הרב בנימין בירנצוויג
"כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תאר יואר" (כב, ו)
בפרשה זו מתבאר לנו עוצמת כח הדיבור שיש ביד האדם, לבנות ולהחריב עולמות במוצא פיו!
והדבר הוא פלאי עד מאד, הרי הדיבור הוא דבר שאין בו כלל ממשות ואיך שייך להבין שיש בו כזה עוצמה וכח, עד שהתרגום אומר על הפסוק "ויהיה האדם לנפש חיה" – לנפש ממללא! היינו הדיבור הוא החיות של האדם!
ביאור נפלא עד מאוד אמר מרן ר' אלי' לופיאן זצ"ל על הפסוק בעמוס (ד, יג) "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו", ויש להבין מה הקשר בין בריאת הרים וגבעות וגבורת ה', לבין מגיד לאדם מה שיחו? אלא שהרוח ביסודה אין בה ממשות כלל, ומצד המציאות והשכל אין בה כח כלל, אבל כבר נאמר במלכים (יט, יא) "רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים" רוח תמידית כסדר בכוחה אף לשבר הרים וגבעות וסלעים חזקים. וזה הדמיון לדיבור, הדיבור אין בו ממשות מצד הנראות שלו, אבל בכוחו להחריב עולמות, כל ליצנות כל דברי זלול ופגיעה באדם יכולה להחריבו ולהמיט עליו אסון, ממש ככח הרוח הממוטטת הרים ומפרקת סלעים, וזה הכוונה שמכח הרוח נלמד לדיבור – להגיד לאדם מה שיחו.
וטובה ומכופלת מידה טובה, שכל מילה טובה כל פרגון לשני יכול לבנות עולמות להציל אנשים מבאר שחת ולרוממם ולחזקם ולהחיותם!!!
בספר מעלות רבקה לרב אהרון פסין מביא מעשה נורא שהתרחש בדידו ומגלה לנו עד כמה גדול הוא כח הדיבור וסכנותיו:
בקיץ תשס"ח הייתי בארצות הברית ושמעתי מעשה נורא ואיום ואת פרטיו והשאלה ההלכתית היוצאת מן הדברים, שאלתי לשר התורה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
נקדים לשאלה את השתלשלות המאורעות.
לפני כמאה שנה בא רב גדול לעיר אחת בארה"ב. הרב הקים שם ישיבה והתורה פרחה בעיר. אך דא עקא שהבעלי בתים מיררו את חייו במשך כשבע עשרה שנה. השיא הגיע במשלוח המנות ששלחו לו (ושאותו פתחה הרבנית), ושבו שמו עכברים חיים! היה זה 'הקש ששבר את גב הגמל' והרבנית האומללה יצאה מדעתה ל"ע, ואושפזה עד סוף ימיה בבי"ח. הרב עזב את העיר והקים את הישיבה שלו מחדש בעיר אחרת. כשעזב קילל הרב את אותה העיר ש'התורה לא תפרח ולא תשגשג שם לעולם'. בעיר שאליה עבר, הקים את הישיבה מחדש וזכה והצליח רבות והישיבה פעילה ומשגשגת עד היום הזה.
אכן, מאז אותה קללה שקוללה בה העיר, החיים היהודים והתורה לא משגשגים בה (על אף שלכאורה יש בה תנאים טובים להצלחה, מגורים זולים, קירבה לעיר ניו יורק וכו').
בשנת תשס"ו ביקש נשיא ביהכנ"ס המקומי ליקח עשרה גברים לבית הקברות שבו קבור הרב ולבקש מחילה. הזמן נקבע ליום ראשון חורפי (שבו לא עובדים בחו"ל). וראה זה פלא, אחת מסופות השלג הקשות בתולדות ארצות הברית, ניחתה דווקא ביום זה, ונאספו עמו רק עוד שבעה איש והלכו לבית הקברות לבקש מחילה.
ומאז אין שינוי במצבה של העיר.
כששהיתי ב'עיר המקוללת', שמעתי מנשיא ביהכנ"ס את סיפור המעשה. אמרתי לו שאם ימצא עוד שמונה אנשים שיסכימו לעלות לקברו של אותו הרב, אשמח גם אני לבוא עמם לבית הקברות, בכדי שנוכל לבקש מחילה מהרב בעשרה. נשיא ביהכנ"ס הודה לי ואמר שינסה לארגן את המנין, ובמשך שלושת השבועות ששהיתי שם, לא עלה בידו לאסוף מנין אנשים.
כשחזרתי לארץ ישראל שאלתי למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, האם יש להשתדל בכל זאת ולעלות בעשרה לבית הקברות (על אף שכמובן עברו שנים רבות מאותו המקרה ואין בנמצא מן האנשים החיים שהיו באותו הזמן). והאם ישנה עצה נוספת שאותה/בה יש להשתדל?
וזו התשובה שקיבלתי ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל:
"ט' ניסן תשס"ט יומא דהילולא של הגאון הצדיק רבי אריה לייב לוין זצוקלל"ה.
דאין הכי נמי במצב שבין אדם לחבירו לא שייך כאן מחילה, שהם (אותם החיים היום באותה העיר א. פ.) לא פגעו ברב שם, אלא אנשים שהיו שם באותה תקופה. אבל כיון שיצא בזיון התורה מהקהילה שם, ודאי שראוי להשתדל לעלות לקבר ולבקש מחילה מהרב כדי להחזיר כבוד התורה שבוזה.
והי"ת יערה רוח טהרה ממרום להשיב לב טועים לאביהם שבשמים במהרה בימינו אמן כן יהי רצון".
לאחר כשלושה חודשים מיום ששלחתי את מכתב מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל לקהילה, הודיע לי נשיא ביהכנ"ס שהתאספו קהל גדול מביהכנ"ס ומהעיר כולה ויצאו לבית הקברות בשבעה עשר בתמוז (תשס"ט) ונשאו דברים מרגשים על קברו של הרב ז"ל וביקשו מחילה ובין היתר הקריאו את מכתב מרן הנ"ל.
שמחתי לבשר למרן זצ"ל, שכך עשו בני הקהילה ונאמר לי שהיה מרן שבע רצון מכך מאד.
לאחר כשנה מבקשת המחילה, הגעתי לאותה קהילה שוב ושהיתי שם כשבועיים וחצי. השינוי שבו חזיתי, היה פלאי! אם בשנים עברו כמעט שלא היה מנין (וכשכבר היה מנין, הוא בד"כ התחיל באיחור), הפעם היה מנין גדול בכל פעם (ותמיד התחילו להתפלל בזמן). סיפר לי המרא דאתרא שהיתה רק פעם אחת בשנה שחלפה שלא היה מנין (בתפילת מנחה) ושהשינוי המורגש בביהכנ"ס הוא אכן בבחינת נס גלוי.
הלוואי והסיפור הנורא הזה היה מסתיים כאן, אמנם לא כל סיפור מסתיים כפי שהיינו רוצים לקוות…
בשנת תשע"ב יום לאחר פטירת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהיתי שוב באותה העיר והפעם המצב השתנה לרעה…
ביום הראשון לבואי לא היה מנין למנחה-מעריב וחשבתי שאולי מי מבני העיר עורך שמחה ולכן אין מנין. בימים הבאים היו תפילות שהגיעו אליהן מנין מצומצם של אנשים ומאידך היו כמה תפילות ששוב לא היה בהם מנין.
בקיץ של השנה לאחר מכן התדרדר המצב עוד יותר וביהכנ"ס נסגר בימות השבוע והיה פעיל חלקית רק בשבתות. כששמעתי על המצב החדש, הזדעזעתי ונעצבתי רבות. והנה באותו יום ממש ראיתי בספר אחד שנשאל מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי (שליט"א) זצוק"ל האם ברכת צדיק מתקיימת גם אחרי מותו. מרן הגר"ח השיב: "זו מחלוקת בספרי". עמלתי למצוא את המקור בספרי, ובס"ד מצאתיו וז"ל: "רבי שמעון בן יוחי אומר: אין זה קידוש השם, שדברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים לאחר מיתתם. אמר רבי אלעזר ברבי שמעון רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבא, שזה הוא קידוש השם, שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו צדיקים מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם" (ספרי, פרשת עקב פיסקא ל"ח).
חלילה לנו לשפוט את מי שכבר אינם, ובמיוחד כשלא ראינו ולא ידענו את כל הפרטים, אך בוודאי שראוי ללמוד ולהפנים מוסר השכל מסיפור מזעזע זה.
מה נורא ואיום הוא להלבין פנים ובמיוחד של רב ומנהיג קהילה, ומה עצום כח הדיבור, הבונה וסותר, סותר ובונה, עד שתוצאותיו ההרסניות או המתקנות יכולות להשאיר את חותמם לאורך ימים ושנים. כמה צריך להיזהר מכלי נשק זה, שיכול לבנות עולמות ויכול חלילה גם להורסם.