"ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו" (כ', ז')
אנו אומרים כל יום בשחרית: "קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה". אמרו על כך חז"ל: "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר: קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'" (ברכות לב ע"ב).
נשאלת השאלה, מדוע להתפלל שנית, וכי בפעם השניה יהיו סיכויים נוספים שתתקבל תפילתו, הרי כבר התפלל ולא נענה ?!
רבי עזרא ברזל זצ"ל באר זאת בנסח פרקטי מאד:
משל למה הדבר דומה, יהודי דופק בביתו של עשיר ותחנוניו בפיו: "ר' עשיר יקירי, בתי הגיעה לפרקה ואין לי כסף להכניסה בברית הנישואין, אנא סייע לי !"
העשיר דוחה אותו בסירוב, בהחלטיות: "ידידי הנכבד, אין לי אפשרות!". אינו רוצה לתת לו כסף, או באמת אין לו כעת אפשרות לסייע, זו המציאות. הוא עזב את המקום בכאב לב.
"טוב, אנסה ללכת למישהו אחר" – מהרהר לעצמו.
אך הנה לאחר חצי שעה הוא דופק שנית על דלתו של העשיר: "ר' עשיר, עשה נא חסד, אני ממש מסכן, אין לי פרוטה לחתן את בתי"…
"לפני כחצי שעה כבר היית, וכבר שמעתי על מצבך העגום, למה חזרת שנית?" תמה העשיר.
"אומר לך את האמת, חשבתי וחשבתי – אולי לנסות אצל אחר, אך ראיתי שאין לי שום כתובת אחרת. אין. רק אתה. לכן נאלצתי לדפוק שוב".
"טוב, בסדר, אנסה לעזור לך". העשיר משתדל להשתתף בצערו, מתאמץ ומוציא מהכיס סכום הגון של כסף.
"יחזור ויתפלל" משמעותו – אין לי כתובת אחרת! ריבונו של עולם, אני חוזר אליך שוב: חננו מאיתך רפואה, גאולה, פרנסה. אין לי כתובת אחרת לדפוק! וכאשר ה' רואה כי אין לו תקווה מאחרים, יש סיכויים שתפילתו תענה.
המותיר למחר – מקטני אמנה
בזמן מלחמת העולם השניה ברח הרב מבריסק זצ"ל לוורשה עם בנו. בוורשה, כמו בכל האזור, היה קשה להשיג כזית לחם, וכאשר השיגו פרוסת לחם או שתים – אכלו הרב ובנו את כולה, ולא השאירו למחרת כלום. הבן אכל את החלק הקשה שבלחם, והרב אכל את הרך שבתוך הפרוסה.
היה להם בבנין שכן שהכין לעצמו בית מלא אוכל, ואכל ממנו פרורים בלבד, כי פחד כמו כולם – שמא מחר ומחרתיים גם זה לא ישאר לו. אך הרב מבריסק עשה על פי דברי הגמרא (סוטה מח ע"ב): "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אכל למחר – אינו אלא מקטני אמנה". הוא אכל כפי הצורך, ולא שמר מאומה מהיום למחר.
יום לפני ערב יום הכפורים (תש"א) חשב הרב מבריסק כי היום, בשונה מימים אחרים, מוטל עליו להשתדל ליום המחר, כיון שמחר ישנה מצוה לאכול. הוא השיג לחם והטמינו למחר – לסעודת ערב יום כיפור. במהלך הלילה נפל על הבית פגז, ורסיס ממנו קלקל את הלחם.
הרב ראה בכך אות משמים כי אפילו ביום זה, היה עליו לסמוך על הקב"ה, ולא לעשות השתדלות עבור סעודת המחר.
בטחון! בטחון! כל כך מוראדיג, תשמעו שתי עובדות.
אני אוהב לספר מעשע'ס, בתנאי שזה מעשה אמיתי. אספר שני סיפורים – את האחד שמעתי מחסידים יראי ה' ולא בררתי האם זה מעשה שהיה, אבל מוסר השכל רב נובע ממנו. והשני ודאי מעשה אמיתי.
ובכן, המעשה הראשון –
פעם בחודש היו החסידים נוסעים לרבם מהכפר לעירה. עגלון יהודי פלוני היה לוקח אותם מדי חודש, אך לא נכנס אתם יחד לרבי. העגלון התאכסן באכסניה קטנה והתפלל בבית הכנסת של פשוטי העם.
ערב שבת אחד, כאשר הגיעו לעיר, אמרו לו החסידים: "התבונן כיצד משאירים אנו את בני הבית לבד, ונוסעים מרחקים על מנת לשבת בצל האדמו"ר ולהכנס לחדרו. הכנס גם אתה פעם אחת בשנה – כדאי לך, אם כבר הגעת עד הלום חבל שלא תזכה".
אבל הוא דחה אותם באמרו: "מה כבר הרבי יעזור לחיי האומללים, לאשתי החולה וילדי הרעבים ללחם? הוא יניח את ידו על ראשי ויאמר ברכה, וכי זה יושיע אותי בחיי הקשים?!" הוא לא נכנס.
פעם אחת, לאחר הפצרות מרבות, נאות העגלון להכנס אל הרבי. הוא שהה שם בחדר הרבי זמן רב, ויצא. בצאתו לא שאלוהו החסידים דבר.
בדרך חזור ישבו החסידים בעגלה ושוחחו ביניהם. אחד אמר כי התעלה מאד בסעדה שלישית, ואחר אמר שהיתה לו תועלת מדברי התורה בטיש בליל שבת קדש וכו'. פתח העגלון את פיו ואמר: "אני התעליתי יותר מכלם. ואספר לכם כיצד ומה". הוא פתח את פיו וספר:
כאשר שהיתי בחדרו של הרבי, הוא שאל אותי מה סדר היום שלי. השבתי כי הדבר תלוי אם זה יום שיש בו עבודה או לא. ביום שאין עבודה אני קם בבוקר, מתפלל במנין, ובסיום התפלה מצטרף לשיעור משניות. לאחר מכן אני יושב בבית המדרש ואומר תהלים, ואז אני שב לביתי, טועם פת שחרית ונח קמעה. אחרי הצהרים, אני מקדים לתפלת מנחה ושומע שעור ב'עין יעקב' אחר כך מתפלל מנחה ומעריב וכך עובר היום. וביום שיש עבודה – אני קם השכם בבוקר, משמן את גלגלי העגלה כדי שלא יווצרו, חלילה, בעיות במהלך הנסיעה, וכבר בשש וחצי אני חונה ליד ביתו של הלקוח. בדרך, אם ישנה אפשרות לחנות בצדי הדרך, אני מניח תפלין, קורא קריאת שמע, מקפל את התפילין וכו', ואם אין זמן – אני מתפלל כאשר מגיעים לעיר".
שאל הרבי: "ומדוע לא תקום להתפלל במנין, ורק אחר כך תצא לשוק לחפש קליינטים, בשבע וחצי אחרי תפלה, ואם בכל זאת מישהו כבר הזמין בלילה – תתנה עמו כי רצונך להתפלל בבית הכנסת לפני הנסיעה?"
"אבל אז הקליינטים יהיו מועטים", עניתי באנחה.
הגביה הרבי את עיניו ואמר, אספר לך סיפור קצר:
עגלון פלוני שעבד קשה לפרנסתו ונסע בדרכים, צבר בכיסיו עשרות רובלים. היו באמתחתו שקית עם מטבעות זהב, ארנק עם מטבעות כסף, ועוד ארנק ובו פרוטות נחושת רבות שנשאם עמו תמיד.
יום שישי אחד הוא היה בדרכו, השבת התקרבה והבין כי לביתו כבר לא יגיע. נכנס לאחד הכפרים היהודיים בדרך, ושאל את הרב אם יוכל לשבות בביתו. הרב נאות בשמחה הכניסו לביתו, והחלו בהכנות האחרונות לשבת קודש.
והנה נזכר העגלון שהכספים בכיסו. מהר לרוץ אחרי הרב שכבר יצא לבית הכנסת, ושאל אם יש לו מקום להטמין את הכסף. הרב שב, נטל את כל המטבעות, ספר אותן, הטמין היכן שהטמין, ויצאו שניהם יחדיו לקבלת שבת.
באמצע קבלת שבת החלו להתעורר מחשבות בליבו של העגלון: מה עשיתי, הפקדתי כסף בידי מי שאינני מכירו, הכסף הזה הנו כל פרנסתי ומי יודע… "כסף! כסף!" צעק לו הלב. אבל מה אפשר לעשות. תפלת מעריב עברה עליו כשהפחד מכרסם בלב פנימה. הוא התישב לסעודת שבת בפנים חמוצות, והתאבון ממנו והלאה. הגישו דגים ודחה אותם, "אני לא מסוגל כך התנצל, "אין לי תאבון". גם מהמנה העקירית בקושי טעם. כל העת היה נתון בפחד ובמחשבות – מה יהיה עם הכסף, כך חלפה השבת בחששות ודאגות.
מיד בצאת השבת רץ לבעל הבית וביקש: "את הכסף שלי !".
"רגע, קודם מתפללים מעריב, אחר כך נדבר על הכסף".
אחרי מעריב אמר שוב בקול נרגש אך בעדינות: "הכסף שלי…".
"רגע, קודם נעשה הבדלה", השיב הרב…
נשמתו כמעט פרחה. לאחר הבדלה הוציא הרב את השקית עם מטבעות הזהב, ספרם לו על השלחן ואמר: "הנה הסכום שהפקדת בידי".
אחר כך הביא את הארנק עם מטבעות הכסף והושיט לו. העגלון שפכם על השולחן וספר, סיים והתמלא שמחה – גם מהם לא חסר דבר.
בעת הוציא הרב את השקית עם מטבעות הנחושת. העגלון שפך את תכולתה ובקש לספר. אמר לו הרב: "די, עד כאן! וכי אין לך מח בקדקודך, אם היתה לי אפשרות לגנוב מטבעות זהב וכסף ולא נטלתי, האם אגנוב את מטבעות הנחושת הפשוטות…?!"
פנה אלי האדמו"ר ואמר: "אתה ר' יהודי, עגלון יקר, הקב"ה נטל את נשמתך בלילה, ובבקר השיב לך את הפקדון בשלמות, העינים נפקחות, הרגלים צועדות, הידיים מתנועעות, וכי את הדבר הקל – הפרנסה, לזה הקב"ה לא יכול לדאוג לך ?!"…
את המעשה השני סיפר הגאון מוילנא. שמעו נא.
מי שיודע, הגר"א זצ"ל היה עורך גלות. כאשר שב מגלותו ספר לבני ביתו את הסיפור דלהלן.
באחת העיירות הוא התאכסן בבית יהודי ירא ה'. באחד הלילות שומע הוא את בעלת הבית שואלת את בעל הבית בקול רם: "האם אתה יודע כי מחר ממש התאריך לשלם לפריץ, ואם לא – ישליך אותנו לבור חלילה". הפחד והחרדה נשמעו בקולה.
אמר לה בעל הבית בשלווה: "מה את דואגת, הקדוש ברוך ישלח את הכסף".
עם שחר, לפני שבעל הבית יצא לבית הכנסת, אמרה בעלת הבית לבעלה בקול רועד: "נסה בבית הכנסת להשיג כסף. אהה, אלוקים! אנו בסכנה, היום הוא היום האחרון !" ובעלה השיב לה ברגע: "מה את דואגת, היד ה' תקצר ?!"
כאשר שב מבית הכנסת, קדמה את פניו בקוצר רוח: "נו, נו, הבאת משהו?"
"היד ה' תקצר, בינתיים תגישי ארוחת בוקר", אמר בשלווה.
מה, אתה מסוגל להכניס אוכל לפה?!" תמהה אשתו.
טוב, הגישה לו ארוחת בוקר בסיום אכילת פת שחרית ברך ברכת המזון בכוונה: תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו" פלאי פלאים. אחר כך נעמד ליד פתח הבית, שם היה תלוי המעיל, לבש את המעיל וחבש את הכובע.
שאלה האשה: "להיכן אתה הולך ?"
"את בעצמך אמרת שהיום צריך לשלם לפריץ, מה את שואלת", הפטיר לעברה…
"אבל אין לך כסף", תמהה.
"הקדוש ברוך הוא ישלח", ענה.
מבהיל, הוא יוצא בדרכו לשלם לפריץ, בכיסים ריקים.
הגר"א ראה שהאיש כל כך בטוח באלוקי השמים והארץ, הוא היה משוכנע שאכן יתרחש לו נס, וביקש לראות במו עיניו כיצד יפול דבר. מהר אפוא לצאת בעקבותיו, לראות.
בעל הבית פסע לעבר בית הפריץ שהיה בעיירה הסמוכה. כאמור, לא היה מובן מדוע הולך, אך ברור היה כי הוא פוסע בשלווה מאין כמוה. והגרא בעקבותיו.
בעמדו לפני פתח בית הפריץ אמר לו המשרת: "אם אתה מבקש להיכנס, עליך להמתין, כי לפני שעה קלה נכנס פריץ מאחד הכפרים הסמוכים, הוא משוחח עם הפריץ בעל הבית. היהודי התיישב על אבן סמוכה, והמתין.
כאשר יצא הפריץ, התרומם היהודי להיכנס פנימה. עצר אותו הפריץ היוצא: "רגע! המתן רגע, אני מבקש לדבר איתך כמה מלים: תראה, אני מעונין לקנות מהפריץ בעל הבית, שדה מסויים, הפריץ דרש ממני מחיר יקר, אני נקבתי בסכום זול, בתקוה שהוא יתפשר עמי על מחיר ביניים, אך הוא התעקש על הסכום היקר. לא התפשרנו. אני זקוק לשדה גם במחיר יקר, אך אין זה מכבודי להיכנס שוב ולהביע הסכמה מוחלטת למחיר שלו. אבקש ממך, יהודון, שתכנס אתה לרכוש את השדה כביכול, בשביל עצמך, אני סמוך ובטוח בך שתעביר לי אחר כך את השדה, תהיה מתווך נאמן, אני אשלם לך גם דמי תווך"…
היהודי עשה כבקשתו. נכנס, ניהל עמו בחכמה דברים קצרים של משא ומתן, רכש את השדה במחיר מלא, יצא וקבל דמי תווך – בדיוק בסכום שאותו היה חייב לפריץ.
נכנס שנית, שילם ויצא. שב לביתו. והגר"א בעקבותיו.
לא נותרו כמעט סיפורים מימי הגלות של הגר"א, אבל עובדה זו היא מהמועטות.
"יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך" – כפי ה"יחלנו" כך "חסדך ה' עלינו". למדנו מעובדה זו כי השלווה והרוגע מכח אמונתו האיתנה בה', כאשר משליך את כל יהבי על ה' בלבד, זוכה אף לנסים מפלאים.
יבטח "שיעשה הטוב והנכון לו"
אגב, במצות הבטחון אנו מבינים ורגילים לומר: "אני בוטח בה' כי יהיה כך, כי יקרה לי כך, אך לא ברור כי זו מצות הבטחון.
רואים בספר "חובות הלבבות" (שער ד פרק א), שמהות הבטחון היא, כלשונו: "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו בענין אשר יבטח עליו". הינו, לאו דוקא שבוטח שהענין יסתדר כרצונו, ויקרה כך וכך, אלא, בוטח בו כי מה שעושה ויעשה – הוא הטוב ביותר בשבילו, והוא רגוע ללא דאגה.
ביטחון היא אמונה אמתית עמוקה.
ה"חזון איש" זצ"ל המשיל ואמר: האמונה היא האילן והבטחון הנו התוצאה של האמונה, הפרות. כאשר האמונה חזקה ועמוקה – פרותיה הם הבטחון בה', "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו בענין אשר יבטח עליו".
ה"חפץ חיים" זצ"ל אמר על הפסוק בתהלים (לב, י) "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו": לא נאמר בפסוק כי לבוטח אין מכאובים אלא – "חסד יסובבנו". מה הכונה "יסובבנו", את מי יסובב?
מסביר ה"חפץ חיים", שפתים ישק: משל למה הדבר דומה, לחולה הזקוק לבלוע תרופה מרה. הרוקחים עוטפים את החומר בקפסולת פלסטיק, כדי שתהיה לו יכולת לבלע את האבקה, שלא יחוש בטעמה המר.
כך הוא הבטחון, אשר "חסד יסובבנו" – כאשר הבוטח יודע כי כל התרחשויות נופלות לפתחי חייו, מישהו עושה אותן, והם נובעים מחסד ה' המטיב לו, אזי המכאובים עטופים בחסד. ידיעה זו היא קפסולה העוטפת את המכאובים, עד שכמעט לא חש בהם, אין מרירות, ובד בבד הוא מתרפא בזכות הבטחון.
אגב, גם מדברי ה"חפץ חיים" אלו משתמע כנ"ל, שבטחון אין הכוונה שאני בוטח שלא יהיו לי מכאובים כלל, ושהעולם יתנהל כפי מאויי, אלא אפילו אם יבואו עלי מכאובים – אני מאמין כי יש מי שאחראי להם ואליו תקותי, וסמוך אני ובטוח שה' "יעשה הטוב והנכון בשבילי". יש מי שדואג לי ולמכאובי… ומנוחת נפשי שלמה.
(מתוך 'יחי ראובן' דברים)