סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א מפיו של בעל המעשה, 'מלמד דרדקי' בעי"ת מאנסי יצ"ו:
לפני כארבע שנים נכנסתי באמצע היום לביהמ"ד פלוני במאנסי, ומצאתי שם יהודי מפורסם (גר צדק) בוכה בדמעות שליש. נחרדתי ושאלתיו: רבינו, לבכייה מה זו עושה? ענה לי האיש: היום יחול ה'בר מצוה' של בני מחמדי, אך דא עקא שלפני כמה שנים נפרדתי מזוגתי והיא הלכה פרחה לה עם כל צאצאינו ל'קרית יואל', ואיננה מנחת לי לבוא ולהשתתף בשמחה הגדולה הנערכת היום, כיצד לא אבכה?
נכמרו רחמי, ואמרתי לו תן לי מס' הפלאפון שלה, אנסה לעורר רחמים על מע"כ שתתן רשותה שתשתתף בשמחה הגדולה. ניסיתי… ולא עלה בידי מאומה. מכיוון שכן, נתנו לי משמים עצה ותושייה: שאלתי את האיש, אולי אבקש ממנה שתשלח את הבן הנה על שב"ק הבעל"ט, ונערוך 'קידושא רבא' בראשותך בביהמ"ד שהינך מתפלל בכל שבוע?
אורו פני האיש. אכן זו עצה טובה, אמר, וב"ה שאת זאת פעלתי אצל אם הילד (עם כמה תנאים, אבל הסכימה), וכן הווה: לקראת שבת, הכנתי קידושא רבא כפשוטו ומשמעו, ברבורים שליו ודגים, גם דברתי עם ה'שמש' של הביהמ"ד, סיפרתי לו את כל דבר המעשה הנ"ל ואמרתי לו שהנני מכין קידוש גדול, ובערש"ק אביא את הקוגל, הטשאלנט וכו' למטבח של ביהמ"ד…
אמר לי השמש: להכל הנני מסכים, אבל דע, שכאן אי אפשר לתת טשאלנט בקידוש. שאלתיו מדוע, ענה השמש: כי כי זה משאיר לכלוך עצום ונורא. אמרתי לו: אי משום הא, נו, אביא גוי שינקה, ותראו בהגיעכם לתפילת מנחה וסעודה שלישית שביהמ"ד יהיה נקי יותר מבעת תפילת שחרית. וכך נגמרה שיחתנו.
בשבת בבוקר ניגש אלי השמש ובטענה גדולה שאלני: מדוע הבאת טשאלנט… אמרתי לו: כי מע"כ אמר לי שאין להביא טשאלנט מחמת הלכלוך שזה משאיר, ואכן, עשיתי ככל אשר קיבלתי על עצמי, הזמנתי גוי שיבוא אחר הקידוש ויצחצח את ביהמ"ד. אמר לי השמש: לא ולא, יש כאן 'תקנה' שאין להביא טשאלנט!
אמרתי לו: לא אמרת לי שיש 'תקנה', אלא רק מחמת הלכלוך. ובכלל, מתי נתקנה התקנה? הרי לפני שבוע היה כאן קידוש של פלוני העשיר ונשפך כאן טשאלנט כמים, בשופי ללא כל התנגדות – א"כ, תתקן ה'תקנה' משבוע הבא ואילך. הרי מדובר מגר צדק ובן גרושים, מסכנא דמסכנא, רחם נא קהל עדת ישורון.
למעשה, בהגיע זמן קידוש – אחרי שבמשך כל התפילה היה ריחו של הטשאלנט נודף לתוככי אפם של המתפללים, נעמד השמש על שערי ביהמ"ד ולא נתן עבור בגבולו אפילו צלחת אחת של טשלאנט (כי מטבח הביהמ"ד היה בבניין הסמוך). מה עשו הבחורים העובדים במטבח? שלחו קערות קערות רבות דרך החלון (ביהמ"ד בקומת קרקע) לתוככי ביהמ"ד.
והנה השמש, שעמד כל העת כשפניו אל שערי ביהמ"ד כ'שומר הפתח', ראה שאין איש מריב אתו –והסתובב לרגע לראות את הנעשה בתוך בית המדרש. ולגודל תדהמתו מצא שכל השולחנות מלאים בקערות של טשאלנט…
ותעל חמתו השמימה, נטל את אחת הקערות מלאה בטשאלנט רותח, ושפכה עלי ועל טליתי הלבנה החדשה… גם רצה לזרקני החוצה, תפס בי וקרע את הבעקיטשע (בגד של שבת) שלי, אך למעשה נשארתי בביהמ"ד – מלוכלך ומבויש.
לרגע נבוכתי, אבל מיד תפסתי את עצמי והחלטתי לשתוק… לא לענות ולא להגיב מאומה. בני הבחור הצעיר החל לבכות, אמרתי לו: בני יקירי, הבה נשתוק.
השמחה נחוגה ברוב פאר והדר, עד שכל הקהל שב לביתם. אחר כמה דקות השארתי הטלית (אשר צבעה נעשה חום יותר מלבן) בביהמ"ד ויצאתי בדרכי הביתה. מששבתי הביתה שאלה אותי נוו"ב אודות הקידוש וכו', אמרתי לה כי ב"ה היה ממש געוואלדיג (נפלא) ולא סיפרתי מאומה ממעשה שפיכת הטשאלנט.
אך נוו"ב ראתה על בני הבחור שפניו אינם כתמול שלשום, ותשאל אותו מה אירע, והוא סיפר לה. היא החלה להתרגז מאד מאד – ובצדק, אבל אני הקטן הכרזתי בקול: הנה לנו שכן אברך יקר הממתין זה כשבע ומחצה שנים לזכות בזש"ק – הבה נשתוק, לא נדבר מדבר המעשה הלז, וניתן לו את זכות הביזיונות.
כעבור פחות משנה נולד לו בן זכר! אני הקטן מלמד דרדקי, והיום כעבור כמעט ד' שנים, בא אלי לחיידר שכני הנ"ל עם בנו בן השלוש למעמד הכנסה לתלמוד תורה הנהוג בגיל שלש, ללימוד הא"ב. מעודי לא סיפרתי זאת לשכני, והנני בטוח שהוא מייחס את מעשה הנס של לדת בנו לאיזו ברכה או סגולה שעשה, אבל סהדי במרומים מה הפך את דינו לרחמים, עד שזכה לחבוק את בנו יקירו.
(באר הפרשה)