה' אלוקיך נקרא עליך ויראו ממך". הם לא העזו להיכנס לחדר שהוא היה בו, לחדר הספרים שלו כמובן לא התקרבו בכלל, אבל גם כשהוא ישב עם הרבנית בסלון או במטבח וכדו', והן היו צריכות לגשת לטפל בה, הן עשו זאת באימה וביראה, למרות שראש הישיבה לא דיבר איתן ולא היה לו שיג ושיח איתן, הוא אף פעם לא גער בהן או דרש דרישות כלשהן. הוא היה שקוע בלימוד והן פחדו להתקרב לד' אמותיו".
כעומק הכאב – עומק העיון
"בעודנו מדברים עולה בזיכרוני מעשה נורא, שאירע כשהייתי ממש בתחילת התקרבותי לראש הישיבה. עוד הייתי אז בחור צעיר יחסית, ובגלל שמאוד ניסיתי להתקרב אליו ולהידבק בו, נתמניתי להגיש לו את ארוחות הצהרים.
"באחת הפעמים הגעתי עם ארוחת צהרים שהוכנה כמובן על פי הוראות הרופא, עם סוגים שונים של מאכלים לחיזוק וכו'. הנחתי את המגש על שולחנו של ראש הישיבה שאכן עמד לגשת ולאכול, אבל בדיוק צלצל הטלפון במרכזייה הפנימית. הייתה זו שיחה מהרבנית ע"ה.
"אני לא שמעתי מה הרבנית סיפרה לו, אבל ראיתי שפניו מתכרכמות בכאב נורא, ודמעות זולגות מעיניו. אולי היא סיפרה לו על כאבים שחוותה או על תוצאה של בדיקה רפואית שאינה מרנינה במיוחד, איני יודע.
"הוא לא אמר מילה, רק ישב והקשיב ובכה בדמעות שליש. הוא היה בעל רגש עצום, וראיתי עליו שהוא ממש כואב ומתייסר.
"הוא בכלל לא ידע שאני בחדר, כי בעצם כבר סיימתי את חלקי כשהגשתי את הארוחה, לא הייתי אמור לשבת ולראות איך הוא אוכל, כך זה נמשך מספר דקות שהוא מקשיב לרבנית ובוכה.
"כששיחת הטלפון החד צדדית הסתיימה, הוא הניח את שפורפרת הטלפון, נאנח אנחה עמוקה, מסוג האנחות שעליהן אמרו חז"ל שהן משברות חצי גופו של אדם, ואמר לעצמו: "אה… לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". הוא הושיט את ידו בהתלהבות כדי לפתוח את הספר שלפניו, ואז נזכר שעכשיו הוא בעצם אמור לאכול ארוחת צהרים, ושאת הסטנדר עם הגמרא הוא הסיט הצידה כשהתכוון לאכול…
"אחרי שנים, כשעיכלתי את מה שראיתי וזכיתי לשמוע אצל ראש הישיבה, שיחזרתי את האירועים במוחי, ואז הבנתי משהו שבאותו הזמן לא התחדד אצלי מספיק בהכרה שלי, למרות שזה היה די ברור כבר אז:
"ככל שהיום שלו היה קשה ומורכב יותר, כך הוא היה מתנפל על הגמרא בהתלהבות גדולה יותר. אם הוא סבל ייסורים, הוא היה לומד בהתלהבות גדולה יותר, אם הרבנית עברה יום קשה, הוא היה רץ לגמרא בהתלהבות יוצאת דופן. כי באמת התורה הייתה המרפא לכל הכאבים הנפשיים והגופניים שלו, וככל שכאב לו יותר, כך הוא רץ מהר יותר אל התרופה שהשכיחה את צרותיו ושמחה אותו עד בלי די".